חסיה בורנשטיין בילצקי
חסיה בורנשטיין (בילצקי) (בפולנית: Chasia Bornstein Bielicka; ינואר 1921 – 15 ביולי 2012) הייתה חברת השומר הצעיר וקשרית במחתרת היהודית בביאליסטוק, במלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה היא התגיסה לתנועת הבריחה וניהלה בית ילדים ניצולים, עמהם עלתה לארץ ישראל והשתתפה בהקמת קיבוץ להבות הבשן.
 | |
| בורנשטיין מדליקה משואה בטקס הממלכתי הפותח את אירועי יום השואה ב-2006 | |
| לידה |
16 בינואר 1921 גרודנו, פולין  |
|---|---|
| פטירה |
15 ביולי 2012 (בגיל 91) |
| מדינה |
 ישראל |
  | |
ילדות ונעורים
עריכהחסיה בילצקי נולדה בגרודנו, אז חלק מפולין, בינואר 1921 כבת שנייה למשפחה בת ארבעה ילדים. אביה, יהודה בילצקי, היה בעל מפעל משקאות קלים ועסק בראיית חשבון ואימה דבורה עבדה כפועלת במפעל. אביה ניסה להגר לארגנטינה על מנת להטיב את מצבם הכלכלי ולבדוק את האפשרות להעתיק את מיקום המשפחה לאמריקה, אך ניסיון זה כשל. אמה פתחה מכולת קטנה מחלון ביתם כדי לסייע בפרנסת הבית. עקב קושי כלכלי למדה חסיה בבית ספר מקצועי מרשת "אורט", ולא בבית ספר פרטי יהודי כאחיה. היא למדה תפירה וגילתה כישרון והצלחה רבה. בגיל 12 הצטרפה לתנועת "השומר הצעיר", שם התחנכה לערכים ציוניים וסוציאליסטיים, הדריכה, השתתפה בסמינר והייתה מהפעילות המרכזיות בקן של גרודנו. היא הייתה מבלה בכל יום את שעות אחר הצהריים עם חבריה לתנועה, ובבגרותה אף הפכה לנציגת הקן בוועידת התנועה המרכזית.
תחילת המלחמה
עריכהעם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939 נכבשה פולין על ידי הגרמנים אשר הטילו עוצר על כלל התושבים, הגבילו את חלוקת המזון ועודדו התנכלויות והתעללויות ביהודי העיר. מספר שבועות לאחר מכן, כחלק מהסכם ריבנטרופ-מולוטוב, עברה גרודנו לידי הצבא האדום. הסובייטים לא הבדילו בין יהודים לנוצרים ומיקדו את מאבקם בקפיטליזם. שלטונם על העיר היה מוחלט ונוקשה. הם אסרו על כל התאגדות פוליטית, ולקחו לידיהם את כל הסמכויות. במהלך שליטתם לא התאפשרה פעילותה הגלויה של תנועת השומר הצעיר, אולם בילצקי וחבריה המשיכו לערוך מפגשים קבוצתיים בסתר על מנת להמשיך ולקיים פעילות חברתית תנועתית.[1]
ב-22 ביוני 1941, עם תחילתו של מבצע ברברוסה, נכבשה גרודנו פעם נוספת בידי הגרמנים. מיד לאחר כיבושם הטילו הגרמנים עוצר על העיר וחילקו תלושי מזון לכלל התושבים, אך היהודים לרוב נדחקו לסוף התור ולא זכו לקבל את חלקם. בילצקי, אשר הייתה בעלת חזות פולנית, נהגה לעמוד בתור ללחם במקומות רחוקים, בהם הייתה מורידה את מגן הדוד וכך לא מזוהה כיהודיה. כדי להשיג כסף למזון נוסף מלבד לחם למשפחה, החלה לעבוד עבור שכנות פולניות בעבודות תפירה.
בנובמבר 1941 הורו על כל יהודי העיר לעבור לשני גטאות, גטו פרודוקטיבי וגטו שאינו פרודוקטיבי, אשר מוקמו באזור צפוף במרכז העיר. חסיה בילצקי ומשפחתה עברו לגור אצל סבתה של חברת ילדותה, יחד עם משפחה נוספת. הם חוו מצוקת רעב קשה. אביה ואחיה עבדו בעבודות כפייה, והיא החלה לעבוד מחוץ לגטו במפעל לבנים. היא התיידדה עם הפולניות שעבדו איתה והחלה לבצע עבורן עבודות תפירה, תמורתן קיבלה מזון והביאה אותו למשפחתה. בהמשך עבדה גם בשדות סלק, עבודה קשה מאוד אשר הכאיבה לה, אך זיכתה אותה במנות מזון נוספות.[2].
תחת העוצר ותנאי החיים הקשים בגטו, החלו בילצקי וחבריה לשומר הצעיר להתארגן כהנהגה פעילה –'אקטיבה', גוף אשר קיבל החלטות על אופי הפעילות התנועתית בגטו והובילה. התארגנות זו יצרה מסגרות חינוך חלופיות עבור הילדים והנוער בגטו, אשר הפגישו ביניהם ואפשרו להם לשחק, לשוחח, ללמוד ולהיעזר זה בזה. הם הדריכו קבוצות בגילאים שונים בשני הגטאות בעיר. בילצקי ערכה ביקורי בתים בבתי הילדים ומתוך כך קיבלה החלטה יחד עם חבריה להנהגה ליצור רשת של עזרה הדדית בגטו. הם עברו בין הבתים ודאגו להשיג מזון, בגדים ונעליים למשפחות שהיו במצוקה קשה.[3] בנובמבר 1942, הגיע לגטו זרח זילברברג, חבר תנועת השומר הצעיר ואי"ל. הוא יצא כשליח הארגון המחתרתי בביאליסטוק, ארגון אשר שמר על קשר עם חברי השומר הצעיר בגרודנו לאורך המלחמה. בעזרתו של זרח זילברברג, החלו בילצקי וחבריה לבסס את המחתרת הלוחמת.[4] הם נעזרו בחברי תנועת 'דרור' ובקומוניסטים שבגטו. פעילותם הראשונה הייתה הכנת השטח – יצירת מעברים בין חצרות, רחובות, בתים וסמטאות, על מנת ליצור דרכי מנוסה. לאחר מכן הם פעלו ליצירת נשק קר, להשגת נשק חם מהכפרים הסמוכים ואף הקימו מעבדה לזיוף תעודות ומסמכים.
ב-2 בנובמבר החלו האקציות בשני הגטאות בגרודנו,[5] וחברי ההנהגה הבינו כי היהודים נלקחים למחנות עבודה והשמדה, מהם לא ישובו. הם הושפעו מקריאתו של אבא קובנר אשר הופצה בין התנועות – "אל נלך כצאן לטבח" ורצו להילחם בגרמנים, על אף שהיה להם ברור כי ישלמו על כך בחייהם,[6] אולם חברי המחתרת היו מעטים ונשקם היה דל. שתי הפעולות המרכזיות שעשו היו ניסיון להתנקש בסטרבלוב, מפקד הגטו, וניסיון להמריד ולהבריח את היהודים שרוכזו במהלך האקציה האחרונה בבית הכנסת. שני ניסיונות אלה כשלו עקב חוסר שיתוף פעולה של היהודים בגטו ומחסור בנשק. לוחמי המחתרת בפעולה היו היחידים שנמלטו ומצאו מסתור אצל איכר פולני, אך נרצחו בשנתם לאחר ששכנים פולנים הלשינו עליהם. בילצקי לא לקחה חלק בפעולות אלה מאחר שבשלב זה עברה לפעול בביאליסטוק. [7]
פועלה כקשרית
עריכה
בינואר 1943, עקב החלטת המחתרת אשר ראתה את חיסול הגטאות בגרודנו הולך ומתקרב, חסיה בילצקי וחברתה צילה שכנס העבירו את המעבדה לזיוף מסמכים לגטו ביאליסטוק, תוך שימוש בזהות פולנית בדויה. לאחר שהגיעה בילצקי לביאליסטוק והצליחה להיכנס לגטו ולהעביר את המעבדה, היא קיבלה הוראה מהנהגת התנועה לצאת לצד הארי של העיר, לחיות שם כפולניה בשם הלינה סטשיוק ולשמש כמקשרת עבור המחתרת. בילצקי הצליחה להוציא תעודת זהות ורישיון עבודה גרמני מהגסטפו, ולמצוא דירה ועבודה בביאליסטוק. היא עבדה כמשרתת אצל משפחה של קצין אס אס גרמני ושכרה חדר בבתים של פולנים שלא ידעו על זהותה היהודית. במשך חצי שנה שימשה כמקשרת בין הצד הארי לגטו, העבירה תחמושת, תרופות, חומרים לייצור נשק ועוד.[8]
ב-15 באוגוסט 1943 ראתה בילצקי שיירת חיילים אוקראינים אשר מילאה את רחובות העיר והבינה כי חיסול גטו ביאליסטוק קרב. היא נכנסה בחשאי לגטו ובישרה זאת לחבריה למחתרת, אשר סירבו להכיר בדבריה. עוד באותו הלילה, בשעה 3:00 לפנות בוקר נכנסו הכוחות הצבאיים לגטו. הם כיתרו את הגטו בעזרת חיילים רבים וכלי נשק שונים.[9] בילצקי נכנסה לגטו על מנת להילחם בגרמנים יחד עם חברי המחתרת, אך מפקד המרד, מרדכי טננבוים, פקד עליה לשוב לצד הארי כדי שתוכל לספק להם נשק נוסף במקרה הצורך. בילצקי הייתה האחרונה לחמוק מהגטו לפני חיסולו. היא הודיעה על המתרחש לקשריות האחרות בעיר והצטרפה להמון הפולני שצפה בהוצאת היהודים מהגטו. היא ראתה את ניסיון המרד ואת היהודים הממתינים לשילוח, ביניהם היו אמה ואחיותיה. עם ערב, לאחר שחזרה לדירתה בעיר, הגיעה אליה חייקה גרוסמן, קשרית נוספת במחתרת וחברה קרובה, שהצליחה לחמוק מהגטו במהלך המרד. בילצקי הציגה בפני בעלי הבית את גרוסמן כבת דודתה, והיא נשארה לגור עמה.[10] כך, לאחר חיסול גטו ביאליסטוק, נותרו בעיר שש קשריות: חסיה ביליצקי, חייקה גרוסמן, חברת השומר הצעיר, ממנהיגות המחתרת בביאליסטוק ברוניה קליבנסקי,[11] חברת תנועת דרור, חברת ה"תא האנטי פשיסטי בביאליסטוק", ליזה צ'פניק, חברת תנועת קומסומול בגרודנו, אניה רוד, קומוניסטית, חברת מחתרת אי"ל בגטו ביאליסטוק, ממייסדות הוועד האנטי פאשיסטי בגטו, ורבקה מדייסקה, חברת תנועת השומר הצעיר וארגון הפרטיזנים של גטו וילנה. הן החליטו למלא תפקיד של קשריות בגדוד הפרטיזנים ביערות ביאליסטוק. במשך היום הן עבדו כפולניות אצל משפחות גרמניות ובלילה הבריחו נשק, תחמושת, מזון ותרופות ועסקו בהשגת ידיעות עבור הפרטיזנים.[12] בספרה, "אחת ממעטים"[13], מציינת בילצקי תושבים גרמנים אשר סייעו לה ולקשריות האחרות בדרכן והיוו תא גרמני במחתרת. ביניהם אוטו בוסה, גרמני אשר סייע ליהודים רבים, אצלו עבדה והוא הפך לאיש סוד ושותף משמעותי של בילצקי בפעילותה. "וכך היה. כמעט שנה תמימה, עד אוגוסט 1944, לא חדל האיש מלעזור. בשלב מסוים הוא כבר לא היה עוזר בלבד, אלא הפך שותף ויוזם"[14] וארתור שאדה (Arthur Schade), קומוניסט גרמני אשר סייע גם הוא ליהודים רבים ולקח חלק בפעילות המחתרת.
ביולי 1944, עקב התקדמות הצבא הרוסי ותחילת נסיגת הצבא הגרמני, נתבקשה בילצקי, יחד עם חברותיה הקשריות, לשרטט מפה של כל העמדות והבסיסים הגרמניים שבסביבת ביאליסטוק. בכוחות משותפים עם אוטו בוסה, ארתור שאדה והקשריות שנותרו, נאספו נתוני השטח ובילצקי שרטטה מפה מדויקת של המערך. אוטו בוסה ביקש ממנה ומהפעילים הנוספים במחתרת לבוא להתגורר במשרד ובדירה שלו, כיוון שחשש שדווקא בימי המלחמה האחרונים יפגעו בהם הפולנים, וכך עשו. עם התקדמות החיילים הסובייטים, הצטרפו בילצקי וארתור שאדה אל הכוחות הפרטיזניים ביערות. הם העבירו את המפה למפקד היחידה של הפרטיזנים אשר העבירה למטה הצבא האדום. בזכות מפה זו כבשו הרוסים את ביאליסטוק ללא נפגעים. לאחר המלחמה קיבלו על כך בילצקי, ליזה צ'יפניק ואניה רוד את אות ההצטיינות הגבוה ביותר של הצבא האדום לאזרחים: "אות הצטיינות סובייטי, דרגה א'".[15]
ניהול בית ילדים בתום המלחמה
עריכהבספטמבר 1944, חזרה בילצקי יחד עם חברותיה הקשריות – אניה רוד וליזה צ'פניק לעירן – גרודנו שנכבשה על ידי הרוסים. הן עברו בין בתי משפחותיהן הריקים וניסו לאסוף כל תעודה, תמונה ופריט שנותרו כזכר למשפחותיהן שנרצחו. הן חיפשו אחר יהודים שניצלו, אספו מכתבים שנשלחו על ידי יהודים שהצליחו לברוח לברית המועצות בניסיון לאתר את יהודי העיר והשתדלו להשיב ולספר להם על שהתרחש. הן ביקשו לעבור קורס צניחה בצבא הסובייטי ולהמשיך להילחם יחד עם הצבא האדום עד לסיום המלחמה, אך קיבלו תשובה שלילית מאיליה ארנבורג, סופר יהודי ומקורבו של סטלין: "לחמתן, פעלתן, עכשיו תתחילו ללמוד".[16] הן קיבלו מלגה ממשלתית סובייטית והחלו ללמוד בבית ספר למורים. בילצקי שבה לעסוק בעבודות תפירה על מנת להתפרנס. על אף הקושי שלה להיפרד מחברותיה ושותפותיה הנאמנות – אניה רוד וליזה צ'פניק, אשר החליטו להישאר בברית המועצות, החליטה בילצקי להגשים את שאיפתה לעלות לארץ ישראל. בספטמבר 1945 היא הגיעה לוורשה ושם חברה לפעילי תנועת הבריחה. במסגרת זו, יחד עם חייקה גרוסמן, וראשי הנהגת תנועת 'דרור' – צביה לובטקין, אנטק צוקרמן וחברים נוספים, החליטו על הקמת קיבוצים משותפים של תנועת השומר הצעיר ודרור בערים השונות של פולין. [17] מטרתם הייתה לאסוף את בוגרי התנועות שהצליחו להינצל, לקלוט אותם ולפעול לקידום עלייתם ארצה. היא לקחה חלק בהקמת הנהגה ראשית של השומר הצעיר בעיר לודז' והחלה לפעול יחד עם שותפיה לאיסוף בני הנוער הניצולים, חינוכם והכשרתם לקראת עלייה לארץ.
במרץ 1946 הוקמה "הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים יהודים על ידי תנועות הנוער החלוציות". מטרתה הייתה לאסוף את כל הילדים היהודיים בפולין ובסביבה ולהביאם לארץ ישראל. הג'וינט סייע רבות בהקמת הארגון ומימון פדיון הילדים. בילצקי פתחה את בית הילדים היהודי הראשון של הקואורדינציה. היא אספה ילדים יהודים יתומים ממנזרים, כנסיות, משפחות נוצריות, מקומות מסתור ומחבוא, והתגוררה איתם בבית הילדים. היא הייתה להם לאם, אחות מדריכה ומחנכת, הקשיבה ותיעדה את סיפוריהם והתמודדה עם קשייהם הרבים.[18] בשלושת החודשים הראשונים שכן בית הילדים בלודז', יחד עם שלושה בתי ילדים נוספים, אולם פעולות אנטישמיות של הפולנים סביב הלכו וגברו והוחלט להעביר את הילדים למקום בטוח יותר. בעזרת אנשי הבריחה עברה בילצקי עם הילדים לגרמניה, שם שכנו במשך חמישה חודשים במחנה העקורים בזלצהיים (Salzheim), ולאחר מכן, שוב בעזרת הבריחה, עברו לדורנשטאט (Dornstadt) – מחנה פליטים שהיה בעבר מחנה צבאי של חיל האוויר הגרמני, אשר נוהל על ידי 'סוכנות הסעד והשיקום של האומות המאוחדות' (UNRRA) – United Nations Relief and Rehabilitation Administration)), ובו רוכזו כ-450 ילדים מבתי ילדים שונים. בדורנשטאט הקימה בילצקי, יחד עם מדריכים נוספים, בית ספר לילדים, אליו הגיעו שליחים מהארץ ללמד. ב-10 במרץ 1947 משה אונגר מהנוער הציוני בישר לה כי היא והילדים הגדולים יותר מבית הילדים יוצאים הלילה לדרך. הילדים הקטנים יותר נאלצו להישאר עקב החשש שסכנות ותלאות המסע יפגעו בהם.[19]
העלייה לארץ ישראל
עריכהבעזרת אנשי הבריחה, ההגנה הוברחו בילצקי והילדים בין גבולות גרמניה וצרפת. ב־1 באפריל 1947 עלו על אוניית המעפילים 'תאודור הרצל', ויחד עם שאר מעפיליה גורשו לקפריסין. במשך כחצי שנה שהתה בילצקי איתם במחנה המעצר בקפריסין והמשיכה להדריכם ולחנכם.[20]
באוגוסט 1947 קיבלו הילדים סרטיפיקטים ונקלטו בעתלית, אולם בילצקי נאלצה לחכות חודש נוסף לקבלת אשרת הכניסה. לאחר השחרור ממחנה המעפילים נקלטה קבוצת הילדים הבוגרים בקיבוץ גן שמואל. לאחר שחרורה, בילצקי הצטרפה לילדים בגן שמואל, אך בהמשך החליטה להתחיל דרך חדשה והצטרפה לגרעין שהקים את קיבוץ להבות הבשן.[21]
בשנת 1947 הקימה את ביתה בקיבוץ יחד עם הייני בורנשטיין. ב-1949 נולדה בתם הבכורה יהודית, ולאחר מכן נולדו בנותיהן רחלי ודורית. במהלך החיים בקיבוץ היא המשיכה לעבוד כמחנכת. תחילה פתחה את גן הילדים במעברה חלסה, לימים קריית שמונה. לאחר מכן עסקה בקליטת קבוצות עליית הנוער בקיבוץ והגרעין הארגנטינאי שהגיע עם פרוץ מלחמת ששת הימים. גם כשהגיעה העלייה הרוסית הגדולה בשנות ה-90, בילצקי נרתמה לעזור בקליטת המשפחות תוך ניצול ידיעתה את השפה הרוסית.[18]
במקביל עסקה באמנות, הקימה את מחלקת הקרמיקה במכללת תל-חי, יצרה ולימדה ואף עמדה בראש המחלקה. כגמלאית ריכזה ופיתחה את המתפרה בקיבוץ ושבה לעסוק בעבודות עיצוב ותפירה.[22] בשנת 2003 הוציאה לאור את ספרה "אחת ממעטים",[23] בעזרתה של נעמי יצהר אשר ראיינה וכתבה את סיפורה.
ביולי 2012 נפטרה חסיה בורנשטיין־בילצקי ונקברה בקיבוץ להבות הבשן. היא הותירה אחריה את בעלה הייני בורנשטיין, 3 בנותיה וחתניה, 11 נכדיה ו-10 ניניה.[18]
לקריאה נוספת
עריכה- חסיה בורנשטיין-ביליצקיה ונעמי יצהר, אחת ממעטים, תל אביב, הוצאת מורשת, 2003.
- חייקה גרוסמן, אנשי המחתרת. מורשת 1965. עמ' 173–177.
- שרה בנדר, מול מוות אורב. עם עובד 1997.
- בתיה דביר, השמיעיני את קולך ונסו הצללים, ירושלים, יד ושם, 2018, עמ' 321–329.
קישורים חיצוניים
עריכה
- אתר מורשת ישראל
- אורי דרומי, למען הילדים, באתר הארץ, 27 ביולי 2012
עדותה של חסיה, סרטון באתר יוטיוב- אתר הקיבוצים
- אתר ההתנגדות היהודית בשואה
- חסיה בורנשטיין בתערוכה "בחרנו בחיים" – ניצולי השואה ומדינת ישראל, באתר יד ושם
חסיה בורנשטיין-ביליצקה (1921–2012), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ חסיה בורנשטיין-ביליצקיה ונעמי יצהר, אחת ממעטים. מורשת (2003). עמ' 62–73, 78–80.
- ^ חסיה בורנשטיין-ביליצקיה ונעמי יצהר, אחת ממעטים. מורשת (2003). עמ' 89, 103–105
- ^ חסיה בורנשטיין-ביליצקיה ונעמי יצהר, אחת ממעטים. מורשת (2003). עמ' 110–115
- ^ חייקה גרוסמן, אנשי המחתרת. מורשת 1965. עמ' 173–177.
- ^ תקוה פתל-כנעני, זו לא אותה גרודנה, הוצאת יד ושם 2001, עמ' 187–188.
- ^ חסיה בורנשטיין-ביליצקיה ונעמי יצהר, אחת ממעטים. מורשת (2003) עמ' 117–120.
- ^ חייקה גרוסמן, אנשי המחתרת. מורשת 1965. עמ' 173–177
- ^ חסיה בורנשטיין-ביליצקיה ונעמי יצהר, אחת ממעטים. מורשת (2003). עמ' 145–148
- ^ שרה בנדר, מול מוות אורב. עם עובד 1997. עמ' 269–270
- ^ בורנשטיין-ביליצקיה ח. ויצהר נ. (2003). אחת ממעטים. תל אביב: מורשת עמ' 189–193, 196–198.
- ^ על קליבנסקי באתר יד ושם
- ^ אתר ההתנגדות היהודית בשואה
- ^ חסיה בורנשטיין-ביליצקיה ונעמי יצהר, אחת ממעטים. מורשת (2003).
- ^ חסיה בורנשטיין-ביליצקיה ונעמי יצהר, אחת ממעטים. מורשת (2003). עמ' 208.
- ^ חסיה בורנשטיין-ביליצקיה ונעמי יצהר, אחת ממעטים. מורשת (2003). עמ' 229, 232.
- ^ חסיה בורנשטיין-ביליצקיה ונעמי יצהר, אחת ממעטים. מורשת (2003). עמ' 243–248.
- ^ חסיה בורנשטיין-ביליצקיה ונעמי יצהר, אחת ממעטים. מורשת (2003). עמ' 256.
- ^ 1 2 3 אתר מורשת
- ^ חסיה בורנשטיין-ביליצקיה ונעמי יצהר, אחת ממעטים. מורשת (2003). עמ' 276–292, 295–305.
- ^ חסיה בורנשטיין-ביליצקיה ונעמי יצהר, אחת ממעטים. מורשת (2003). עמ' 320–326.
- ^ חסיה בורנשטיין-ביליצקיה ונעמי יצהר, אחת ממעטים. מורשת (2003). עמ' 328–330.
- ^ בורנשטיין-ביליצקיה ח. ויצהר נ. (2003). אחת ממעטים. תל אביב: מורשת. עמ' 342.
- ^ חסיה בורנשטיין-ביליצקיה ונעמי יצהר, אחת ממעטים. מורשת (2003).