חצר החבצלת
חצר החבצלת הייתה אזור מגורים יהודי ברחוב הדגל ברובע המוסלמי בעיר העתיקה. החצר שכנה בין רחוב הויה דולורוזה למעלות המדרשה, סמוך לארמון הגבירה טונשוק. בחצר היה בית הדפוס שבו הודפס עיתון החבצלת ומכאן שם החצר.
 | |
| חצר החבצלת. הצילום מוצג במוזיאון התקשורת במרכז הבינתחומי הרצליה | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
מיקום  |
| מיקום | הרובע המוסלמי, ירושלים |
| מדינה |
ישראל |
  | |
הפעילות בחצר
עריכההחצר הייתה שייכת לישראל ב"ק שהתגורר בה עם משפחתו. מלבדו התגוררו במתחם משפחות יהודיות נוספות, בהם עורך החבצלת ישראל דב פרומקין, רבי משה אהרון הדיין מבריסק, ושלום מימון - ספרדי בעל חנות לגיהוץ תרבושים בשוק הבשמים. אליעזר בן-יהודה שהתגורר במקום, החזיק גם חדר עבודה, בו ערך את "מפעל העברית" שלו.
ישראל דב פרומקין הקים בחצר בית דפוס, בכספיו של משה מונטיפיורי כחלק מתוכנית ה"פרודוקטיביזציה" שלו. עיתון החבצלת שהודפס בו, פעל גם כפרסומת חשובה לבית הדפוס. הדפוס שכן במספר חדרים שבקצה הקומה האמצעית. ר' יהודה גרובר - המכונה 'יודא', תושב 'בית שערי הכותל' - ניהל בפועל את הדפוס. בנו, אליעזר גרובר עבד בדפוס, ובסופו של דבר רכש את בית הדפוס. הבן איש חי שלח לדפוס זה את כתב-היד של ספרו, והוא הודפס במקום.
בצידה הדרומי של הקומה האמצעית פעל בית כנסת. בבית הכנסת התפללו "כמנהג חסידי חב"ד"[1]. בית הכנסת שימש גם כמקום חלוקת פתקאות ה'קמחא דפסחא' שהעניק ישראל דב פרומקין לנזקקים, אשר קיבלו תמורתן מצות במאפייה, ויין לארבע כוסות אצל שלמה שיינקר המוזג ברחוב חברון.
בעיתון 'המוריה' משנת 1912 נכתב כי הבית בחצר החבצלת היה בן 3 קומות, אך היה בנוי בצורת מדרגות כך שגגה של קומה אחת שימש חצר לקומה שמעליה. בקומה התחתונה גר משרת ערבי וכן דיירים יהודים ונוצרים. כשהורחב בית הדפוס היו שם מחסני נייר, ספרים וכריכיה. מהחצר התחתונה הובילו מדרגות לגינה, שבה היו עופות, עז וחמור. החצר התיכונה הייתה החצר של בית הדפוס. החצר העילית לא הייתה מרוצפת ולא נטועה. ליד הקיר השמאלי שלה נמצאה ערימת אבנים גדולה, שממנה אפשר היה לעבור, דרך פרצה בקיר, לבית הגדול של החוסיינים. ליד הכניסה היה מרתף ששימש יקב ואסם, מחסן למצרכים שונים, כמו עצי הסקה, שמן וכדומה. ממול למדרגות נמצאו חלונות בית הכנסת, שהיה החדר האמצעי של החצר האמצעית[2][3].
השופט גד פרומקין שגדל כילד בחצר, מתאר:”במרתף היתה תנועה רבה בימי אלול, כשהיו דורכים בו את הענבים ליין. אבא היה מזמין כמה קנטרין של ענבים, ממיטב ענבי חברון, ודורכים מומחים היו מוזמנים ובאים על גיגיותיהם וכליהם, חולצים את נעליהם ופושטים את גרביהם, רוחצים את רגליהם לנקיון, ומוציאים בדריכת רגלים את העסיס, ולשד הענבים מזגיהם, ותירוש זה נכנס לחביות המוכנות לכך. משך כמה וכמה שבועות היו יוצאים ונכנסים למרתף בשביל לפקח על מהלך התסיסה עד שהגיעה השעה לחתום את החביות בגמר התסיסה.”[4]
לקריאה נוספת
עריכה- יהושע בן-אריה, עיר בראי תקופה - ירושלים החדשה בראשיתה, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1979, באתר "כותר" הפרק על העיר העתיקה.
- גד פרומקין, דרך שופט בירושלים, תל אביב: הוצאת דביר, 1956.
- שבתי זכריה, סוחרים ובעלי מלאכה יהודים בירושלים העתיקה בעבר: אישים, דמויות ואתרים / ירושלים: צור-אות, תשס"ב/ 2002.
קישורים חיצוניים
עריכה
- ד"ר מוחמד Abdulkareem Okasha (ערבית) (אורכב 02.06.2020 בארכיון Wayback Machine)
הערות שוליים
עריכה- ^ שבתי זכריה, ירושלים הבלתי נודעת, הוצאת בית אל, ירושלים 1998, עמ' 227
- ^ מוריה א' באדר תרע"ב גיליון מ"ו
- ^ יהושע בן-אריה, עיר בראי תקופה ירושלים: במאה התשע-עשרה | העיר העתיקה, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1977, עמ' 425, באתר "כותר"
- ^ שבתי זכריה, ירושלים הבלתי נודעת, הוצאת בית אל, ירושלים 1998, עמ' 280