חיים בר-דרומא
חיים זאב בר-דרומא (6 ביולי 1892 – 3 בינואר 1970, ירושלים) היה מורה וחוקר הגאוגרפיה ההיסטורית של ארץ ישראל.
קורות חייו ופועלו
עריכהנולד בשם ולוול שרמייסטר בי"א בתמוז תרנ"ב לחנה-פייגה לבית מנדלובסקי ולקדיש-קיָם שרמייסטר בוולקוביסק, האימפריה הרוסית (כיום בבלארוס), במשפחה בת חמישה בנים. למד בישיבת מיר בסלבודקה, ועם זאת התכונן לבחינות בגרות כתלמיד-חוץ. עלה ארצה עם הוריו ב-1911 ולימד בבתי הספר של חברת "נצח ישראל" בפתח תקווה ובראשון לציון. בתום מלחמת העולם הראשונה החל ללמד בבית הספר "תחכמוני" בתל אביב ובירושלים, ואחרי כן – בבתי הספר של הוועד הלאומי.
בשנות ה-30 של המאה ה-20 למד בר-דרומא ארכאולוגיה כללית ומוסלמית, גאולוגיה ופרהיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים. שני הפרקים הראשונים של ספרו "וזה גבול הארץ" מ-1958 מושתתים על עבודת התזה שלו לתואר מוסמך אוניברסיטה שקיבל ב-1938. בשנים 1939–1942 המשיך בלימודיו בארצות הברית, בדרופסי קולג'[1] שבפילדלפיה וכן באוניברסיטת מינסוטה במיניאפוליס. ב-1942 הגיש את העבודה לקבלת תואר דוקטור, שהיוותה תשתית לפרקים ג' וד' בספרו על גבולות הארץ. בשובו ארצה חזר להוראת הגאוגרפיה בבתי הספר בירושלים, והתמסר לכך עד פרישתו לגמלאות.
בר-דרומא כתב מאמרים רבים בחקר ארץ-ישראל וכן פרסם פיליטונים ושירים (בהפועל הצעיר, בהשילוח, ב"אספקלריה" של קדיש סילמן, ועוד). מלבד זאת עסק בתרגום מלועזית לעברית. הוא הקים הוצאת ספרים בשם "באר" (ראשי תיבות של "בנימין אדמונד רוטשילד"), ובאמצעותה הדפיס והפיץ את כתביו, ובהם הסדרה "ספריַת ירוחם – שורה של מונוגרפיות לחקר המקרא והארץ".[2] בר-דרומא היה חבר הוועדה למונחי הגאוגרפיה שליד הוועד הלאומי לא"י בירושלים, והשתתף, כמרצה, בפעולות החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה.
עיקר מעייניו בעבודתו המחקרית, שבה באה לביטוי בקיאות מופלגת במקורות, היו גבולות ארץ-ישראל. בספרו המקיף הראשון – "הנגב" (תרצ"ה–1935) – כלל את חצי האי סיני בתחומי הנגב.[3] על ספרו זה זכה ב-1936 בפרס מוסד ביאליק בתחום המדע המקורי (יחד עם מיכאל אסף).[4] את מחקריו ריכז בחיבורו הגדול, שעליו עמל עשרים שנה – "וזה גבול הארץ" (תשי"ח–1958).[5] ספרו זה, שראה אור בסיוע מוסד הרב קוק, זיכהו ב-1959 בפרס ע"ש הרב עוזיאל (במסגרת פרס ירושלים לספרות תורנית),[6] ושנה לאחר מכן – בפרס עיריית רמת גן לחכמת ישראל.[7]
החוקר גצל קרסל – שחלק על בר-דרומא בסוגיות הנוגעות לזיהוי אתרים וחבלים מקראיים – מסכם במאמר לזכרו,[8] כי בר-דרומא ”קינא את קנאת ארץ-ישראל הגדולה והרחבה, דור שלם לפני [תנועת] 'ארץ ישראל השלמה'”, וכי הייתה זו בשבילו ”שאלת-חיים ממש להגיע 'לדעת איזוהי ומהי הארץ-ארצנו בפי אבותינו וחכמינו ז"ל, ומה דמות היתה לה בעיניהם ובעיני קדמונינו בכלל'”.
חיים בר-דרומא נשא את חיה בת אליעזר קליר (1895–1921). לשניים נולדו יואב, קדיש, רחל (בן-אביר), אליהו ומלכות. בכורם, יואב, נספה ב-1918 בהפגזות הגרמנים על פתח תקווה ובנם קדיש נפטר ב-1933 בתל אביב.[9]
בר-דרומא הלך לעולמו בכ"ה בטבת תש"ל ונטמן בהר המנוחות. ארכיונו נמצא במכון גנזים של אגודת הסופרים בבית אריאלה בתל אביב.
לקריאה נוספת
עריכה- "בר־דרומא (שרמַיסטר), חיים", בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 101–102 (הספר בקטלוג ULI)
קישורים חיצוניים
עריכה- ח. בר-דרומא, וזה גבול הארץ, ירושלים: הוצאת "באר" לחקר המקרא והארץ בסיוע מוסד הרב קוק, תשי"ח–1958; מהדורה דיגיטלית
- ל. שמעוני, "וזה גבול הארץ", חרות, 15 באוגוסט 1958
- אבידן משיח, "ד"ר חי בר דרומא – 20 שנה על 'משמר הגבול' ", חרות, 7 בנובמבר 1958
- ג. קרסל, "חוקרה של ארץ ישראל הגדולה", דבר, 23 בינואר 1970
- דוד תדהר (עורך), "חיים בר-דרומא", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יט (1971), עמ' 5586
- רשימת הפרסומים של חיים בר-דרומא, בקטלוג הספרייה הלאומית
חיים בר דרומא (1892-1970), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ לימים "מרכז למחקרי יהדות מתקדמים" וחלק מאוניברסיטת פנסילבניה
- ^ הסדרה ראתה אור בשנים 1967–1969, והופיעו בה שישה ספרונים, פרי עטו, שכל אחד מהם מוקדש לנושא שונה: הרי בגלבוע, נחל מצרים, קדש ברנע, זה סיני, נחל איתן וכּבּוּש יחיד
- ^ כותר המשנה של הספר הוא "גאוגרפיה מפורטת של הנגב וסיני מבאר שבע עד תעלת סויס והים האדום"
- ^ טכס חלוקת הפרסים מטעם מוסד ביאליק, דואר היום, 6 בינואר 1936
- ^ כותר המשנה: "גבולותיה האמתיים של ארץ-ישראל לאור המקורות"
- ^ "חולקו פרסי ירושלים לספרות תורנית", חרות, 12 פבר 1959, עמ' 4
- ^ "היום חלוקת פרסי רמת-גן", חרות, 27 באפריל 1960; "הוגדל פרס רמת-גן", דבר, 24 בפברואר 1960, עמ' 6
- ^ "חוקרה של ארץ-ישראל הגדולה", דבר, 23 בינואר 1970, עמ' 6
- ^ סיפורי ארץ-ישראל – מצבות מדברות 1850–1950