חורבת סומקה
חורבת סוּמקה, היא אתר ארכאולוגי גדול בתחום גן לאומי הר הכרמל, מדרום לדלית אל-כרמל, בגובה 350 מטר מעל פני הים.
 | |
| שרידי בית הכנסת | |
| היסטוריה | |
|---|---|
| תקופות |
התקופה הרומית בארץ ישראל התקופה הביזנטית בארץ ישראל |
| מיקום | |
| מדינה |
 ישראל |
| קואורדינטות | 32°40′16″N 35°02′24″E / 32.671°N 35.04°E |
|
(למפת הכרמל רגילה)   חורבת סומקה  | |
  | |
בחורבת סוּמקה נמצאו שרידים ליישוב יהודי קדום גדול בדרום הר הכרמל. היישוב הוא אחד משלושת היישובים היהודיים הגדולים בהר הכרמל[1] בתקופה הרומאית והתקופה הביזנטית. במקום נמצאו שרידים של בית כנסת, בתי מגורים, בתי מלאכה ומתקנים חקלאים. ליד החורבה נמצאו מערות קבורה, מהם אחת עם מנורות בעלות שבעה קנים.
ייתכן ומקור השם הוא באוג הבורסקאים, הקרוי סומאק בערבית. הביקור באתר מוגבל, משום שהוא בשולי שטח אש של צה"ל.
היסטוריה
עריכהבאתר נמצאו שרידים מהתקופה הרומית והתקופה הביזנטית (המאות ה־2 - 7 לספירה), ומעט שרידים מהתקופה הצלבנית והממלוכית. המקום ננטש לאחר התקופה הממלוכית.
האתר הקדום השתרע על שטח של 25 דונם. הוא התגלה כבר במאה ה-19 על ידי חוקרים, ביניהם לורנס אוליפנט שהתגורר בדלית אל-כרמל הסמוכה. חפירה מצומצמת נערכו במקום על ידי היינריך קוהל וקרל וטצינגר, במסגרת מחקרם המקיף על בתי הכנסת בגליל (1905, 1907). עם זאת, חלק מהממצאים שתוארו בסקרים הראשוניים לא נתגלו מאוחר יותר, מאחר שהאתר שימש כמקור עבור חומרי בניין ליישוב הערבי הסמוך אום אל-זינאת (כיום באזור אליקים)
האתר נחפר מספר פעמים, אך באופן חלקי בלבד ולא באופן מלא. עד שנות ה־80 שימש המקום כיעד לכיבוש במהלך אימונים צבאיים שנערכו במקום, דבר שפגע בשרידים העתיקים. בעקבות כך, נערכה חפירה ארכאולוגית במקום בשנת 1983, והאתר הפך להיות בשולי שטח האש, ולא יעד כיבוש וירי.
בית הכנסת
עריכה
.JPG)
בית הכנסת אותר בתור מבנה בצורת בסיליקה, הכולל אולם מבוא במזרח, שלושה פתחים ואולם התכנסות. במקום נמצאו עמודים מחורצים ושרידים ארכיטקטוניים נוספים. גודלו של מבנה בית הכנסת: 19 מטר על 15 מטר. בחפירות שנערכו במקום בשנת 1905 אותר משקוף בית הכנסת, עליו תבליט המתאר שני אריות הפונים זה אל זה. המשקוף מתגלגל, חלקו העיקרי הפוך בין האבנים הגדולות הכבדות סביבו[2].
על פי השחזור המבנה הראשוני נחרב במהלך המאה ה־4 במהלך אירוע לא ידוע (ייתכן ומרד השומרונים שאירע אז). לאחר מכן נבנה בית הכנסת מחדש, עד לנטישתו במהלך המאה ה־7.
עמודים מחורצים
עריכהבאתר נמצא מספר רב (כמה עשרות) של עמודי אבן ארוכים ומחורצים. עמודים מסוג זה לא נמצאו בכל מקום אחר, למעט בחורבת אום-דרג' (כ־2 ק"מ מדרום), בה נמצאו גם כן מספר עמודים כאלו. בעבר הייתה הערכה כי החריצים שימשו לנוי באמצעות מילואים בחומרי קישוט שונים (זכוכית או חרסית מזוגגת)[2], אך כיום השימוש שנעשה בעמודים אינו ידוע, והדבר נחשב לתעלומה. מספר עמודים מסוג זה שימשו לשיקום בית הכנסת לאחר חורבנו הראשון.
מערות קבורה
עריכהבאתר נמצאו מערות קברים מסועפת, חצובות בסלע. המרשימה מביניהם מכונה "מערת המנורות" על שם מנורות שבעה הקנים שנמצאו חרוטות משני עברי קמר הכניסה. עוד מערה שנמצאה באתר, המכונה "מערת השור והאריה" עקב תבליט של בעלי חיים, כנראה שור ואריה, במשקוף המערה.
חקלאות ומים
עריכה
מצפון לבית הכנסת נחשף בית בד גדול, הכולל עמודי סלע ניצבים ששימשו לקיבוע קורת בית הבד. בין העמודים נמצא משטח סחיטה. במקום שתי משקולות ענק - כל אחת במשקל משוער של טון. כמו כן נמצאו, אגני אגירה לשמן ובריכה מטויחת.
באזור הקרוב לאתר אין מעיינות, ואספקת מי שתייה והשקיה התבססה על בורות מים. ממזרח לבית הבד נמצאו שרידים של מבני מגורים מרווחים, כאשר לכל אחד יש בור מים. בנוסף לכך, מאגר מים מרכזי, המצוי עד היום בשימוש על ידי רועים, נמצא במרכז האתר. בפתח הבור נכרים סימני חריצה של חבל, המעידים על שימושו בעבר.
בקרבת האתר, 200 מטר מצפון מערב ממרכז האתר, פזורה מערכת גתות שהיא מהגדולות שנחשפו בארץ. המערכת כוללת משטחי סלע עליהם דרכו את הענבים, אגנים חצובים לשיקוע הזג ופתחי סינון שדרכם המיץ עבר לבריכת מאגר גדולה, שנפחה 10 מ"ק. בקרבת הגתות נמצא בור, אשר שימש כיקב.
מבני התעשייה
עריכהמלבד שרידי חקלאיים קדומה: בתי בד וגתות, נמצאו במקום גם מתקנים העשויים להיות תעשייתיים. הצעתו של זהר עמר היא כי הייתה כאן תעשיית בורסקאות לצד תעשייה של צביעת אריגים, אשר התבססה על צמחים מקומיים כחומרי גלם, כגון אוג הבורסקאים.[3]
צפונית-מזרחית מבית הכנסת נמצא מבנה של בית מלאכה גדול, בשטח של 250 ממ"ר הרצפה מטויחת וכרויות בה בריכות רבועות. כן נראים במקום אגני מים קטנים, דמויי שקתות ועמודים עגולים שחריצים עוברים דרכם. משערים כי המקום שימש לסחיטת פירות אוג הבורסקאי, אשר מיציו משמשים לעיבוד עור. ייתכן שבבית מלאכה זה, ואחרים כמותו הפזורים בשטח, עסקו גם בהפקת צבעים כמו צבע צהוב מפרחים מקומיים.
עוד מתקן תעשייתי שנמצא בסביבה, הוא מאגר מרובע, בגודל של 4 מטר על 4 מטר ועומקו 3 מטר. בפינת הבריכה נמצא אגן לשיקוע הסחף ובתקרתו פתח לשאיבה. היום, הוא משמש את רועי הצאן.
סלמנדרה
עריכהבימי הגשמים מתמלאים הבורות מים ואפשר לגלות בהם בעלי חיים. אחד מהם הוא דו-חיים מבעלי הזנב הידועים בארץ: בכרמל ובגליל. בנוסף, נמצאת במקום הסלמנדרה הכתומה: שחורה, דמוית לטאה, ועליה נקודות צהובות. במהלך הקיץ היא חבויה מאחר שהיא זקוקה לרטיבות. בחורף יוצאת הסלמנדרה לבריכות המים שם היא משריצה את וולדותיה ושוב חוזרת ליבשה. התופעה לפיה היא נעלמת וחוזרת עם ולדים, הביאה לכך שהדרוזים מהסביבה חושבים אותה לילידי הרעם והברק. הם קוראים לוולדות "כלב-אל-מויה" - כלבי המים ולסלמנדרה "אבו רפלין" - אבי השלוליות. שהרי, היא מופיעה באופן פתאומי בשלוליות. הסלמנדרה היא בעל חיים מוגן ואסור בצייד[2].
לקריאה נוספת
עריכה- אריה יצחקי, מדריך ישראל
- מנחם מרקוס, הר הכרמל, הוצאת רשות שמורות הטבע, 1997
- שמעון דר, סומקה - עיירה יהודית בכרמל 1998
- צבי אילן, 78 טיולים ברחבי ישראל,עם עובד תרבות וחינוך, 1977
קישורים חיצוניים
עריכה |
חרבת סומק (ישראל), דף שער בספרייה הלאומית- סיכום ביקור מעודכן בחורבת סומקה
הערות שוליים
עריכה