חיל רגלים כבד
חייל רגלי כבד הוא סוג של חייל רגלים המוגן בשריון כבד. השריון כלל בדרך כלל שריון גוף, מגן, קסדה ופרטי מיגון נוספים. החיילים חומשו בדרך כלל בחנית דקירה חזקה או נשק מוט אחר, מוט-גרזן וחרב.
חיילים רגליים כבדים ידועים עוד מהתקופה העתיקה. החיל רגלים הכבד הופיע לראשונה בשומר. למרות כושר ההבקעה ושרידותו הרבה, צבאות הסהר הפורה לא השתמשו בחיילי חיל רגלים כבד, למעט הצבא המצרי וצבא אשור. הסיבה לכך היא מחירה הגבוה של המתכת בעולם העתיק.
בהתחלה חיילי חיל רגלים כבד נלחמו בגושים גדולים שנקראים פלנקס והיו חמושים במגן גדול, חנית או רומח רגלים וחרב קצרה. הפלנקס הומצאה לראשונה בשומר והתפתחה מאוד במצרים העתיקה, אך שיאה היה ביוון הקלאסית שם היא הורכבה מחיילים שנקראים הופליטים. הצבא הספרטני היה ידוע בהופליטים המצוינים שלו ויצאו לו מוניטין ששרדו עד עצם היום הזה. חיל הרגלים הכבד קיבל תנופה רבה ברומא העתיקה והצבא הרומי השתמש במספר גדול של חיילי חיל רגלים כבד במערך הלגיון. בהתחלה, הלגיונרים היו חמושים בדומה להופליטים בחניתות, אך עם הזמן הם זנחו את החנית ואימצו את חרב הגלדיוס בתור נשקם העיקרי.
בעקבות משבר המאה ה-3 האימפריה הרומית החלה לאבד מכוחה ונפלה תחת ההתקפות הברבריות. החיל רגלים הכבד פינה את מקומו לחיל הפרשים בתור הזרוע העיקרית של הצבא, אך עדיין שמר על יוקרתו במקומות שונים בעולם דוגמת שווייץ. לרוב שריונם של החיילים הרגלים היה דל יחסית לפרשים וכלל בדרך כלל מעיל מחוזק בפיסות מתחת שריון קשקשים או שרשראות.
חיל הרגלים הכבד בימי הביניים היה חמוש בדומה לפרשים, תלוי במעמדם ובעושרם של החיילים בו. לעיתים, חיל הרגלים הכבד הורכב מאבירים פרשים שאיבדו את סוסם ולא יכלו לממן או להשיג סוס אחר. חיל רגלים זה היה עטוי בשריון כבד (בדרך כלל שריון שרשראות או שריון לוחות) והיה חמוש בחרב, מגן וכלי נשק ייעודי בהתאם לצורך. עם שיפור ברמת המיגון, ובייחוד עקב כניסת שריון הלוחות שסיפק הגנה טובה כנגד מרבית כלי הנשק, המגן הוקטן ואף נזנח לטובת האפשרות לתת ללוחם להשתמש בנשק דו-ידני שתוכנן במיוחד לחדירת שריון: חרב דו-ידנית כבדה וארוכה, נשקי מוט (שנועדו בעיקר כנגד פרשים משוריינים), פטיש קרב ומוט-גרזן (Pollaxe). בנוסף לכלי נשק אלה רווח השימוש באלות, פטישי קרב ואף כוכב השחר שעקפו את בעיית חדירת השריון על ידי ריסוק העצמות שמתחתיו על ידי מכות כבדות וחזקות.
לוחמי החיל רגלים השווייצרי היו לבושים בשריון לוחות וחמושים בנשקי מוט (בעיקר בהאלברדות ורמחים), דבר שסייע להם בתוואי ההררי להדוף את הפרשים ההבסבורגים ויצר להם מוניטין רב באירופה.
עם התפתחות כלי הירי השריון האישי איבד מיעילותו, בשל כושר החדירה הרב של קליעי כלי-ירייה, המנטרל כל שריון שפותח בחשיבה הצבאית הקונבנציונית הישנה. בשל כך, הוא נזנח בהדרגה עד שנעלם כלל.