חרם חברתי

סלידה מודעת מיצירת קשר חברתי עם אדם


חרם חברתי הוא סוג של נידוי חברתי של אדם, המתבטא באופנים שונים. לעיתים מתבטא החרם בהימנעות ממתן שירותים מסחריים, קהילתיים וכלכלים לאותו אדם. בקהילה החרדית בישראל משמש החרם החברתי ככלי ענישה.

הערך נמצא בשלבי עבודה במסגרת מיזם "עבודות ויקידמיות" עם המרכז האקדמי רופין –. נא לא לערוך ערך זה עד להסרת התבנית. הערות לערך נא להוסיף בדף השיחה.
העבודה על הערך עתידה להסתיים בתאריך 27.08.24. ניתן להסיר את התבנית משחלפו שלושה שבועות מן התאריך הנקוב.

גם בעבר נהגו קהילות יהודיות להטיל חרם שהוא נידוי הלכתי על מי שלא פעל על פי מצוות התורה או שהפר את עמדת הנהלת הקהילה. ידועים במיוחד החרמות שהוטלו על אוריאל ד'אקוסטה ועל ברוך שפינוזה – שניהם חברי הקהילה הספרדית (קרי מצאצאי יהודי ספרד ואנוסים ששבו ליהדותם) באמסטרדם.

ככל שהקהילה מלוכדת וסגורה יותר, כך כוחו של נשק החרם גדול יותר, שכן המוחרם מוצא את עצמו מורחק מכל המעגלים העסקיים, החברתיים ואף האישיים שהקיפו אותו.

במקומות רבים ברחבי עולם – שימוש מוצהר בחרם חברתי ככלי ענישה קיים בקרב ילדים ונוער. עם זאת, מבוגרים עשויים גם הם לנקוט צעדים דומים, אך לרוב לא במוצהר, כיוון שניהול יחסים חברתיים בדרך זו נחשב לקיצוני ונתפס כהתנהלות ילדותית ופוגענית.

חרם חברתי באינטרנט

עריכה
  ערכים מורחבים – ביוש, שיימינג

בשנים האחרונות הלכו וגברו תופעות החרמות והאלימות ברשתות החברתיות המקוונות (בריונות רשת) בקרב בני נוער. "חרם ברשת" אינה תופעה חדשה. החרם המקוון התקיים באינטרנט בפורומים, בתגובות לידיעות וגם בפלטפורמות חדשות. את החרם יכולים להקדים הפצת תמונה פרובוקטיבית ברשת האינסטגרם, פרסום פומבי של מסרונים בסלולריים או פוסט פוגע בפייסבוק. חומרתו הנוספת של החרם החברתי ברשת קשורה לכך שתוכן מקוון קל להפצה וקשה להסרה ולכן יכול להתפשט לאנשים וקבוצות רבים מאוד ולעצב את תדמיתו של אדם או ארגון לאורך זמן.[1]

בעולם הווירטואלי צעירים רבים נפגעים מיחס חבריהם בגיל ההתבגרות שהוא שלב מורכב וחשוב של החיים. החרם ברשת מתפשט במהירות ועוצמתו רבה כיוון שהמידע מועבר בקלות, נגיש לכלל, ללא כל סינון וזמני התגובות מאוד קצרים בשונה מחרם במרחב הפיזי.[2]

השפעות: החרם החברתי בקרב בני נוער

עריכה

החרם החברתי יכול להוביל להשלכות בלתי הפיכות בקרב בני נוער. בתחילה, החרם מתקיף את הרווחה הרגשית, התפקוד הקוגניטיבי וההסתגלות לחברה של המוחרמים. הפגיעה הקוגניטיבית מפריעה ליכולת הבעת הרגשות, מקשה על תפקודו של המתבגר וגורמת לו להיות רגיש יותר לרמזים מן הסביבה. תגובות כאלה של הקורבן עשויות להביא להחמרה נוספת במצבו. החרם יכול לגרום לתחושת בדידות, אי-אמון וחשדנות בכיוונו של האחר וגם לניכור ממסגרות החינוך ולפגיעה בהן. חוויית חרם ממושכת עשויה לגרום לתחושות של חוסר תועלת מאחר ואף אחד לא מתייחס אליו. החרם משפיע לרעה לא רק על הילדים הנפגעים מהחרם, אלא גם על הילדים האחרים בסביבה, ופוגע בתחושת הביטחון שלהם, במצב הרוח שלהם וביכולתם להתרכז. מעבר לכך, הילדים המעורבים בחרם, עשויים לחוות רגשות אשמה בשלב מאוחר יותר, עקב השתתפותם הפעילה בחרם - לרוב כבוגרים.

בספרות המקצועית מתוארות אסטרטגיות שהפרט נוקט כדי להתמודד עם החרם: המרכיב המרכזי הוא ניסיון להתחבר עם המנדים. למשל, לנהוג בדרכים ידידותיות, לעזור להם ולנסות לחזק את הקשרים עימם. יש גם אסטרטגיות פסיכולוגיות להתמודד עם החוויה הקשה, כגון פיתוח התבוננות אחרת בסיטואציה או הסחת תשומת לב ממנה.[3]

בדיון שהתקיים בוועדת החינוך של הכנסת בראשות ח"כ רם שפע, בעקבות הצעת חוק של ח"כ מאי גולן, תיארו הורים את חוויותיהם האישיות עם חרמות שחוו ילדיהם. אם לילדה בת 10 שסבלה מחרם סיפרה שלא קיבלה מענה ממנהלת בית הספר והיועצת החינוכית, שהעדיפו "לנרמל" את היחסים ולא להגדיר את האירוע כחרם. בנוסף, אב לילדה שסבלה מחרם סיפר כי נאלץ להעביר את בתו לעיר אחרת ושהמערכת החינוכית מעריכה תלמידים לפי ציוניהם ולא לפי ערכיהם החברתיים.[4]

חרם חברתי בעבודה בזמן הקורונה

עריכה

מגפת הקורונה הביאה לשינויים גדולים בשוק העבודה, כולל פיטורים והשעיות לא ברורות, במיוחד לעובדים מבוגרים העשויים לחוות חרם חברתי כהקדמה לפיטוריהם.

הנידוי החברתי, המכונה גם "התרחקות חשאית" הוא תהליך שבו האדם מבודד בהדרגה מקבוצת העבודה, מה שמוביל לאובדן מעורבות והערכה עצמית. תופעה זו מלווה בהתרחקות מתוכננת, שתיקה ודיאלוג מינימלי והיא עלולה לגרום לעובדים לעזוב "מרצון" את מקום עבודתם.

הטיה נגד מבוגרים, מהווה גורם משמעותי בנידוי בעבודה, כאשר מנהיגים מעדיפים לעיתים כוח עבודה צעיר יותר. תהליך זה מחזק תחושות של אובדן, דיכאון ובידוד בקרב העובדים המבוגרים.

מחקרים מראים שנידוי בעבודה מוביל לירידה בביצועים, ברווחה פסיכולוגית ובתפיסות עצמאיות וארגוניות. בנוסף, נמצא שמאפייני מנהיגות, אישיות ותמיכה חברתית הם גורמים מרכזיים לנידוי.[5]

ראו גם

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה


  ערך זה הוא קצרמר בנושא סוציולוגיה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.