חיוי[1] הבלכי היה יהודי[2] מהעיר בלך שבמדינת ח'וראסאן שבממלכת פרס (כיום באפגניסטן). הוא חי במחצית השנייה של המאה התשיעית ופרסומו בא לו עקב ספר ביקורתי כלפי המקרא שחיבר ופרסם. הספר, שלא שרד עד ימינו, כלל מאתיים שאלות ותהיות על הכתוב במקרא. בספרו טען חיוי לסתירות פנימיות בכתבי הקודש, הסביר את הניסים המתוארים בהם בהסבר טבעי, ושלל מספר תפיסות תיאוסופיות תנ"כיות.

תפיסותיו של הבלכי הושפעו כנראה מהתרבות הפרסית והדת הזורואסטרית, ולדברי סלמון בן ירוחם הקראי הושפע גם מדעותיו של אבן א-רוואנדי. הוא האמין בקדמות העולם וכפר בעיקרון הבחירה החופשית. ספרו, שככל הנראה נכתב בחרוזים, העלה שאלות כנגד הנהגות שונות של האלוהים. הוא סבר כי לאלוהים אין בחירה במעשיו, וכי הטבע הוא דטרמיניסטי ללא אפשרות של חריגה. כן תמה על האלוהים הרוחני בהגדרתו, הדורש מבני האדם הקרבת קרבנות גשמיים.

חיוי הבלכי עורר את זעמם של יהודים מאמינים רבים, בעיקר עקב העובדה שספריו התפשטו ללא הפרעה והשפיעו על אמונותיהם ודעותיהם של יהודים רבים. עדות על השפעתו מצויה בכתבי חכם יהודי שחי עשרות שנים אחריו: "חיוי חיבר ספר שבו מאתיים שאלות הטוענות נגד ה' ונגד תורתו... והתקיימו שנים רבות מבלי שהשיב עליהן איש, והפסידו אמונת אנשים רבים, עד שנתקנא אדוננו (הכוונה לרב סעדיה גאון) לה' ולתורתו וחיבר ספר תשובות על חיוי...". עדות אחרת מספרת כי: "חיוי בדה מלבו תורה, והעיד רב סעדיה שהוא ראה מלמדי תינוקות מלמדים אותה בספרים ובלוחות עד שבא רב סעדיה ונצחם" (הראב"ד (בעל הקבלה)). [3]

כנגד ספרו של הבלכי יצאו רבים מהוגי הדעות ומהפילוסופים היהודיים שחיו אחריו. הראשון שבהם היה רב סעדיה גאון, שכתב ספרים במענה לשאלותיו של הבלכי. בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" הוא עונה לרבות מטענותיו של הבלכי, ומלבד זאת כתב ספר נפרד, בעברית ובחרוזים, בו הוא עונה לטענות חיוי ומלגלג עליהן. בין השאר, הוא מכנה אותו ואת חסידיו "אנשים הנקראים יהודים". בדורות מאוחרים יותר רבי אברהם אבן עזרא מצטט אותו לעיתים ודוחה את דבריו בחריפות. אבן עזרא ואחרים נהגו לכנותו "חיוי הכלבי". גם רבי משה אבן עזרא ורבי אברהם אבן דאוד מתעמתים עם דברי הבלכי, ואף חכמים קראים, כגון סלמון בן ירוחם ואל בסיר, תקפו אותו בחריפות וכתבו תשובות כנגד שאלותיו.

בכתבי מחברים יהודיים ולא יהודיים לאורך הדורות נמצאו צורות שונות לשמו ולכינויו. שמו הפרטי, חיוי, שונה לאורך הדורות גם לחוי, לחיוא, לחיואי, לחיויה, לחאוי, לחאויי ולחיוה.[4] פירסט ודירנבורג שיערו ששמו היה "חואי", מילה שמשמעותה הערבית היא "אסף" (מלשון ליקוט ואיסוף). פוזננסקי טען שאין אמת בטענתם זו, מפני שאין זה מקובל בספרות היהודית לתרגם את שמו של מחבר.[5] הצורות "חיוא" ו"חיואי" הן מאוחרות יותר, ומופיעות לראשונת בכתבי הרשב"ץ. כנראה שהן שונו בכוונה מצורת המקור, כדי שתתדמה למילה "נחש" בערבית (לשון גנאי). הסיומת "-ויה" שבצורה "חיויה" מלמדת שמקור השם הוא פרסי. השערה נוספת לגבי מקור השם היא שזהו שיבוש של שם השבט הכנעני החווי, או כנוי לאדם רע לב, לפי משמעות השורש "חו" בארמית ובערבית.[6] לפי הרב יוסף קאפח, השמות "חויא" ו"חיויה" הם כינויים מוכרים בארצות המזרח לשם היהודי הפרטי "חיים". מנחם בן ששון משער שההגיה המקורית של השם הייתה כאשר הו' בחולם והי' שלאחריה בחיריק.

גם לכנויו גרסאות שונות. בכתבי רבי אברהם אבן דאוד, רבי יהודה הלוי ורבי משה אבן עזרא, ובתרגומים לעברית של דברי רב סעדיה גאון הוא מופיע, בשיבוש מכוון או שלא מכוון, כ"כלבי". במקורו הערבי של ספר "הנבחר באמונות ובדעות" ב"ספר הגלוי" לרס"ג קורא לו רס"ג "בלכי". בכתבי רבי סעדיה אבן דנאן הוא מופיע פעם כ"בלכי" ופעם כ"כלבי". לפי הרשב"ץ, כנויו היה "כלאבי", ולפי רבי שמואל אבן סנה (אנ') כנויו היה "בבלי". משה גיל, מחבר הספר "חיוי הבלכי - הכופר מחוראסאן", מביא בספרו את השערתו של אברהם אליהו הרכבי, לפיה הכלביים היו שבט חשוב ושליט באסלאם, ומכאן "כלבי" במשמעות של "בן לשבט כלב", נצר לשבט יהודה. לבסוף דוחה גיל את ההשערה, בשל ריבוי המקורות שבהם כנויו של האיש הוא "בלכי", ומשער שחיוי חי וכתב בעיר בלך[7], ההשערה המקובלת במחקר. בן ציון יהושע משער שמקור שמו הוא אכן בעיר בלך, אך אבות אבותיו או הוא היגרו למקום יישוב אחר, בבל או מרכז יהודי גדול אחר, שם הוא עצמו חי.[4]

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ גם: חוי, חיוא, חיואי, חיויה, חאוי, חאויי, חיוה.
  2. ^ זו הדעה המקובלת. ההיסטוריון יהודה רוזנטל סבור כי היה גנוסטיקן נוצרי.
  3. ^ הצפירה, תשובות סעדיה גאון לשאלות חיוי הבלכי, באתר עיתונות יהודית היסטורית, ‏9 באוגוסט 1916
  4. ^ 1 2 בן ציון יהושע, "האם חי חיוי הבלכי ופעל בעיר בלך שבחוראסאן?”, תרביץ נא, ב (1982), עמ' 313–314
  5. ^ ש"א פאזנאנסקי, "חיוי הבלכי", הגורן ז, תרס"ח, עמ' 112–137
  6. ^ Rosenthal, J., "Hiwi Al-Balkhi: A Comparative Study," JQR 38 (1947-48), pp. 317–319
  7. ^ משה גיל, חיוי הבלכי - הכופר מחוראסאן, הוצאת ספריית פועלים, 1965, עמ' 10