חוק איסור גידול חזיר

חוק האוסר לגדל חזיר במדינת ישראל למעט אזורים מסויימים

חוק איסור גידול חזיר, התשכ"ב–1962, הידוע בשמו המקוצר "חוק החזיר", התקבל בכנסת ביולי 1962 ונכנס לתוקף שנה לאחר מכן. תמצית החוק ניתנת בסעיף 1 שלו, האומר: ”לא יגדל אדם חזירים, לא יחזיקם ולא ינחרם” (נחירה היא המתה של חזיר לשם אכילתו). בהתאם לסעיף 2 לחוק, ההוראה אינה חלה במספר יישובים המפורטים בחוק שבהם אוכלוסייה ערבית-נוצרית גדולה, ולא ”על גידול, החזקה ונחירה של חזירים במוסדות מדע ומחקר ובגני חיות ציבוריים”.

חוק איסור גידול חזיר
פרטי החוק
תאריך חקיקה 2 באוגוסט 1962
תאריך חקיקה עברי ב' באב תשכ"ב
גוף מחוקק הכנסת החמישית
תומכים 42
מתנגדים 15
חוברת פרסום ספר החוקים 377, עמ' 106.
הצעת חוק פרטית
משרד ממונה משרד הפנים
נוסח מלא הנוסח המלא
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
חזירים

היסטוריה של החוק

עריכה

הקרן הקיימת אסרה גידול חזירים על אדמותיה, דבר שהיה למוקד ויכוח סביב טענות של כפייה דתית בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20.[1] בעקבות החלטת בג"ץ לפסול חוקי עזר האוסרים מכירת בשר חזיר, הורה המפקח על המזונות שאסור לגדל חזיר, להחזיק או לטפל בו בישראל בלא אישור שלו. הוראה זו נפסלה על ידי בג"ץ אשר קבע שהמפקח על המזונות אחראי לפקח על טיב המזון ולא לפעול ממניעים דתיים.[2]

הנושא עלה בבג"ץ לזרוביץ נגד המפקח על המזונות במהלך שנת 1956. קודם לחקיקתו של חוק איסור גידול חזיר, ניתנה סמכות לרשות מקומית לחוקק חוק עזר עירוני האוסר גידול חזירים והחזקתם בתחומי הרשות, זאת מכוח חוק הרשויות המקומיות (הסמכה מיוחדת), התשי"ז-1956 (המכונה גם "חוק ההסמכה"). חוק איסור גידול חזיר, שהפך את האיסור לכללי, ביטל סמכות זו, ובחוק ההסמכה נותר שיקול דעת לרשויות המקומיות בנושא מכירת בשר חזיר בלבד. אולם החוק לא נאכף במידה מספקת והביא לתעשייה פורחת של גידול בלתי חוקי של חזירים. בראשית 1960 עלו טענות שהחזירים בדירים הבלתי-חוקיים מפיצים את מחלת הפה והטלפיים לבקר.[3]

בשנת 1985 הציעו חברי כנסת אחדים להרחיב את החוק כך שיאסור גם שיווק, מכירה והפצה של בשר חזיר ומוצריו שנועדו לאכילה, אך הצעה זו לא אושרה.

חוק איסור גידול חזיר מתיר גידול חזירים במוסדות מדע ומחקר. בהתאם להיתר זה פועל בקיבוץ להב "מוסד ומכון למדע ולמחקר החי". כ-60% מחזירים אלה מוגדרים כ"עודפים" ונשלחים למפעל הבשר של הקיבוץ.[4] בנוסף, מאחר שהדת הנוצרית מתירה אכילת בשר חזיר, ורבים מבני העדה הנוצרית בישראל אכן נוהגים לאוכלו, התחשב החוק בצורכי עדה זו והחריג שמונה יישובים בגליל שבהם אוכלוסייה נוצרית משמעותית: אעבלין, כפר יאסיף, מעיליא, נצרת, ראמה, ג'ש, עיילבון ופסוטה. במקור גם ריינה הייתה כלולה ברשימה זו, אך הוסרה ממנה בשנת ה'תשמ"ח.

החוק אוסר גידול חזיר, ואינו אוסר גידול לשם מאכל של חיות לא כשרות אחרות. בהצעת החוק לא ניתן הסבר מפורש מדוע האיסור הוא דווקא על גידול חזיר, אך דעה רווחת היא שהחקיקה בעניין החזיר קשורה למעמדו הסימבולי וההיסטורי ביהדות, ולאיסור ההלכתי המיוחד על גידולו: מעבר לאיסור התורה על אכילת חזירים[5] ולאיסור מדברי חכמים לסחר בבעלי חיים לא כשרים המיועדים למאכל,[6] איסור מיוחד על גידול חזירים מתועד לראשונה במשנה.[7] ברייתא המובאת בתלמוד[8] מקשרת את האיסור לחרם "ארור האיש שיגדל חזירים", שהוטל בשלהי תקופת בית שני. גם באסלאם ובדת הדרוזית נחשב החזיר לחיה טמאה שאין לאוכלה.

דפנה ברק-ארז כתבה בספר שהוקדש לנושא[9] שהאיסורים על גידול ומכירת בשר חזיר בישראל עברו בתודעת הציבור ממעמד של איסורים לאומיים או חברתיים בתקופת המנדט ושנות החמישים והשישים למעמד של איסורים דתיים בשנות השמונים והתשעים, וזאת כתוצאה מהגידול בקיטוב בין חילונים לדתיים, השפעות מתרבות המערב וכן שינויים פוליטיים וחברתיים (כולל העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים). כך, בעוד שבראשית ימי המדינה נמצאו חילונים רבים שתמכו באיסור מכירת חזיר, בפסק דין סולודקין[10] שניתן בשנת 2004, קבע בית המשפט שעקרונות חוקתיים של מידתיות מחייבים שאיסור בחוקי עזר עירוניים על מכירת בשר חזיר יופעל רק באזורים שבהם מתגוררת אוכלוסייה דתית. פסיקה זו נותנת, אם כי לא במפורש, ביטוי לתהליך של זיהוי איסורים כמו איסור חזיר עם זהות דתית, להבדיל מזהות לאומית-יהודית, לאו דווקא דתית.

שיווק בשר חזיר כיום

עריכה

החוק המגביל גידול חזיר אינו מונע מכירת בשר חזיר גולמי או מעובד ברשתות השיווק הלא כשרות. בשר חזיר נמכר בין היתר ברשתות כמו טיב טעם וקשת טעמים ובמעדניות שונות בערים היהודיות. בנוסף, בשר חזיר נמכר ביישובים עם אוכלוסייה נוצרית גדולה, כגון נצרת וחיפה. מעדני מזרע נחשב לאחד היצרנים המובילים בישראל לבשר חזיר והוא מספק בין היתר בשר חזיר למסעדות לא כשרות.[11]

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה