חורבת ראש זית
חורבת ראש זית היא אתר ארכאולוגי במערב הגליל. האתר שוכן על שלוחה המשתפלת מהרי הגליל התחתון שבמזרח ועד עמק עכו שבמערב, בתחום שבין הגליל ומישור החוף הצפוני. האתר נמצא כ־15 קילומטרים מזרח לעכו וכ־6 קילומטרים צפון־מערב לתל כיסאן. הארכאולוג צבי גל, שניהל באתר מספר עונות חפירה, מזהה אותו עם כבול המקראית, ששמה נשתמר בכפר הערבי כאבול, הנמצא כקילומטר וחצי דרומית לאתר.[1][2][3]
 | |
| היסטוריה | |
|---|---|
| תרבויות | פיניקים, ישראלים |
| תקופות |
תקופת הברזל  |
| מיקום | |
| מדינה |
ישראל |
| קואורדינטות | 32°52′45″N 35°13′43″E / 32.879045°N 35.228705°E |
|
(למפת הגליל המערבי רגילה)   חורבת ראש זית | |
  | |
כבול – היסטוריה מקראית
עריכהכבול המקראית הוזכרה לראשונה בספר יהושע כעיר בנחלת שבט אשר.[4] כבול הוזכרה שוב בספר מלכים, בו מסופר שלאחר שחירם מלך צור הפיניקית מילא את הבטחתו בנוגע לעצי ארז וברוש ולזהב ונשלמה בניית מקדש שלמה וארמון המלך, שלמה המלך בן בריתו נתן לו עשרים ערים בגליל; חירם לא היה מרוצה, ככתוב: ”יב) וַיֵּצֵא חִירָם מִצּור לִרְאוֹת אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָתַן לוֹ שְׁלֹמֹה וְלֹא יָשְׁרוּ בְּעֵינָיו. יג) וַיֹּאמֶר מָה הֶעָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי אָחִי? וַיִּקְרָא לָהֶם אֶרֶץ כָּבוּל עַד הַיּוֹם הַזֶּה.” (מלכים א', ט').
כבול בתקופת המשנה והתלמוד
עריכהפירוש השם כבול
עריכההאמוראים עסקו במשמעות השם "כבול:
רב הונא סבר שאנשי המקום היו "מכובלין", כלומר כבולים ומוקפים בכסף ובזהב. שאל אותו רבא: אם כן, למה לא מצא המקום חן בעיני חירם? והשיבו רב הונא שמשום עושרם הרב, היו מפונקים ולא רצו לעבוד, ואילו חירם חיפש אנשים שיעבדו עבורו.[5]
רב נחמן בר יצחק אמר שכבול הייתה "ארץ חומטון" כלומר ארץ של חולות והיא נקראה "כבול" משום שהרגל הייתה טובעת בה "עד כבלא" כלומר עד הקרסול. והוא מציין ש(בתקופתו) אנשים נהגו לקרוא לאדמה רעה "ארעא מכבלא דלא עבד פירי" כלומר ארץ כבולה, שאינה מניבה פרי.[5]
בזמן המרד הגדול
עריכהיוסף בן מתיתיהו הזכיר שבזמן המרד הגדול העיר הייתה בצורה וכשהגיע המצביא הרומי לכבשה, מצאה ריקה, כי תושביה ברחו. הוא השתומם למראה יופיה של העיר וציווה להוציא את כל שלל העיר ולהעלותה באש.[6]
לאחר החורבן
עריכהלאחר החורבן, התגוררה בכבול משפחת הכהנים שכניה,[6]
במאה השלישית חי בכבול האמורא הארצישראלי - רבי זכאי דכבול. מדרום לכפר ישנה מערת קבורה הנושאת את שמו "מערת זכאי".[7]
המחקר הארכאולוגי
עריכהעל אף שהאתר הוזכר במפות הוא נסקר לראשונה רק בשנת 1981 במסגרת סקר הגליל העליון אותו ערך צבי גל. אחת הסיבות לחוסר תשומת הלב שקיבל האתר היא מיקמו בתוך יער שגב של קרן קיימת לישראל.
בראש הגבעה מצוי מבנה ריבועי גדול מתקופת הברזל שאורך צלעותיו 15 מטרים. המבנה מוקף חומה בעובי 2.3 מטרים ושטח המתחם הכולל הוא 25 על 25 מטר. בעת חפירת האתר המתחם היה קבור תחת תלולית בגובה 3 מטרים. למבנה שני מגדלים בפינות המערביות. את המבנה בנו הפיניקים לאור הכלים הפיניקיים הרבים שנמצאו בו. רוחב קירות המבנה מעל מטר אחד ובעוד הוא עשוי אבני גוויל, פינותיו עשויות אבני גזית המסודרות בשיטת ראש ופתין. המבנה חרב פעמיים בשריפה ושרידי הקומה השנייה מילאו אותו. הממצאים רבים והם מעידים על כך שמדובר במצודה או אחוזה ממלכתית שלה שימוש מסחרי, מנהלי וכלכלי. הממצאים כוללים פקקים חתומים עשויים טין, קנקנים בהם נשמרו היטב גרעיני חיטה ועדשים, שרידים של יין ושמן זית וטבעות חותם אשר חתמו ככל הנראה משלוחים בשקים. בנוסף נמצאו מספר רב של כלי ברזל חקלאיים, בהם חלקי מחרשות, מגלים וגרזנים. על חלק מהחרסים זוהו כתובות. אחת מהן אומרת "יין חמר". באתר התקיים גם מסחר של כלים חקלאיים.[8][9][10] על פי הממצאים, הוקמה המצודה באמצע המאה ה־10 לפנה"ס ונחרבה ברבע הראשון של המאה ה־9 לפנה"ס.[11] נראה כי במהלך התקפת המצודה חסמו יושביה את הכניסה באמצעות אבנים. כמו כן, נמצאו מספר ראשי חיצים באתר. המצודה דומה מאוד בממצאיה לאתר שבתל כיסאן, הוא אתר פיניקי מובהק. נראה כי המצודה הייתה ללא ספק חלק מהעולם הפיניקי.[12]
על גבי שאר האתר ומסביב למבנה המרכזי מצוי שרידים של כפר. מסביב לכפר נמצאה טרסה שייתכן כי היא שריד של קיר שהקיף את הכפר בשטח של 25 דונם. באתר לא נמצאו מקורות מים ונמצאו רק כמה בורות חצובים. באתר נמצאו 12 גלי אבנים אשר מהווים שרידים של בתי הכפר. המבנים של הכפר הם מבינים מלבניים פשוטים וניכרים בהם מבנים בעלי ארבעה מרחבים ושלושה מרחבים. הבתים עשויים אבנים שמקור חלקן מחורבות המצודה. מספר בתים, שחלקם נשתמרו כגלי אבנים, נחפרו ונראה כי הכפר התקיים, לפחות בתקופה המאוחרת שלו, כאשר המצודה כבר הייתה חרבה. באחד הבתים נמצאו מכלול של בית בד, דבר המעיד על כך כי תושבי הכפר עסקו ביצירת שמן זית. מכלול הכלים שנמצאו בו שונים במהותם מאלה שנמצאו במבנה הפיניקי ומשקפים את התרבות הישראלית באזור. זמנו של הכפר, או ימיו האחרונים נקבעו לסוף המאה ה־8 לפנה"ס.[11][13]
התמונה העולה מהמחקר היא שבחורבת בית זית הוקם יישוב כפרי קטן במחצית הראשונה של המאה ה־10 לפנה"ס אותו ניתן לזהות עם כבול המופיעה בספר יהושע, שם נכללת בנחלת שבט אשר. במחצית השנייה של המאה, הוקמה באתר המצודה הפיניקית שהייתה מרכז מנהלי, מסחרי וכלכלי פיניקי באזור. הרקע להקמת המצודה יכול להיות מסירת האזור לצור הפיניקית בידי שלמה כמתואר בספר מלכים. המצודה חרבה בסוף המאה ה־10 או בתחילת המאה ה־9 לפנה"ס מסיבה לא ברורה. באתר הוקם כפר חדש שניכר על פי הממצאים שבו שהוא שונה מהותית מהאתרים הפיניקיים באזור וייתכן שמדובר בישראלים שבנו מחדש את כבול. עדות נוספת התומכת בגרסה זאת היא שבתל כיסאן הסמוך, לא נראה שינוי שכזה, מה שמעיד על כך שמדובר בשינוי דמוגרפי בלעדי לאזור כבול.[14]
היישוב בחורבת ראש זית חרב כאמור בסוף המאה ה־8 לפנה"ס יחד עם שאר יישובי צפון הארץ כחלק ממסעו של תגלת־פלאסר השלישי, מלך אשור, בשנת 732 לפנה"ס ועם זאת הסתיימו תולדות היישוב באתר.[15]
ממצאים ארכאולוגיים ייחודיים
עריכהחותם(?) ברונזה פיניקי
עריכההפריט, אותו זיהה חוקר האתר צבי גל כחותם, נמצא בשנת 1990 במבנה סמוך למצודה. המבנה, שקיבל את המספר 307, נמצא 15 מטר מערבה למצודה הפיניקית וניכר כי הוא התקיים באותו הזמן עם המצודה. החפץ הוא למעשה לוח ברונזה שטוח. אורכו כ־7 ס"מ ורוחבו כ־4. עוביו פחות מס"מ אחד. על פניו של הלוח מעוצב כרטוש מצרי. בגבו של הלוח ידית המעוצבת כמו רגליים של חיה ואליה מחוברת חתיכת ברזל אשר הייתה אולי חלק משרשרת. ייתכן שמקור אותו החפץ במצודה והוא התגלגל לידי התושבים החדשים ונשמר בגלל ערכו. הכרטוש מחולק לשלושה חלקים. בחלקו העליון מצויות עינו של הורוס, אל המלחמה המצרי. בחלק האמצעי נמצאת שמש עם כנפיים ובחלק התחתון שני בזים שהם גם סמל של הורוס, ובינם הסמל המצרי ענח', שהוא סמל של חיי נצח. מתחת לכרטוש מופיעים הירוגליפים שלא פוענחה משמעותם. מעל הכרטוש מצוי דגם של כותרת מהגנון הנפוץ בפיניקיה וסוריה של תקופת הברזל. חוקרי תל מגידו מצאו לוח הדומה במקצת ללוח מחורבת ראש זית, אך גרסו כי לא מדובר בחותם. לעומת זאת, חוקר האתר השווה בין הלוח לחותם בעל מאפיינים דומים שנמצא בכרכמיש שבגבול סוריה וטורקיה. על אף שהחותם מכרכמיש הוא מהמאה ה־6 לפנה"ס, מאמין גל כי הדמיון בין השניים הוא עדות לכך שהלוח מחורבת ראש זית הוא גם חותם. ואם לא, אז היה הפריט כנראה תכשיט או סמל כלשהו. המוטיבים שעל הלוח, ובהם הכותרת והסמלים המצריים מבטאים את התרבות הפיניקית־סורית של המאות ה־10 וה־9 לפנה"ס, ימי השלטון הפיניקי בחורבת ראש זית. הסמלים המצריים מבטאים את ההשפעה המצרית על האזור בעקבות השלטון המצרי מתקופת הברונזה המאוחרת, בעוד הסמלים המקומיים מבטאים את התרבות מתחילת תקופת הברזל.[16]
קרנוס
עריכה
הקרנוס עשוי טבעת חרס חלולה שעוביה החיצוני 25 ס"מ ועובייה הפנימי 17 ס"מ. לטבעת מחוברים ארבעה כלים המשמשים כזרבוביות. בחזית הטבעת ממוקמת צלמית של פר שפיו חלול ומחובר לטבעת. משני צידו של הפר נמצאים שני רימונים. מאחוריו נמצא כד שמחובר לחלל הטבעת באמצעות נקב. נראה כי הטבעת והזרבוביות נעשו בנפרד וחוברו לפני צריפת החרס. קרוני כאלה נפוצים בצפון הארץ בתחילת תקופת הברזל ורובם המוחלט ממקור לא־ישראלי. הקרונוס מחורבת ראש זית ייחודי משום שהוא שייך לתקופה מאוחרת יותר, בה קרוני היו פחות נפוצים. עם הזמן הפיניקים אימצו את הקרוני לתרבותם והפיצו אותם בכל אגן הים התיכון.[17]
לקריאה נוספת
עריכה- צבי גל, פניקים וישראלים בארץ כבול, קתדרה: לתולדות ארץ ישראל ויישובה, 1998, עמ' 7–14
הערות שוליים
עריכה- ^ צבי גל, "פניקים וישראלים בארץ כבול", קתדרה 88, תמוז תשנ"ח (1998), עמ. 7
- ^ רפאל פרנקל, "נחלת שבט אשר: אתרים וגבולות", קתדרה 91, ניסן תשמ"ט (1991), עמ. 21
- ^ צבי גל, "ראש זית, חורבת", מתוך; מתוך; אפרים שטרן, האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל, החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, כרך 4, עמ. 1437
- ^ יהושע י"ט, כד-כז
- ^ 1 2 גמרא, מסכת שבת, דך נ"ד ע"א
- ^ 1 2 זאב וילנאי, אריאל, אנציקלופדיה לידיעת א"י, ירושלים: עם עובד, 1976, עמ' 3487
- ^ נ.צ. 751888 / 220223
- ^ האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל, עמ. 1437-1438
- ^ צבי גל, "חורבת ראש זית - מצודה פיניקית בגליל התחתון", קדמוניות, שנה יז, חוברת 2–3 (67-66), 1984, עמ. 56-59
- ^ צבי גל, "פיניקים וישראלים בארץ כבול", עמ. 9
- ^ 1 2 צבי גל, "פיניקים וישראלים בארץ כבול", עמ. 10
- ^ צבי גל, "פיניקים וישראלים בארץ כבול", עמ. 11
- ^ צבי גל, "ראש זית, חורבת", מתוך; מתוך; אפרים שטרן, האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל, החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, כרך 4, עמ. 1437, 1439
- ^ צבי גל, "פיניקים וישראלים בארץ כבול", עמ. 13
- ^ צבי גל, "הגליל התחתון בין תגלת פלאסר הג' וראשית התקופה הפרסית", ארץ ישראל, החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, ספר אפרים, 2009, עמ. 78
- ^ צבי גל, "חותם-ברונזה פיניקי מחורבת ראש-זית", קדמוניות, החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, שנה כד, חוברת 3–4 (95-96), 1991, עמ. 92-93
- ^ צבי גל, "קרנוס מחורבת ראש זית שבגליל התחתון", קדמוניות, החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, שנה כג, חוברת 1/2 (89-90), 1990, עמ. 51-52