טאבו (סוציולוגיה)
טַאבּוּ הוא איסור חברתי, תרבותי או דתי. בעיקר כנגד שמות, חפצים, פעולות, אנשים ונושאי שיחה מסוימים, אשר נחשבים כלא-תקינים בחברה או בתרבות מסוימת. לעיתים, מערכת איסורים אלה קשורה למושג הקדושה והטומאה החברתיים, כך שהעבירה עליהם נחשבת כגורמת תוצאות חמורות, משום כך עבירה על טאבו נחשבת למעשה שלא יעשה ואף למעשה נתעב.
מקור הביטוי הוא במילה הפולינזית "טאפו" שמשמעותה "המסומן" או "הלא ניתן למגע".
מקור המילה
עריכהמקור המונח באי טהיטי, אליו הגיע ג'יימס קוק במסעותיו, במחצית השנייה של המאה ה-18. ג'יימס קוק נתקל שם במונח טאפו בהקשר לאיסור שהוטל על נשים לאכול בנוכחות גברים שהיה נהוג באי. בקרב ילידי פולינזיה שימש המונח לציון חפצים, מעשים, ישויות רוחניות ובני אדם שהם אסורים במגע, בעשייה או בשימוש על פי מנהג או מטעמים דתיים-מאגיים. למשל איסור לגעת בראשו של אדם אחר, כי ראשו קדוש. בדומה למקור זה, למילה טאבו יש מקור נוסף מאזור האוקיינוס השקט, והוא מהאי איווקי (Eueiki) וקשור לפולחן צמח הקאבה. המקור בשפה הוא דו-ערכי והוא קדוש וטמא בו זמנית. אצל עמים פולינזיים שונים היה הטאבו מוטל על ידי כהן מקומי, והוא יכול היה להיות מוטל על כל דבר. הטלת טאבו הפכה את מושא ההטלה לטמא. הטלת טאבו נעשתה הן מסיבות דתיות-אמוניות (כגון טאבו שהוטל על קברים), והן מסיבות מעשיות - דרך משל, אם כתוצאה מדיג מופרז הייתה סכנה שכל הדגים באזור יושמדו ולא יהיה יותר מה לדוג, היה הכהן מטיל טאבו על דגים.
כיום
עריכהכיום קיבל המושג "טאבו" משמעות משנית: טאבו פירושו עניין שקיימת הסכמה כללית שלא לעסוק בו. ככל הנראה, לא קיים טאבו אוניברסלי, עם זאת, קיימים כמה נושאים שהם טאבו במרבית החברות. לעיתים הטאבו נשאר גם לאחר שפג תוקפה של הסיבה הראשונית להיווצרותו. מהסיבה הזאת, יש טיעונים כי אפשר לחשוף את ההיסטוריה של תרבויות שונות על פי נושאי הטאבו שלהם, בהיעדר אמצעים אחרים.
זיגמונד פרויד בספרו קישר את הטאבו לתפיסה הפסיכואנליטית ואיסורים חברתיים הקשורים לגילוי עריות המצויים בתרבויות רבות.
דוגמה לטאבו מילולי, הלקוח מעולם היהדות, הוא הגיית השם המפורש של האל. בארצות הברית ובשאר מדינות דוברות אנגלית, קיים טאבו מילולי על שימוש במילה "Nigger".
טאבו בתקשורת ההמונים
עריכהגורמי מדיה שונים למדו לאורך השנים להתאים עצמם לציפיות הערכיות של החברה בה הן מתקיימות. בהתאם, נוטים פרסומאים, עיתונאים, מוזיקאים ואנשי תקשורת אחרים להימנע מהצגת תכנים מסוימים או מעשיית שימוש באופני העברת מסרים אשר נוגדים את עקרונות הטאבו המקומיים. אלו שאינם עושים זאת בעצמם, עשויים לפעול תחת מערכות אשר כבר מכילות מנגנונים מערכתיים חיצוניים – הכוללים גם רגולציה הנוגעת לנושאים אסורים חברתית.[1]
על סוגיות העוסקות בחולי, מוות, קללות, קטינים ומין קיים קונצנזוס רחב באשר לשאיפה להדירן מהשיח התקשורתי – בעוד שטווח הקבלה של העיסוק בביקורת על ענייני גזע ודת משתנה בהתאם לאמצעי, המקור והמיקום. במדינות מערביות רבות נהוגה הקמה של וועדות מיוחדות שונות, שתפקידן לבחון את מידות ההתאמה של טקסטים תקשורתיים לנורמות וכללי השיח המקובלים באותה הקהילה.
על אף האיסורים החוקיים המלווים בהימנעות או צנזורה עצמית מרובה, יוצרי התכנים (פרסומות, תוכניות, סרטים, סדרות, שירים וכו') נמצאים במשא ומתן מתמיד על מידת החופש אשר הם מבקשים לממש. מולם נאבקים ארגונים ומוסדות חברתיים, מדיניים ודתיים המבקשים למתן את השפה והעיסוק בנושאים רגישים העלולים להיחשב כ"טאבו" בתרבות הרלוונטית. על כן, הוגדרו נסיבות בהן יותר לשדר או לפרסם תכנים מן הסוג הנתפס כטאבו – בשעות ספציפיות, במקורות נבחרים ובאמצעים שאינם מאפשרים גישה ישירה לילדים או לציבור נבחר מסוים.
טאבו בתקשורת ההמונים בישראל
עריכהבדומה לשאר גופי התקשורת בעולם, גם גופי התקשורת הישראלים עברו שינוי בנטייתם להעביר ביקורת על גופים מדיניים שונים כגון הצבא, הכנסת, מוסד הנשיאות וכו'. עד מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 גופים מדיניים כמו צה"ל נחשבו לפרות קדושות בעיני הציבור הישראלי ולכן התקשורת נטתה להימנע מלבקרם. אולם, לאחר המלחמה, כשהציבור הישראלי החל להבין שהיו כשלים במערכת הביטחונית לפני המלחמה ובמהלכה שתרמו לאבדות הקשות שצה"ל והחברה הישראלית חוו, גופי התקשורת השונים החלו לחקור ולבקר בגלוי את הצבא. לפיכך, הטאבו סביב ביקורת הממסד הצבאי החל להיסדק כפי שזיהו דן כספי ויחיאל לימור בספרם "המתווכים"[2]. כך, למשל, בפרשת צלילות חיילי השייטת בפרשת הקישון המזוהם סיקרה העיתונות הישראלית בין השנים 2000 ו-2003 את צה"ל בביקורתיות, והאשימה את הדרג הפיקודי במחדל[3].
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה- טאבו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
טבו, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ Walter Gantz, The Movement of Taboos: A Message-Oriented Approach, NY: University at Buffalo, 1978
- ^ דן כספי ויחיאל לימור, המתווכים : אמצעי התקשורת בישראל, 1948-1990, עם עובד, 1992
- ^ אורן מאיירס ואסף רוזן, טוהר וסכנה: חדשותיות, מסגור משברי תדמית ותחקיר הצלילוֹת בקישון, באתר מסגרות מדיה, 2013-03-31
בורודצקי, ל. (2011). כיצד השפה מעצבת את המחשבה. ויינט. https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4104104,00.html
דור, ד. (2001). עיתונות תחת השפעה. בבל.
כספי, ד. לימור, י. (1992) המתווכים: אמצעי התקשורת בישראל, 1948-1990. עם עובד
מוצ'ניק, מ. (2002). לשון, חברה ותרבות. האוניברסיטה הפתוחה.
מאיירס, א’ ורוזן, א’ (2013). טוהר וסכנה: חדשותיות, מסגור משברי תדמית ותחקיר הצלילֹות בקישון. מסגרות מדיה,10, 126-97.
https://mediaframes.sapir.ac.il/%D7%98%D7%95%D7%94%D7%A8-%D7%95%D7%A1%D7%9B%D7%A0%D7%94-%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%A1%D7%92%D7%95%D7%A8-%D7%9E%D7%A9%D7%91%D7%A8%D7%99-%D7%AA%D7%93%D7%9E%D7%99%D7%AA/