חיסון נגד קדחת צהובה
חיסון נגד קדחת צהובה הוא חיסון שמגן מפני מחלת הקדחת הצהובה. קדחת צהובה היא זיהום ויראלי הנפוץ במדינות אפריקה ובדרום אמריקה. רוב המחוסנים מתחילים לפתח חסינות בתוך עשרה ימים ו-99% מהם מוגנים לאחר חודש מקבלת החיסון, שמגן עליהם לכל החיים. החיסון יכול לסייע בהשתלטות על מקרים של התפרצויות של המחלה. החיסון ניתן באמצעות הזרקת החומר המחסן לתוך שריר או אל מתחת לעור. חיסון נגד קדחת צהובה נחשב כבטוח. תופעות לוואי קלות יכולות לכלול כאבי ראש, כאבי שרירים, כאב במקום ההזרקה, חום ופריחה. אלרגיות חמורות מתרחשות בכשמונה מקרים מתוך מיליון מנות שניתנו, בעיות נוירולוגיות חמורות מתרחשות בכ-4 מתוך מיליון מנות, וכשל איברים מתרחש בכשלושה מתוך מיליון מנות. החיסון נחשב לבטוח גם בקרב נשים בהיריון, ולכן מומלץ לחסנן באם תמצאנה באזור נגוע[1]. החיסון לא יינתן למי שסובל מבעיות תפקודיות של המערכת החיסונית (אנ')[2].
.jpg) | |
| חיסון נגד קדחת צהובה | |
| בטיחות | |
|---|---|
| מעמד חוקי | כן |
| דרכי מתן | הזרקה |
| מזהים | |
| קוד ATC |
J07BL01, J07BL  |
  | |
היסטוריה
עריכההניסיונות הראשונים לפתח חיסון נגד קדחת צהובה החלו לאחר פתיחת תעלת פנמה בשנת 1912, שהגדילה את החשיפה העולמית למחלה[3]. הבקטריולוג היפני הידיו נוגוצ'י (אנ') הוביל חקירות מטעם ארגון רוקפלר (אנ') באקוודור, אשר תוצאתן הייתה חיסון, המבוסס על התאוריה כי המחלה נגרמה על ידי חיידק בשם לפטוספירה (אנ'). למרות זאת, חקירות נוספות לא הצליחו לשכפל את התוצאה, והחיסון הוגדר בסופו של דבר כלא יעיל. חיסון אחר פותח מזן צרפתי של הווירוס, אשר נלקח מאדם בדקר, סנגל, ששרד את המחלה, והועבר לידי מדענים ממכון פסטר. חיסון זה ניתן בשילוב עם חיסון נגד אבעבועות שחורות, בשיטה בה הוחדרו גרסאות מוחלשות של הווירוסים לגוף, במטרה ליצור חסינות עבור שתי המחלות, אולם אובחנו סיבוכים מערכתיים ונוירולוגיים במספר מקרים. ניסיונות עוקבים להחליש את הווירוס שניתן בחיסון נכשלו. מדענים בארגון רוקפלר פיתחו חיסון נוסף, אותו הפיקו מנסיוב שנלקח מחולה אפריקאי ב-1927, דבר שהיווה את ההפרדה הראשונה של הווירוס מגוף האדם[4]. שיטה זו הייתה בטוחה יותר, אך היא דרשה שימוש בכמויות גדולות של נסיוב אנושי, מה שהגביל את השימוש הנרחב בחיסון. נעשה שימוש בשני החיסונים במשך מספר שנים, כאשר החיסון שהופק בארגון רוקפלר נצרך במערב אנגליה, בעוד שהחיסון שהופק במכון פסטר נצרך בצרפת ובמושבות האפריקאיות תחת שליטתה.
ב-1937 נעשתה עבודה במטרה לשפר את החיסון שהופק בארגון רוקפלר, שממנה התגלה כי המוטציה המועדפת בווירוס המוחלש הניבה זן יעיל ביותר, שנקרא 17D. לאחר ניסויי שטח בברזיל, מעל מיליון תושבים חוסנו עד 1939, ללא סיבוכים חמורים. עבור שיפור החיסון והנגשתו לאנושות, מקס תיילר[5], המדען שהוביל לתוצאה זו, קיבל פרס נובל לפיזיולוגיה ולרפואה בשנת 1951[6]. החיסון מסוג 17D מצוי בשימוש עד היום[1].
שימושים רפואיים
עריכהקבוצת הסיכון שעלולה להידבק בווירוס הקדחת הצהובה נדרשת להתחסן. לדוגמה, חוטבי עצים אשר עובדים באזורים טרופיים נמצאים בסיכון מוגבר לחלות בקדחת צהובה. חומרי הדברה, ביגוד מגן ורשתות על הבתים נמצאו כמגנים מועילים, אך הם לא תמיד יעילים מספיק למניעת הידבקות. באזורים מסוימים הדברת יתושים הוכיחה עצמה כדרך יעילה לצמצם את מספר ההידבקויות במחלה. השוהים באזור נדרשים להשתמש בתרסיס נגד חרקים. כמו כן מטיילים נדרשים להתחסן עד 10 ימים לפני הגעתם לאזור נגוע.
ב-17 במאי 2013, קבוצה מטעם ארגון הבריאות העולמי (WHO) המייעצת בנוגע לחיסונים (SAGE), הודיע כי אין צורך בחיסון חוזר לאחר 10 שנים מקבלת המנה הראשונה. מאז הופץ החיסון לראשונה ב-1930, דווחו רק 12 מקרים שבהם מחוסנים לקו במחלה לאחר קבלת מנת החיסון, מתוך כ-600 מיליון מנות שניתנו ברחבי העולם. לפי הממצאים, כל המקרים האמורים פיתחו את המחלה תוך חמש שנים ממתן החיסון. ממצאים אלו הוכיחו כי החסינות נגד המחלה בזכות החיסון אינה יורדת עם הזמן[7].
המלצות כלליות על קבלת החיסון
עריכהארגון הבריאות העולמי ממליץ על קבלת החיסון בגילאים 9 עד 12 חודשים, באזורים בהם המחלה נפוצה. כל מי שגילו מעל 9 חודשים ולא חוסן קודם לכן וכן גר או נמצא באזור שבו המחלה נפוצה צריך להתחסן גם הוא.
המלצות על קבלת החיסון בישראל
עריכההחיסון מומלץ לאנשים שמתכננים לבקר באזורים בהם יש סיכון להידבק בנגיף הקדחת הצהובה כדוגמת אמריקה הדרומית, בחלק מהאיים הקריביים או באפריקה המשוונית, וכן במדינות שדורשות אישור על חיסון זה כתנאי לכניסה לתחומיהן[8].
קהלי יעד
עריכה- המבקרים או חיים באזורים בהם יש סיכון להדבקה בקדחת צהובה.
- המתכננים לנסוע למדינות שדורשות אישור בינלאומי המוכיח קבלת חיסון או טיפול מונע נגד קדחת צהובה כתנאי כניסה לגבולותיהן.
- עובדי מעבדה שבאים במגע עם חומרים שעלולים להיות נגועים בנגיפי קדחת צהובה.
מדינות ואזורים בעולם
עריכהתופעות לוואי
עריכהחיסון מסוג 17D נגד קדחת צהובה נחשב בטוח מאוד, כאשר מתוך מעל 500 מיליון מנות שניתנו תועדו מעט מאוד מקרים בהם מחוסנים לקו במחלה. לא תועד מקרה שבו הווירוס המוחלש שהוחדר בעת החיסון הפך לווירוס האלים המקושר לקדחת הצהובה.
רוב תופעות הלוואי לחיסון מסוג 17D נובעות מתגובה אלרגית לביצים (אנ'), שכן החיסון מופק בתוכן. אנשים עם אלרגיה ידועה לביצים צריכים להיוועץ ברופא, טרם קבלת החיסון. בנוסף, קיים סיכון קטן של מחלות נוירולוגיות ודלקת המוח, במיוחד בקרב אנשים מדוכאי חיסון וילדים צעירים מאוד. חיסון מסוג 17D לא יינתן בין היתר לתינוקות בגילאים בין אפס לשישה חודשים או מבוגרים מעל גיל 59[9], כמו כן, החיסון לא יינתן לאנשים הסובלים מהפרעות בתימוס שגורמות לתפקוד לקוי של המערכת החיסונית, אנשים בעלי מערכת חיסונית מוחלשת וכן אנשים הנוטלים תרופות המעכבות את פעילות המערכת החיסונית.
קיים סיכון קטן לפתח מחלות הדומות לקדחת הצהובה אך חמורות ממנה, המקושרות לחיסון. תגובה זו, גורמת למחלה חמורה למדי, הדומה לקדחת הצהובה ונגרמת על ידי זנים ויראליים של הנגיף. גורמי הסיכון עבור תגובה זו אינם ידועים, אם כי ייתכן והסיבה לכך היא גנטית.
האיגוד הרפואי הקנדי פרסם מאמר בשם "חיסון נגד קדחת צהובה: ודא שהמטופל זקוק לו"[10]. המאמר פותח באמירה כי מתוך שבעה אנשים שפיתחו כישלון מערכתי בתוך יומיים עד חמישה ימים מקבלת החיסון בשנים 1996–2001, שישה מתו, כולל שניים שחוסנו אף על פי שתכננו לנסוע למדינות בהן הקדחת הצהובה מעולם לא דווחה. המאמר מציין כי שלושה מהם הפגינו שינויים היסטופתולוגיים התואמים את נגיף הקדחת הצהובה. כותב המאמר המליץ לחסן רק נוסעים לאזורים נגועים ואינם מוגדרים רפואית כאוכלוסייה שאינה יכולה לקבל את החיסון. בנוסף, נמצא כי בין השנים 1970–2002, דווחו רק תשעה מקרים של קדחת צהובה בקרב מטיילים לא מחוסנים שנסעו למערב אפריקה ודרום אמריקה. מתוכם, שמונה נפטרו. עם זאת, תועד מקרה לא קטלני אחד בלבד של קדחת צהובה מבין הנוסעים המחוסנים בפרק זמן זה[11].
ייצור ואספקה עולמית
עריכה
התפרצות הקדחת הצהובה באנגולה (אנ') בינואר 2016 עוררה את החשש האם אספקת החיסון העולמית מספיקה כדי לענות על הצורך במהלך מגפה של המחלה[12]. חיסון שגרתי לילדים הושעה במדינות אפריקניות אחרות על מנת להבטיח אספקה נאותה של החיסונים נגד ההתפרצות באנגולה[13]. מאגרי החירום של החיסון שהופנו לאנגולה, אשר היו בהיקף של כ-10 מיליון מנות נגמרו עד סוף מרץ 2016, אך הם חודשו עד מאי 2016. עם זאת, בחודש אוגוסט דווח כי כמיליון מתוך 6 מיליון המנות שנשלחו בפברואר, נשלחו למקום הלא נכון או שלא נשמרו בטמפרטורה מתאימה שתבטיח את יעילות החיסון. כתוצאה מכך, נוצר קושי להילחם במגפה שהספיקה להתפשט לקונגו. כאמצעי חירום, מומחים הציעו להשתמש במנות חלקיות (חמישית או עשירית מהמינון הרגיל) על מנת להרחיב את אספקת החיסון הקיימת[14]. אחרים טענו כי שינוי תהליכי הייצור של החיסון עשוי לשפר את המחסור באספקת החיסונים. טענתם הייתה כי שיטת הייצור הנוכחית היא איטית ודורשת מאמץ שלא לצורך. ב-17 ביוני, ארגון הבריאות העולמי הסכים להשתמש בחמישית מהמנה הרגילה כאמצעי חירום במהלך ההתפרצות המתמשכת באנגולה ובקונגו[15]. המינון החלקי לא זיכה בקבלת אישור על חיסון נגד קדחת צהובה (אנ') למטיילים[16].
עלייה במקרים של קדחת צהובה באזורים אנדמיים של אפריקה ודרום אמריקה בשנות ה-80 טופלה על ידי מיזם של ארגון הבריאות העולמי, אשר הושק באמצע שנות ה-2000[17]. המיזם נתמך על ידי ברית החיסונים (אנ'), שיתוף פעולה של ארגון הבריאות העולמי, עם קרן החירום הבינלאומית של האומות המאוחדות לילדים, יצרני חיסונים וכן פילנתרופים פרטיים כגון קרן ביל ומלינדה גייטס. הפצות החיסון שבוצעו במסגרת המיזם מאז 2011 הצליחו להגיע אל 88 מיליון בני אדם ב-14 מדינות המוגדרות ב"סיכון גבוה" לתחלואה בקדחת צהובה. הפעילות של המיזם מנוהלת על ידי קבוצת תיאום בינלאומית שהוקמה בשנת 2000, כאשר נוצר מחסור עולמי בחיסונים נגד קדחת צהובה בשל זמן ההפקה הארוך לייצור החיסון. נכון לשנת 2013, היו ארבעה יצרנים מוסמכים של החיסון מטעם ארגון הבריאות העולמי וכן שני יצרנים אחרים אשר סיפקו את החיסון לשווקים המקומיים. סת' ברקלי (אנ'), מנכ"ל ברית החיסונים, הזהיר מפני האיום העולמי של הקדחת הצהובה בעקבות מחסור באספקת החיסונים.
הביקוש לחיסון הקדחת הצהובה לצורך מסעות המניעה של המיזם גדל מכ-5 מיליון מנות בשנה ל-62 מיליון בשנה עד שנת 2014. קרן החירום הבינלאומית של האומות המאוחדות לילדים דיווחה ב-2013 כי אספקת החיסונים לא מספיקה זאת משום שהיצרנים מייצרים כ-35 מיליון מנות מתוך 64 מיליון המנות הנדרשות בשנה.
הביקוש לחיסון הקדחת הצהובה המשיך לגדול בשל המספר הגדל והולך של מדינות המטמיעות את חיסון הקדחת הצהובה כחלק מתוכניות החיסון השגרתית שלהם. היארעויות חדשות של התפרצויות קדחת צהובות באנגולה (2015), הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (2016), אוגנדה (2016), ובניגריה וברזיל בשנת (2017), הגדילו את הביקוש, ובכך צמצמו את מאגר החיסונים העולמי. לכן, נשקל לחסן אוכלוסיות רגישות אלה במהלך ההתפרצויות, במינון חלקי של החיסון על מנת למנוע צמצום של מאגרי מנות החיסון[18].
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- Pulendran, B. (2009). Learning immunology from the yellow fever vaccine: innate immunity to systems vaccinology. Nature Reviews Immunology, 9(10), 741.
- Staples, J. E., Bocchini Jr, J. A., Rubin, L., & Fischer, M. (2015). Yellow fever vaccine booster doses: recommendations of the Advisory Committee on Immunization Practices, 2015. MMWR. Morbidity and mortality weekly report, 64(23), 647.
- Barrett, A. D., & Teuwen, D. E. (2009). Yellow fever vaccine—how does it work and why do rare cases of serious adverse events take place?. Current opinion in immunology, 21(3), 308-313.
קישורים חיצוניים
עריכה
- מידע על חיסון נגד קדחת צהובה מטעם משרד הבריאות
- מידע על חיסון נגד קדחת צהובה מטעם מדעת
- הנחיות ליוצאים לחו"ל - חוזר משרד הבריאות
- הנחיות ליוצאים לחו"ל - חוזר ראש שירותי בריאות הציבור מטעם משרד הבריאות
- מידע על חיסון נגד קדחת צהובה מטעם קופת חולים מכבי
- מידע על חיסון נגד קדחת צהובה מטעם קופת חולים כללית
- מידע על חיסון נגד קדחת צהובה מטעם בית החולים רמב"ם
- מידע על חיסון נגד קדחת צהובה מטעם מרכז רפואי אסף הרופא
- מידע על חיסון נגד קדחת צהובה מטעם היחידה למחלות זיהומיות בילדים - מרכז רפואי וולפסון
- מידע על תופעות לוואי אפשריות לאחר קבלת החיסון מטעם קופת חולים מכבי
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 World Healt Organiazation, Vaccines and vaccination against yellow fever. WHO position paper -- June 2013, Releve Epidemiologique Hebdomadaire 88, 2013-07-05, עמ' 269–283
- ^ Yellow Fever Vaccine
- ^ J. Gordon Frierson, The yellow fever vaccine: a history, The Yale Journal of Biology and Medicine 83, 2010-6, עמ' 77–85
- ^ Adrian Stokes, Johannes H. Bauer, N. Paul Hudson, Experimental Transmission of Yellow Fever to Laboratory Animals 1, The American Journal of Tropical Medicine and Hygiene s1-8, 1928-03-01, עמ' 103–164 doi: 10.4269/ajtmh.1928.s1-8.103
- ^ Max Theiler Biographical
- ^ Erling Norrby, Yellow fever and Max Theiler: the only Nobel Prize for a virus vaccine, The Journal of Experimental Medicine 204, 2007-11-26, עמ' 2779–2784 doi: 10.1084/jem.20072290
- ^ Yellow fever vaccination booster not needed
- ^ חיסון נגד קדחת צהובה למטיילים
- ^ Yellow Fever VIS
- ^ E. Weir, Yellow fever vaccination: be sure the patient needs it, CMAJ: Canadian Medical Association journal = journal de l'Association medicale canadienne 165, 2001-10-02, עמ' 941
- ^ Yellow Fever
- ^ Yellow Fever Deaths Reach 250 in Angola
- ^ Thomas P Monath, Jack P Woodall, Duane J Gubler, Thomas M Yuill, Yellow fever vaccine supply: a possible solution, The Lancet 387, 2016-04, עמ' 1599–1600 doi: 10.1016/s0140-6736(16)30195-7
- ^ World Health Organization, WHO position on the use of fractional doses – June 2017, addendum to vaccines and vaccination against yellow fever WHO: Position paper – June 2013, Vaccine 35, 2017-10, עמ' 5751–5752 doi: 10.1016/j.vaccine.2017.06.087
- ^ ועדת מומחים של WHO, Lower doses of yellow fever vaccine could be used in emergencies, says WHO, The Pharmaceutical Journal, 2016 doi: 10.1211/pj.2016.20201321
- ^ World Health Organization., Zika virus disease, yellow fever, Ebola virus disease
- ^ Andréia Azevedo Soares, Reining in Angola’s yellow fever outbreak, Bulletin of the World Health Organization 94, 2016-10-01, עמ' 716–717 doi: 10.2471/blt.16.031016
- ^ Mark D. Gershman, Kristina M. Angelo, Julian Ritchey, David P. Greenberg, Addressing a Yellow Fever Vaccine Shortage - United States, 2016-2017, MMWR. Morbidity and mortality weekly report 66, 2017-05-05, עמ' 457–459 doi: 10.15585/mmwr.mm6617e2
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.