ויקיפדיה

חוק למניעת הטרדה מינית

חוק ישראלי האוסר על הטרדה מינית ועל התנכלות על רקע של הטרדה מינית

חוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח–1998 נחקק בישראל בשנת 1998, והוא אוסר על הטרדה מינית ועל התנכלות על רקע של הטרדה מינית.

חוק למניעת הטרדה מינית
פרטי החוק
תאריך חקיקה 19 במרץ 1998
תאריך חקיקה עברי כ"א באדר תשנ"ח
גוף מחוקק הכנסת הארבע עשרה
תומכים 18
מתנגדים 1
חוברת פרסום ספר החוקים 1661, עמ' 166
הצעת חוק פרטית
משרד ממונה משרד המשפטים
מספר תיקונים 14
נוסח מלא הנוסח המלא
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

היסטוריה

עריכה

איסור על הטרדה מינית בעבודה נקבע בשנת 1988 בחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, ובמסגרתו הופיע לראשונה המושג "הטרדה מינית" בחוקי מדינת ישראל. העמדה לדין עקב הטרדה מינית הייתה נהוגה עוד קודם לכן, בהתאם לסעיפים בחוק העונשין.

ב-1997 כתבה אורית קמיר מאמר ובו הצעה לחוק למניעת הטרדה מינית. את המאמר שלחה לכתב העת "משפטים",[1] לוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת ולבית המשפט העליון. המאמר השפיע על דיוני הוועדה בכנסת, בראשות יעל דיין, והוביל להצעת חוק שאושרה בשנת 1998 והייתה לחוק למניעת הטרדה מינית.

מטרת החוק

עריכה

סעיף 1 לחוק מציג את מטרת החוק: "חוק זה מטרתו לאסור הטרדה מינית כדי להגן על כבודו של אדם, על חירותו ועל פרטיותו, וכדי לקדם שוויון בין המינים".

דברי ההסבר להצעת החוק[2] מפרטים:

במדינת ישראל, כמו במקומות אחרים בעולם, הטרדה מינית היא תופעה חברתית נפוצה הפוגעת באנשים רבים ובמיוחד בנשים.
הטרדה מינית היא פגיעה בכבוד האדם, בחירותו, בפרטיותו ובזכות לשוויון. היא פוגעת בכבודו העצמי ובכבודו החברתי של המוטרד. היא משפילה ומבזה את אנושיותו, בין השאר על ידי התייחסות אל האדם כאל אובייקט מיני לשימושו של המטריד. הטרדה מינית שוללת את האוטונומיה של המוטרד ואת שליטתו בגופו ומיניותו, פוגעת בזכותו להגדרה עצמית ופולשת לפרטיותו, וכן מפלה אותו לרעה לעומת אנשים אחרים. הטרדה מינית כלפי נשים גורמת להשפלתן ביחס למינן או למיניותן ומקשה עליהן להשתלב כחברות שוות בעולם העבודה וביתר תחומי החיים, ובכך היא פוגעת בשוויונן.
...
החוק המוצע נועד להוקיע את ההטרדה המינית בכל הקשר שהוא ולגבי כל אדם. הצעת חוק זו באה להגביר את המודעות הציבורית לחומרת התופעה, תוך חינוכו של הציבור הרחב לכיבוד הזולת. החוק אינו מתיימר לאכוף מוסר או להתערב ביחסים חברתיים מרצון, אלא למנוע מאדם לכפות את עצמו על מי שאינו מעוניין בכך, ובמיוחד כשהדבר נעשה תוך שימוש לרעה בעמדת כוח.

פסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים הרחיב בעניין זה:

החוק למניעת הטרדה מינית בא לשנות דפוסי התנהגות שרווחו בחברה, בצבא ובמקומות עבודה ולהבטיח מקום עבודה בטוח ושלו השומר על צלם אנוש וכבוד האדם. החוק למניעת הטרדה מינית מחנך את הציבור להתנהג בהתאם לנורמה החדשה ומטרתו למנוע התייחסות מינית, מקום בו נדרשת התייחסות מקצועית, וזאת, כיוון שהתייחסות מינית במקומות אלה פוגעת בביטחונם, בכבודם ובפרטיותם של בני אדם.[3]
 

מאפייני החוק

עריכה

החוק למניעת הטרדה מינית מגדיר חמישה סוגי התנהגות המהווים הטרדה מינית, וקובע שהתנהגות כזו היא בגדר עבירה פלילית שעונשה מאסר, ועוולה אזרחית המאפשרת לבית המשפט לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק.[4] המעשים שלפי החוק הם בגדר הטרדה מינית:

  • סחיטה באיומים – כאשר המעשה שהאדם נדרש לעשותו הוא בעל אופי מיני.
  • מעשים מגונים – סעיף זה מפנה לעבירה פלילית שקיימת מזה עשרות שנים בחוק העונשין הפלילי.
  • הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעוניין בהצעות האמורות (כאשר ההצעות מוצעות תוך כדי ניצול יחסי מרות, תלות, חינוך או טיפול – זו הטרדה מינית גם אם המוטרד לא הראה למטריד כי אינו מעוניין בהצעות).
  • התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעוניין בהתייחסויות האמורות (כאשר ההתייחסויות נעשות תוך כדי ניצול יחסי מרות, תלות, חינוך או טיפול – זו הטרדה מינית גם אם המוטרד לא הראה למטריד כי אינו מעוניין בהצעות).
  • התייחסות (אפילו חד פעמית) מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית.

בנוסף לאיסור הטרדה מינית, החוק אוסר גם התנכלות על רקע של הטרדה מינית, בין אם ההתנכלות היא כלפי המוטרד, כלפי אדם המסייע לו או עד בהליך שעוסק בהטרדה מינית. התנכלות היא עבירה פלילית ועוולה אזרחית.[5]

דברי ההסבר להצעת החוק מציינים:

מאחר שמקום העבודה הוא בדרך כלל המקום שבו תופעת ההטרדה המינית היא השכיחה ביותר, ובו הפגיעה במוטרד אף חריפה יותר בשל האיום על פרנסתו, מוצע לחייב את המעביד בנקיטת אמצעים, שיהיה בהם הן כדי למנוע את התופעה, והן כדי לטפל בה ביעילות, לאחר התרחשותה.[2]

בהתאם לכך, החוק מטיל חובה מיוחדת על המעביד וקובע: "מעביד חייב לנקוט אמצעים סבירים, בנסיבות העניין, כדי למנוע הטרדה מינית או התנכלות במסגרת יחסי עבודה, על ידי עובדו, או על ידי ממונה מטעמו אף אם אינו עובדו, ולטפל בכל מקרה כאמור". במקרה שמעביד לא מילא את חובותיו על פי החוק והתקנות, הוא עשוי לשאת באחריות לעוולה שביצע העובד.[6][7][8]

מעביד המעסיק יותר מ-25 עובדים חייב לקבוע תקנון שבו יובאו עיקרי הוראות החוק בדבר הטרדה מינית במסגרת יחסי עבודה, ויפורטו בו דרכי הגשת התלונות שעניינן הטרדה מינית והטיפול בהן.

בשנת 2012 הוארכה תקופת ההתיישנות על פי החוק, וזאת בין היתר בנימוק שכיום כבר אין מחלוקת באשר לחשיבותו.[9]

באוגוסט 2013 הועלה סכום הפיצוי ללא הוכחת נזק על הטרדה מינית מ-50,000 ש"ח ל-120,000 ש"ח.[10] בתיקון מיולי 2023 נקבע שבשל הטרדה מינית או בשל התנכלות שבוצעו מתוך מניע של גזענות או עוינות כלפי ציבור, יוכפל הסכום האמור.

בשנת 2014 תוקן החוק ונקבע כי אדם שיפיץ באינטרנט תמונות מיניות של אדם אחר ללא רשותו יהיה חשוף לעונש של עד חמש שנות מאסר. הרחבה זו מיועדת למנוע תופעות של "פורנוגרפיית נקם".[11]

בספטמבר 2014 פסק בית המשפט העליון כי מעשה אונס אינו בגדר הטרדה מינית כמשמעה בחוק.[12] משמעות הפסיקה היא שתביעה נזיקית של עובדת כנגד מנהל או מעביד שאנס אותה תידון בבית משפט השלום ולא בבית הדין לעבודה. עם זאת, פסק בית המשפט, שאחריות מעביד לפי סעיף 7 לחוק (אחריותו למנוע מעשים של הטרדה מינית ולטפל בתלונות בגינם), חלה גם על עבירות של אונס.

בשנת 2023 תוקן החוק והורחב כך שיטיל אחריות גם על מזמין השירות לדאוג לסביבה בטוחה לעובדי קבלני השירות המועסקים בחצריו.[13]

הטרדה מינית בעבודה

עריכה

החוק למניעת הטרדה מינית כולל שלוש דרכים לטיפול בהטרדה מינית בעבודה:

  • אפיק פלילי – דרך תלונה במשטרה וחקירה פלילית
  • אפיק אזרחי – הגשת תביעה אזרחית נגד מקום העבודה או המטריד
  • אפיק משמעתי – הגשת תלונה במקום העבודה לממונה מטעמו.

ניתן לפעול בכל אחת מדרכים אלה ביחד או לחוד (אחת לא מבטלת את החובה או הזכות לפעול בדרכים האחרות). לדוגמה, אם מישהי הוטרדה בעבודה, חובות המעביד (למעט סייגים מאוד מסוימים) עומדות בעינן בין אם הוגשה תביעה אזרחית או פלילית ובין אם לאו.

החוק אוסר התנכלות על רקע הטרדה מינית שהיא פגיעה בעובד על רקע של תלונה או מקרה של הטרדה מינית או כל סוג של טיפול, תמיכה או מתן עדות על רקע זה.

עיקרי חובות המעביד הם אלה (מתוך החוק, התקנות למעביד והתקנון לדוגמה שפורסם ביחד עם החוק): "מעביד חייב לנקוט אמצעים סבירים, בנסיבות העניין, כדי למנוע הטרדה מינית או התנכלות במסגרת יחסי עבודה, על ידי עובדו, או על ידי ממונה מטעמו אף אם אינו עובדו, ולטפל בכל מקרה כאמור". החוק גם מפרט איך מעביד אמור לעשות זאת:

  • לקבוע דרך יעילה להגשת תלונה ולבירור התלונה
  • מעביד המעסיק יותר מ-25 עובדים חייב לקבוע תקנון[14] שבו יובאו עיקרי הוראות החוק בדבר הטרדה מינית והתנכלות במסגרת יחסי עבודה ויפורטו בו דרכי הגשת התלונות שעניינן הטרדה מינית או התנכלות והטיפול בהן
  • למנות אחראי על מניעת הטרדה מינית בעבודה (רצוי אישה[15]) לריכוז, תחקור וטיפול בתלונות
  • למנות יותר מאחראי אחד אם יש צורך בכך, כדי לאפשר גישה נוחה לאחראי, בהתחשב במספר מקומות העבודה ובפיזורם הגאוגרפי
  • למנות ממלא מקום לאחראי כאשר נבצר מהאחראי למלא את תפקידו מכל סיבה שהיא ובמידה שאין אחראי אחר שיכול למלא את מקומו
  • להקל על הגישה לאחראי ולתת לו את התנאים הדרושים למילוי תפקידו
  • לטפל ביעילות במקרה של הטרדה מינית או התנכלות שידע אודותיהם, וכן לעשות כל שביכולתו כדי למנוע את הישנות המעשים האמורים וכדי לתקן את הפגיעה שנגרמה למתלונן עקב ההטרדה או ההתנכלות
  • לקיים פעולות הסברה והדרכה בנושא... בפרקי זמן סבירים.

המשמעות של האפיק המאפשר הגשת תלונה בתוך הארגון היא כי על מעבידים לייצר מנגנון פנים ארגוני, שבו ממונה אדם כאחראי לנושא שהוא מתאים לתפקיד או קיבל הכשרה מתאימה לבירור מקרים של הטרדה מינית. כמו כן, שמוגדר נוהל ברור וידוע לטיפול במקרים של הטרדה מינית ושיש תקנון זמין לכלל באי הארגון (עובדים, אורחים, לקוחות וספקים). על הארגון לשמור על סודיות המקרים ולעשות כל שביכולתו למנוע אותם ואת חזרתם. ולבסוף, עליו לקיים פעולות הדרכה והסברה תקופתיים.

פסק דין של השופטת ורדה וירט-ליבנה

עריכה

פסק דין של השופטת ורדה וירט-ליבנה,[16] שניתן בבית הדין הארצי לעבודה, עסק במנהל שקיים יחסי מין עם עובדת הכפופה לו, ונתבע על ידי העובדת על הטרדה מינית, ובו נקבעו כללים אחדים בעניין זה:

  • "הוראות החוק מבקשות לעטוף את העובד או העובדת במעטפת הגנה עבה, אך עם זאת אינן מבקשות לחסום אפשרות לפיתוח קשרים אישיים מרצון חופשי במקום העבודה או לאכוף הלכות מוסר בדרך כלשהי.
החוק מבקש להציב נורמות התנהגות ראויות ומחמירות במקום בו קיימת מערכת יחסים אשר מעצם מהותה וטיבה מוּעדת לניצול. זאת, על מנת להרתיע ממונה במקום עבודה מלבצע בכפוף או בכפופה לו מעשים אשר יכולים לעלות כדי הטרדה מינית.
...
אין באמור בחוות דעתי כדי לשלול, ולו במקצת, את היות מקום העבודה הסביבה הטבעית ביותר ליצירת מערכות יחסים של זוגיות, ופיתוח קשרים אישיים והתאהבויות בין חברים לעבודה. הכל, בכפוף לחובת הזהירות של בעל המרות כלפי הכפופים לו".
  • "בנסיבות מסוימות, סבורים אני כי גם היענות של ממונה ליוזמתה של מי שכפופה לו לפיתוח קשר כלשהו עמו, יכול להיחשב ניצול יחסי מרות. על הדרישה ממי שכח הסמכות בידיו, הוא הממונה, לעמוד בפני יוזמה או 'פיתוי' המוצב בפניו, בנסיבות מסוימות, עוד ארחיב בהמשך פסק הדין. כן ארחיב בבחינת 'פיתוי' כאשר מדובר בסביבת עבודה שהיא איננה הסביבה הטבעית, אלא סביבה של עמדות חולשה מול עמדות כח וסביבה רוויית אינטרסים."
  • "הדין הפלילי כמו גם האזרחי מבקשים להנהיג נורמות ראויות, לפיהן בעלי מרות ידעו, כי מוטלת עליהם אחריות כלפי הכפופים להם. אחריות זו איננה מתמצית בדל"ת אמותיה של העבודה, השירות הצבאי, הלימודים או הטיפול הרפואי. היא באה ליצור מקום עבודה מוגן למי שכפופים למרותו של בעל המרות, ומחייבת מידה מחמירה של זהירות.
אחריות זו תחייב את בעל המרות, המעוניין בפיתוח קשר עם מי שכפוף לו, לעמוד בחובת גילוי נאות, ולדווח על כך לממונים. כך מחייבים הנהלים בחברה בה עובדים המערערת והמשיב, ועל כך העיד המשיב בעצמו; כל עוד היחסים אינם גלויים, ידועים ומוסכמים, עלולים מעשים הנעשים מצידו של בעל מרות להתפרש, בשעת אמת, כמעשים לא רצויים, ולא יהיה די בטענה, לפיה ניתנה להם הסכמה, או שנעשו מבלי הבעת חוסר עניין. זאת, בהתחשב במרקם היחסים העדין והמורכב הקיים במערכת בו מצויים בעלי מרות והכפופים להם.
ראוי להזכיר, כי לא בכדי בחר המחוקק לכלול "עובד" באותה רשימה יחד עם – קטין, חסר ישע, מטופל במסגרת טיפול נפשי או רפואי, אדם במסגרת שירות או תלמיד שאינו קטין – אשר לא יידרשו להראות, כי לא היו מעוניינים בהתנהגויות בעלות האופי המיני שנעשו כלפיהם תוך ניצול יחסי מרות. זאת, בשל מעמדם הנחות, יחסית, אשר יכול וירתיע אותם מלהראות לממונה עליהם שאינם מעוניינים באותם מעשים אשר לכאורה נדמה היה שהסכימו להם."
  • "ברורה הדרישה הנורמטיבית הגבוהה הנדרשת מבעל מרות, הבוחר להיכנס למערכת יחסים אינטימית עם עובדת הסרה למרותו.
ישקול הממונה את צעדיו, וככל שזיהה יוזמה או 'פיתוי' מצידה של עובדת, אשר קשורות קשר ישיר להיותו בעל היכולת לשמר או להיטיב את מעמדה של אותה עובדת – הרי שהאחריות להימנע ממגע מיני עמה מוטלת עליו. שכן, הבחירה להיענות ל'פיתוי' בנסיבות מעין אלו, היא ניצול יחסי המרות שיש לו כלפיה.
זאת, כל זמן שאין בידיו של אותו ממונה להעיד על סממנים אמיתיים המעידים על רצון הדדי לפיתוח מערכת יחסים עם עובדת הכפופה למרותו. שכן, כאשר בבסיס מערכת היחסים היו עניין אמיתי ורצון מוסכם של שניים, או אז תופרך טענה בדבר 'ניצול יחסי מרות'. 'עניין אמיתי ורצון מוסכם של שניים' יכול שיוכחו בדרכים שונות, ובין היתר, במקום בו 'הרומן' המתפתח איננו מוגבל למסגרת העבודה בלבד, או ליחסי מין מזדמנים במקום העבודה, בדרך אליה או ממנה.
למותר לציין, שגם במצב דברים שכזה, תהא מוטלת על הממונה החובה לדווח במקום העבודה על מערכת היחסים."
  • "מניחה אני את כובד המשקל על אחריותו של בעל המרות ומייחסת משקל פחוּת יותר להתנהגותה של העובדת הכפופה לו. בכך, נעוץ החידוש אותו ארצה להביא בפסיקתי זו. כאשר מדובר במערכת יחסים המתמצית בקיום יחסי מין מזדמנים, בחדר הביטחון שבמקום העבודה, כאשר על פי גרסתו של הממונה בעצמו, התמצתה מערכת היחסים ביחסי מין ותו לא, הרי שכל האחריות מוטלת על כתפיו של בעל המרות, ואין כל נפקא מינא לדידי אם העובדת ניסתה לפתות את הממונה עליה בלבוש פרובוקטיבי, בהתנהגות וכיוצ"ב."

פסק דין של השופטת חני אופק-גנדלר

עריכה

פסק דין של השופטת חני אופק-גנדלר,[17] שניתן בבית הדין הארצי לעבודה, הרחיב את חובת המעביד למנוע מראש מעשי הטרדה מינית. כבר לא די שמעביד יפרסם תקנון ויחקור תלונות, עליו לדאוג גם לסביבת עבודה בטוחה. סביבת העבודה שנדונה שם, ושלגביה הוטלה אחריות על המעבידה, היו קיום פגישת עבודה בסוויטה במלון בחו"ל, שבה הוגשו משקאות אלכוהוליים, ואליה הופיעו נשים בלבוש מינימלי. העובדת שהשתתפה בפגישה הוטרדה מינית, והמעבידה חויבה לפצותה. על פסק דין זה הוגשה עתירה לבג"ץ אשר נדחתה.[18]

ביקורת על החוק למניעת הטרדה מינית

עריכה

החוק למניעת הטרדה מינית עוסק בשני סוגים של התנהגויות: סוג אחד הוא התנהגויות שהאיסורים עליהן כבר מעוגנים בחוק העונשין, ויש להם בסיס מוצק במוסר הנוהג: מעשים מגונים וסחיטה מינית באיומים. הסוג השני כולל את ההתנהגויות "הצעות חוזרות בעלות אופי מיני...","התייחסויות..המתמקדות במיניות...", וכן "התייחסות מבזה... ביחס למיניות..." – כלומר, הטרדות מילוליות. הביקורת נגד החוק מכוונות לעצם הפיכת הסוג השני של ההתנהגויות, ההטרדות המילוליות, לעבירה על החוק. מרדכי קרמניצר ומשפטנים אחרים ביקרו גישה מרחיבה זו של החוק הישראלי, וסברו שנזקה רב מתועלתה.

טענות נגד הייחודיות של האיסור הפלילי להטרדה בישראל

עריכה

מבחינה משפטית, ישראל נחשבת למחמירה במיוחד מבחינת החקיקה נגד הטרדה מינית. כך למשל, בישראל, בניגוד לארצות הברית שבה נחקקו החוקים הראשונים בעניין הטרדה מינית, נחשבת זו גם לעבירה פלילית, ולעיתים היא חלה אף בסיטואציות בהן אין יחסי מרות בין המטריד למוטרד.

טענות להתעלמות מעקרונות יסוד של המשפט הפלילי

עריכה

ישנו סוג הטרדות מיניות הכולל יסוד של סחיטה, ויש סוג הטרדות מיניות שמהותן היא רק העברת מסרים לא רצויים. לפי מבקרים הסוג הראשון ראוי שיהיה פלילי ואילו השני איננו ראוי. אין בו העקרונות הבאים:

  • אזהרה: איסורים המופיעים בחוק הפלילי אוסרים על התנהגויות הנתפשות על ידי המוסר האינטואיבי המקובל בחברה, ומכאן הנחת ידיעת החוק של הדין הפלילי. עם זאת שימוש בדין הפלילי לאיסור התנהגות שהתודעה עוד אינה רואה בה כאסורה, יש בו משום ענישה ללא אזהרה מספקת.
  • אשמה: הכתמת והענשת המושא של הדין הפלילי ללא קשר לחומרת המעשה המסוים, אלא רק בגלל שהתנהגותו נפוצה עד כדי תופעה, היא בעייתית, כי המושא רואה רק את מעשהו המבודד. מה גם שקשה לצפות שיוכל להבין אינטואיטיבית את הפגיעה בפרטיות ובכבוד של המוטרד, ומכאן שהחוק לא הולם את עקרון האשמה די הצורך ומבכר את המטרה החברתית, דבר העולה כדי שימוש בפרט כאמצעי ולפחות קרוב מאוד לפגיעה בכבוד האדם.
  • מידתיות: הדין הפלילי אינו אמור ואינו מתאים לטפל בהשלכות הכלל החברתיות (מעמד המוטרד) שהן מעבר למעשה המבודד, לפי קנה מידה זה הטרדה מינית אינה חמורה. אין מקום להפללת כל הטרדה מינית, מעשה מגונה או מעשה סחיטה, יחד עם בדיחה סקסיסטית או פתק מיני. הפללה זו מתעלמת ממידת הפגיעה בפרט, והרי התנהגויות כמו מעשה מגונה או סחיטה כבר אסורות בדין גם ללא החוק למניעת הטרדה.
  • עקרון הפרופורציה: ישנה דיספרופורציה בזהות הענישה המקסימלית, לדוגמה בין הטרדה מילולית תוך ניצול יחסי מרות לבין מעשים מגונים תוך ניצול יחסי מרות.
  • עקרון השיוריות החוק למניעת הטרדה מינית עושה שימוש בדין הפלילי במקום בו ניתן היה לנסות להשתמש באמצעים חמורים פחות. הטיפול בהטרדות מילוליות היה יכול להיעשות בעזרת דין נזיקי בלבד, כמו בארצות הברית.
  • הלימה לתודעה: יש לקבל את התודעה המוסרית הקיימת כתנאי הכרחי לקביעת איסור עונשי. איסור עונשי על התנהגויות שלא מקובלות על רוב הציבור כאנטי-חברתיות נתקל בקשיי אכיפה: מיעוט תלונות, היעדר טיפול נאות בתלונות ויחס דו-ערכי מצד מערכת האכיפה.

טענות לתפישת מקרים שאין בהם אנטי-חברתיות

עריכה

קיים קושי להגדיר באמצעות כלל משפטי אילו תופעות הן בגדר הטרדה מינית מאחר שההטרדה היא תלוית-נסיבות שקשה להביאן לידי ביטוי בחוק. אותה התנהגות יכולה להטריד או להתפש כידידותית והכל תלוי באופי מערכת היחסים. כדברי השופט זמיר: "מחמאה, שיחה על נושא מיני, מגע גופני ואפילו חיבוק או נשיקה לא בהכרח יש להם אופי מיני..." עצם הקושי לנסח איסורים הוא איתות ברור נגד ההיזקקות לדין העונשין.

תחושות של ביזוי והשפלה קשות להוכחה וביהמ"ש עלול לצקת למונחים "ביזוי" ו"השפלה" תכנים שלא מתארים את המציאות והתוצאה עלולה להיות הרחבת יתר של תחום האיסור.

החוק אוסר התנהגויות מסוימות מבלי לדרוש יסוד נוסף של פגיעה פנימית בקורבן. זאת מתוך הנחה שההתנהגות עצמה היא חמורה ביותר וגלום נזק מספיק גם ללא התקיימות תוצאה חיצונית כלשהי. אלא שאין זה המצב בכל הנוגע להטרדה מינית, מאחר שההתנהגות עצמה איננה אנטי-חברתית במובהק, ומה שמקנה לה אופי שלילי הוא התוצאה של תחושת ההטרדה אצל האישה. גם אם ההתנהגות אינה רצויה, אך עדיין אינה יוצרת תחושות שליליות אצל האישה – היא אינה אנטי-חברתית, וחסרה את היסוד המדכא.

איסור החזרה גם עלול לתפוש מקרים שאין בהם אנטי-חברתיות. החזרה כשלעצמה אין בה אנטי-חברתיות, והדבר גם הוא תלוי נסיבות. איסור חזרה אחרי סירוב מניח גם שרגשות הנשים אינם משתנים, וזוהי הנחה פשטנית.

ביחסי מרות החוק מוותר על הבהרה כי המוטרד אינו מעוניין בפניות או בהתייחסויות, והמבקרים טוענים שהדבר מרחיק לכת. הוא יקשה על אינטראקציות בין מעבידים לממונים, בהינתן הגדרת החוק לעבירה שמתקיימת רק בין שני אנשים וללא הותרת סימנים במציאות. זאת כי הוא עלול להביא לתלונה כאשר מערכת היחסים תסתיים באווירה לא נעימה, לא רק מפאת תלונת שווא, אלא גם כי בחלוף הזמן והשתנות הנסיבות הרגשיות האישה עלולה לראות עצמה מושפלת ולראות את כל מערכת היחסים כניצול יחסי מרות.[19]

טענות נגד חוסר אישום בדבר עדות שקר

עריכה

טענה נוספת נגד יישום החוק היא שלא נהוג להאשים בעדות שקר או תלונת שווא אדם אשר התלונן על הטרדה מינית וחזר בו או התגלו פערים בגרסתו. הדבר יוצר מצב בו יכול להיגרם נזק רב לנאשם חף מפשע, בנוסף לסטיגמה הקשה הנדבקת בו, עקב עדות שקר ותלונת שווא או חוסר יכולת הוכחה וכמו כן המצב יכול לעודד תלונות שווא כנגד מעבידים, בידיעה כי אם המתלוננים יחזרו בהם או יתגלו כעדי שקר לא יוגש נגדם כתב אישום והם יצאו נקיים.

תיקון מס' 10 לחוק למניעת הטרדה מינית – "חוק הסרטונים"

עריכה
 עמוד ראשי
 ראו גם – סחיטה, סחיטה מינית ברשת

תיקון מס' 10 לחוק למניעת הטרדה מינית,[20] שנודע בכינוי חוק הסרטונים, קובע כי כל הפצה או פרסום של סרטונים ותמונות בעלות אופי מיני, ללא קבלת אישור מפורש של האנשים המופיעים בהם, ייחשבו כעוולה של הטרדה מינית, וכן עבירה של פגיעה בפרטיות לפי חוק הגנת הפרטיות, שדינה הוא עד חמש שנות מאסר. התיקון אושר בכנסת ב-6 בינואר 2014.[21] יוזמת התיקון היא יפעת קריב, שכיהנה כחברת הכנסת בכנסת ה-19, במפלגת יש עתיד, בשיתוף עם מספר רב של חברי כנסת מכל גוני הקשת הפוליטית ובהסכמה גורפת של כל סיעות הבית.

רקע לחקיקת התיקון

עריכה

"בשנים האחרונות, עם ההתפתחויות הטכנולוגיה, הולכת ומתפשטת תופעה של פרסום ברבים של תצלומים, סרטים או הקלטות בעלי אופי מיני, ללא הסכמת המצולמים. מקרים אלה נתפסים, על פי רוב, כפגיעה בפרטיות בלבד, אולם, ככלל, מן הראוי להתייחס למעשים אלה גם כפגיעה מינית" (מתוך דברי ההסבר לחוק[22]). החוק נחקק בעקבות המציאות שקדמה לחקיקתו לפיה לא היה קיים סעד משפטי מתאים לאנשים אשר נפגעו מהפצה, ללא הסכמתם, של הקלטות ותמונות שלהם אשר היו בעלות אופי מיני. באופן ממוקד יותר, חוק זה חוקק בעקבות מקרה של צעירה שבן זוגה לשעבר הפיץ צילומים אינטימיים וחושפניים שלה ברשת, דבר שגרם לה למשבר נפשי קשה ולפגיעה בכל תחומי חייה.[23] לאחר שהיא הגישה תלונה במשטרה ושם נאמר לה כי היא תוכל להגיש תלונה על פגיעה בפרטיות, ולא על הטרדה מינית, היא פנתה לח"כ יפעת קריב, בבקשה לעזרה.[24] לאחר בירור מצב החקיקה הקיים וההכרה כי בעידן הדיגיטלי בו אנו נמצאים יש צורך בתיקון החוק למניעת הטרדה מינית, החליטה ח"כ קריב, ביחד עם חברי כנסת רבים, להגיש הצעת חוק שתספק מענה משפטי הולם למי שנפגעו מהפצת תכנים מיניים שלהם וללא הסכמתם במדיות השונות. חידוש החוק הוא כי הפצה או פרסום של סרטונים ותמונות בעלות אופי מיני לא יהוו רק עבירה של פגיעה בפרטיות אלא יחשבו כעבירת הטרדה מינית וכי יישומו בשטח יתחיל כבר בזמן הגשת התלונה במשטרה, כאשר יתייחסו למתלונן/ת כנפגע/ת, לכאורה, של הטרדה מינית.

עיקרי התיקון

עריכה

החוק קובע כי כל פרסום של תצלום, סרט או הקלטה בעלי אופי מיני שיש בהם כדי להשפיל את האדם המופיע בהם או לבזותו, ולא ניתנה הסכמתו לפרסום – תיחשב כהטרדה מינית ודינה יהיה כדין הפוגע במזיד בפרטיותו של אדם בהתאם לחוק הגנת הפרטיות – עד 5 שנות מאסר.

החוק מציין שלושה סייגים או הגנות אשר ימנעו אישום פלילי מאדם שפרסם או הפיץ תוכן מיני ללא ידיעת או הסכמת האדם הנראה בסרטון או בתמונה.

  • הגנת תום הלב: "הפרסום נעשה בתום לב בשים לב לנסיבות הפרסום, תוכנו, צורתו, היקפו ומטרתו".
  • מטרה כשרה: "הפרסום נעשה למטרה כשרה".
  • עניין ציבורי: "יש בפרסום עניין ציבורי המצדיק אותו בנסיבות העניין, ובלבד שאינו כוזב, או שהוא הבעת דעה או הבעת ביקורת על בעל תפקיד ציבורי בקשר לתפקידו ופרסום לא חרג מתחום הסביר לשם השגת מטרתו".

השפעות התיקון

עריכה

בעקבות "חוק הסרטונים" במהלך שנת 2014 בלבד נפתחו 211 תיקים במשטרה נגד ישראלים שהפיצו תמונות אינטימיות.[25] עד שנת 2017 הוגשו כ-30 כתבי אישום בגין עבירה זאת.

לחוק יש גם ערך חינוכי: החוק משמעותו והשלכותיו נלמדים במרבית בתי הספר בארץ תחת שיעור אזרחות או שיעור חינוך או במסגרת תוכניות למלחמה בבריונות ובאלימות ברשתות החברתיות. החוק מהווה בסיס לדיוני דיבייט בתנועות נוער ובמסגרות חינוכיות לבני נוער. עם זאת, בספרות מושמעת גם ביקורת הדורשת להחמיר בענישה בגין הפגיעה הקשה בפרטיות, עקב הנזק הקשה שנגרם לקורבן של הפצת מידע אינטימי.[26]

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  •   תקנות למניעת הטרדה מינית (חובות מעסיק), באתר ויקיטקסט

    •   חוק למניעת הטרדה מינית, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט

    הערות שוליים

    עריכה
    1. ^ אורית קמיר, ‏איזו מין הטרדה: האם הטרדה מינית היא פגיעה בשוויון או בכבוד האדם?, משפטים ‏כ"ט, תשנ"ח
    2. ^ 1 2 הצעת חוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ז–1977, ה"ח 2641 מיום 22 ביולי 1997
    3. ^ ע"פ 7654/03 ד"ר עמיקם קסיר נ' מדינת ישראל, ניתן ב-30 בנובמבר 2004
    4. ^ יישום החוק למניעת הטרדה מינית, מבקר המדינה – דוח שנתי 70ב, 2020
    5. ^ לניתוח עבירת ועוולת ההתנכלות, ראו, נתנאל ר. בושרי ורון בן-ארי, הטרדה מינית – תאוריה ופרקטיקה, 301–318 (2017). קיימת גם עבירה ועוולה ייחודית שעניינה התנכלות על רקע יחסי העסקה.
    6. ^ לניתוח אחריותו של מעסיק ולפסיקה בנושא, ראו נתנאל ר. בושרי ורון בן-ארי, הטרדה מינית – תאוריה ופרקטיקה, 336–363(2017).
    7. ^ הטרדה מינית בעבודה: כיצד לפעול לאחר הטרדה או התנכלות במקום העבודה?, באתר ‏מאקו‏, 3 באוקטובר 2023
    8. ^ מורן סבוראי ואמיר בשה, ‏הטרדה מינית במקום העבודה: תופעה מכוערת שיש מה לעשות נגדה, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 5 באפריל 2018
    9. ^   שלבי החקיקה של חוק למניעת הטרדה מינית (תיקון מס' 7), התשע"ב–2012, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת
    10. ^   שלבי החקיקה של חוק למניעת הטרדה מינית (תיקון מס' 8), התשע"ג–2013, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת
    11. ^ יהונתן ליס, הכנסת אישרה: עד חמש שנות מאסר למפיצי תמונות מיניות ללא רשות, באתר הארץ, 6 בינואר 2014
      הנחיית פרקליט המדינה בעניין מדיניות החקירה וההעמדה לדין בעבירה על "חוק הסרטונים", באתר של פרקליטות המדינה, 6 בפברואר 2017
    12. ^ רע"א 7146/13 פלוני נ' פלונית ואחרים, ניתן ב־22 בספטמבר 2014
    13. ^ ניצן צבי כהן, ‏אושר בכנסת: מזמיני שירותים יחויבו למנוע הטרדה מינית גם בקרב עובדי הקבלן, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 24 ביולי 2024
    14. ^ בתקנות קבוע "תקנון לדוגמה" אשר אמור לשמש את המעבידים. תקנון זה הוחלף ביולי 2018, בתקנות למניעת הטרדה מינית (חובות מעביד) (תיקון), התשע"ח–2018, קובץ התקנות 8048, 26 ביולי 2018, עמ' 2550.
    15. ^ תקנה 4(ג) לתקנות למניעת הטרדה מינית (חובות מעסיק), התשנ"ח–1998
    16. ^ ע"ע 274/06 פלונית נ' אלמוני, ניתן ב-26 במרץ 2008
    17. ^ ע"ע 64261-10-18, פלונית – חברה אלמונית ואח', ניתן ביום 7 בינואר 2020 ותוקן ביום 26 בינואר 2020
    18. ^ בג"ץ 1149/20 חברה אלמונית ואחר נ' בית הדין הארצי לעבודה ואחר, ניתן ב־7 ביוני 2020
    19. ^ מרדכי קרמניצר וליאת לבנון, ‏האיסור הפלילי על הטרדה מינית – קידוש האמצעי ומחירו, שערי משפט ב(3) 285 (תשס"א)
    20. ^ חוק למניעת הטרדה מינית (תיקון מס' 10), התשע"ד–2014
    21. ^ מורן אזולאי, אושר: עד 5 שנות מאסר למפיץ תמונות מיניות, באתר ynet, 6 בינואר 2014
    22. ^ הצעת חוק הסרטונים, באתר משרד המשפטים, ‏31.07.2013
    23. ^ עזרי עמרם, ‏תופעת סרטוני הנקמה: "זה אונס וירטואלי, הרגשה נוראית", באתר ‏מאקו‏, 12 באוקטובר 2014
    24. ^ יפעת קריב, חוק הסרטונים: די לאונס וירטואלי, באתר סלונה, ‏09/01/2014
    25. ^ יאיר מור, ‏השנה נפתחו 211 תיקים נגד ישראלים שהפיצו תמונות אינטימיות, באתר ‏מאקו‏, 15 בפברואר 2015
    26. ^ ראו הביקורת של נתנאל ר. בושרי ורון בן-ארי, בספרם, הטרדה מינית – תאוריה ופרקטיקה, 288–299 (2017).


    אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=חוק_למניעת_הטרדה_מינית&oldid=40173390"