ח'אלד אל-חסן
ח'אלד אל-חסן (בערבית: خالد الحسن, נודע בכוניה גם כ"אבו סעיד", 1928 – 9 באוקטובר 1994) היה ממייסדי הפת"ח.
 | |
| לידה |
13 בפברואר 1928 איג'זים, פלשתינה (א"י)  |
|---|---|
| פטירה |
8 באוקטובר 1994 (בגיל 66) מרוקו |
| שם לידה |
خالد محمد سعيد الحسن |
  | |
ביוגרפיה
עריכהח'אלד אל-חסן נולד בשנת 1928 בחיפה. ח'אלד אלחסן הוא אחיו של האני אלחסן ושל בילאל אלחסן. הרבה לציין את הטראומה האישית שלו ממלחמת העצמאות, שבה חזר לביתו ומצא אותו ריק. הוא לא ידע לאן נעלמה משפחתו וברח למצרים. שם הוא נעצר למשך שנה, "פשוט כי היה פלסטיני", לדבריו.[1] משם חיפש את משפחתו במשך תקופה ארוכה בעולם הערבי. משפחתו השתקעה בצידון.
בשנת 1950 ניסה להקים ארגון טרור פלסטיני, אך תמיד ראה עצמו כדיפלומט. הוא מצוטט אומר: "מעולם לא נשאתי נשק." כעבור שנה הוא עבר לסוריה, עבד כמורה והיה אחד המקימים של מפלגת השחרור האיסלאמית בשנת 1952. שלטונות סוריה איימו לעצור אותו על הקמת ארגון לוחמה פלסטיני, אבל הוא ברח לכווית. באמצע שנות ה-50 הוא קיבל אזרחות כוויתית.
נמנה עם "החמישייה" שהקימה את הפת"ח ב-10 באוקטובר 1959, וכללה גם את יאסר ערפאת, ח'ליל אל-ואזיר (אבו ג'יהאד), צלאח חלף (אבו איאד) ופארוק קדומי (אבו לוטוף). בשנת 1968 הוא נבחר ל"ממשלה" של אש"ף, כאשר ארגון הפת"ח השתלט על אש"ף. הוא הצליח לשכנע את פייסל, מלך ערב הסעודית, שכל פלסטיני בערב הסעודית יישלם אחוז מסוים מהכנסתו של אש"ף בתור "מיסי שחרור". זה הכניס לאש"ף 60 מיליון ריאל סעודי בשנה. הוא גם הכשיר את אש"ף אצל שלטונות מצרים.
מאז 1973 ועד מותו היה אל-חסן יו"ר וועדת החוץ של המועצה הלאומית הפלסטינית ונחשב ל"שר החוץ של אש"ף". מאז המלחמה באותה שנה הוא תמך ברעיון הקמת מדינה פלסטינית בשטחים שכבשה ישראל ב-1967. [2] בשנת 1973, על רקע חילוקי דעות קשים עם יאסר ערפאת, פרש מהפת"ח. חילוקי הדעות היו סביב ה"חיבוק" שהעניק ערפאת לארגונים הקיצוניים.
בשנת 1991 הוא התעמת מול ערפאת, כי לא הסכים לתמיכתו של זה בסדאם חוסיין. בעקבות תמיכה זו גורשו מאות אלפי פלסטינים מכוויית, ואל-חסן התיישב במרוקו, עד מותו. אל-חסן תמך ברעיון של קונפדרציה בסגנון שווייץ, שיכלול את כל פלסטין המנדטורית, כולל ירדן. הוא התנגד להסכמי אוסלו.
סבל משנת 1991 ממחלת הסרטן, ממנה נפטר בשנת 1994 ברבאט שבמרוקו.[3]
לקריאה נוספת
עריכה- Cobban, Helena. (1984). The Palestinian Liberation Organisation: People, Power, and Politics Cambridge University Press.
