חיים פניכל
חיים (חיימקה) פֶנִיכֶל (27 בינואר 1947 – 5 ביוני 1967) היה מש"ק צוות סיור פלס"ר 7 שעוטר בעיטור העוז על פעילותו בקרב פתחת רפיח במהלך מלחמת ששת הימים[1].
 | |
| לידה | 27 בינואר 1947 |
|---|---|
| נהרג | 5 ביוני 1967 (בגיל 20) |
| מדינה |
ישראל  |
| השתייכות |
 צבא הגנה לישראל |
| תקופת הפעילות | 1957–1967 (כ־10 שנים) |
| דרגה |
 סמל |
| תפקידים בשירות | |
| מש"ק צוות סיור פלס"ר 7 | |
| פעולות ומבצעים | |
 מלחמת ששת הימים | |
| עיטורים | |
 עיטור העוז | |
  | |
ביוגרפיה
עריכהפניכל נולד בכפר סבא. בן למנחם ונחמה. הוא למד בבית הספר היסודי על שם מנחם אוסישקין ולאחר מכן בבית הספר התיכון על שם ברל כצנלסון והיה חבר בנוער העובד. הוא התגייס לצה"ל באוגוסט 1965 והיה מש"ק בפלס"ר 7. הוצע לו לצאת לקורס קצינים, אך הוא סירב כדי שלא לדחות את לימודיו. במהלך שירות החובה פרצה מלחמת ששת הימים וביום הראשון ללחימה נפגע ברגלו בהסתערות על מוצבי רפיח. כאשר ג'יפ שנסע לפני רכבו עלה על מוקש והתהפך, הוא ירד מרכבו ודאג לפינוי הפצועים. בחזרה לרכבו הוא נפגע והועבר, אף על פי שביקש להמשיך בלחימה, לטיפול רפואי בקומנדקר שנכנס לשדה מוקשים. כשהוא ברכב הפצועים, התנדב פניכל לחלצו כשהוא צועד על רגל אחת וגורר את רגלו השנייה, ובעזרת דקר פינה מוקשים בתוואי של גלגלי רכב והוביל את הקומנדקר לכביש. אך כשהוא עלה עליו שוב, נחתה על הרכב פצצת מרגמה והוא נהרג. פניכל הובא למנוחות בבית העלמין כפר סבא.
להלן תיאור המעשה ב"אתר הגבורה":
ב-5 ביוני 1967 נפגע הסמל חיים בהסתערות על מוצבי צומת רפיח והועבר ברכב לטיפול רפואי. הרכב הזה נתקע בשדה-מוקשים. חיים היה פצוע ברגל אך למרות פציעתו התנדב לחלץ את הרכב ולפנות דרך ממוקשים. במשימה זו של הוצאת הרכב מהשטח אמנם הצליח חיים, אולם בהמשך התנועה נפגע שנית - וכך מצא את מותו.
— חיים פניכל, באתר הגבורה
לאחר מותו, הונצח שמו באנדרטה לנופלים בבית הספר כצנלסון בכפר סבא[2] והוריו הוציאו ספר לזכרו בשם "חיים"[3], תיאור קרבו האחרון הובא ב"ספר הגבורה", שבהוצאת אגודת העיתונאים בתל אביב וניצולי ברגן-בלזן ובספר "חשופים בצריח" של שבתי טבת.
לקריאה נוספת
עריכהקישורים חיצוניים
עריכההערות שוליים
עריכה- ^ סמל חיים פניכל ז"ל: שביל־חיים לחברים, מעריב, 30 באוקטובר 1967
- ^ אנדרטה לנופלים ־ בביה"ס ע"ש כצנלסון בפתח־תקווה, מעריב, 14 ביולי 1968
- ^ ספרי זכרון, דבר, 26 באפריל 1968