חוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד

ישראל: חוקים שבוטלו

חוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד, התשמ"ז-1987 אושר בכנסת ב-17 במרץ 1987, ובוטל עם כניסתו לתוקף, ב-1 באפריל 2004, של חוק גיל פרישה, שכולל הוראה המחליפה את חוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד. החוק קבע: "נקבע בהסכם קיבוצי גיל פרישה לעובדת הנמוך מגיל פרישה שנקבע בו לעובד, תהא לעובדת זכות, על אף האמור באותו הסכם קיבוצי, לפרוש מעבודתה בכל גיל שבין גיל הפרישה שלה ובין גיל הפרישה שנקבע לעובד" (סעיף 2 לחוק).

חוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד
פרטי החוק
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך חקיקה 26 במרץ 1987
תאריך חקיקה עברי כ"ה באדר תשמ"ז
גוף מחוקק הכנסת האחת עשרה
שטחים שעליהם חל החוק ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
חוברת פרסום ספר החוקים 1208, עמ' 48
הצעת חוק פרטית
משרד ממונה משרד הרווחה
נוסח מלא הנוסח המלא
תאריך תחולה 26 במרץ 1987 עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך פקיעה 1 באפריל 2004
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

רקע לחקיקה

עריכה

בחוקים המסדירים את גיל הפרישה בשירות המדינה נקבע גיל פרישה שווה לנשים ולגברים. מחוץ לשירות המדינה נקבע גיל הפרישה בעיקר בהסכמים אישיים, שיצרו הבחנה בין נשים לגברים, וקבעו את גיל הפרישה כ-60 שנים לאישה ו-65 שנים לגבר. הבחנה זו נדונה בוועדות ציבוריות אחדות, שהמליצו על קביעת גיל פרישה אחיד וגמיש לנשים ולגברים,[1] אך המלצות אלה לא מומשו.

בשנת 1984 התבקשה ד"ר נעמי נבו לפרוש לפנסיה מעבודתה בסוכנות היהודית בהתאם לחוקת העבודה, שבה נקבע גיל פרישה של 60 שנים לנשים ו-65 לגברים. ד"ר נבו פנתה בתביעה לבית הדין האזורי לעבודה[2] ואחר כך לבית הדין הארצי לעבודה לאפשר לה להמשיך בעבודתה עד גיל 65. בדצמבר 1986 דחה בית הדין הארצי לעבודה את בקשתה.[3] בעקבות הפניית תשומת הלב הציבורית לאפליה זו הגישו חברי הכנסת חיים רמון, שולמית אלוני ושרה דורון את הצעת חוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד.[4] דברי ההסבר להצעת החוק נימקו את הצורך בחוק:

גיל הפרישה המוסדר היום בהסכמים קיבוציים, גורם לאפליה בין גברים ונשים בכך שעובדת נאלצת לפרוש מעבודתה ברוב המקרים חמש שנים לפני גיל הפרישה של העובד.
חובת הפרישה המוקדמת של העובדת פוגעת במי­שרין באפשרויות קידומה בעבודה, בהשתכרותה, ובאפשרותה לצבור זכויות פנסיוניות.
מטרת החוק המוצע היא לבטל את האפליה הקיימת בעניין זה ולקבוע גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד.
יחד עם זאת מוצע לאפשר לעובדת, לפי רצונה, לשמור על זכותה לפרוש מעבודתה לפני גיל הפרישה האחיד, אם יש לה זכות כזו לפי ההסכם הקיבוצי החל עליה.

חוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד לא חל על המקרה של ד"ר נבו (שהגיעה לגיל פרישה קודם לחקיקת החוק). היא עתרה לבג"ץ נגד בית הדין הארצי לעבודה, וב-1990 פסק בג"ץ שגיל הפרישה השונה יבוטל.[5]

על חקיקתו של חוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד במהלך הדיון המשפטי בעניינה של ד"ר נבו העירה פרופ' נילי כהן:

קיומו של חוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד עשוי היה להביא לאחת משתי מסקנות פרשניות נוגדות בעניינה של נעמי נבו: האחת, קונסטיטוטיבית, לפיה ביקש החוק לשנות את המצב המשפטי: עד לאותו חוק הייתה ההפליה מטעמי מין מותרת בכל הנוגע לגיל פרישה. תחולתו של החוק אינה רטרואקטיבית, ולכן נעמי נבו אינה זכאית לכל סעד. המסקנה האחרת, הדקלרטיבית, היא זו שאומצה על ידי בית המשפט. לפיה עמדתו של החוק בכל הנוגע להפליה בגיל הפרישה מטעמי מין, היא הצהרתית. דהיינו גם לפני חקיקת החוק הייתה הפליה כזו פסולה, ובית המשפט רשאי להעניק סעד על פי עקרונותיה של השיטה כדי למנוע הפליה זו.[6]

הוראות החוק

עריכה

הסעיף העיקרי בחוק קובע: "נקבע בהסכם קיבוצי גיל פרישה לעובדת הנמוך מגיל פרישה שנקבע בו לעובד, תהא לעובדת זכות, על אף האמור באותו הסכם קיבוצי, לפרוש מעבודתה בכל גיל שבין גיל הפרישה שלה ובין גיל הפרישה שנקבע לעובד".

"הסכם קיבוצי" מוגדר בחוק זה "לרבות צו הרחבה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, ולרבות הסדר קיבוצי" זו הגדרה מרחיבה, הכוללת למעשה כל הסדרה קיבוצית של גיל הפרישה. עם זאת, הסעיף אינו חל על הסכם אישי שבו נקבע לעובדת גיל פרישה נמוך מזה שנקבע בהסכמים החלים על גברים. בחוק גיל פרישה נסגרה פרצה זו, בקביעה שבסעיף 4 לחוק "הגיל שבהגיעו אליו ניתן לחייב עובד לפרוש מעבודתו בשל גילו, הוא גיל 67 לגבר ולאישה".

בפסיקה

עריכה

בג"ץ איתנה ניב[7] עסק בהצעה של קופת חולים כללית לקבוצה מעובדיה, שהגיעו לגיל 57, לפרוש לפנסיה מוקדמת, ולקבל מהקופה פנסיית גישור עד הגיעם לגיל פרישה - הגיל שבו תסכים קרן הפנסיה שבה הם מבוטחים, קרן הגמלאות המרכזית, לשלם להם פנסיית זקנה. בתקנון של קרן הפנסיה נקבע גיל הפרישה לנשים - 60 שנים, ולגברים - 65 שנים. בהתאם לכך הוצעה לעובדים פנסיית הגישור. העותרות, איתנה ניב ונעמי אורטל, פרשו בתנאים אלה, אך לאחר מכן עתרו לבית הדין לעבודה בנימוק שהסכמי הפרישה שחתמו עליהם נוגדים את עקרון השוויון, את תקנת הציבור ועוד דברי חוק שעניינם שוויון זכויות לנשים, ודרשו את ביטול התנאים המפלים. בית הדין האזורי לעבודה ובית הדין הארצי לעבודה דחו את תביעתן, אך זו התקבלה ברוב קולות בעתירה לבג"ץ.[8]

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה