טבח 12 ביכתית

12 ביְכֵּתִית מתייחס לתאריך בלוח השנה האתיופי, השווה ערך ל-19 בפברואר בלוח השנה הגרגוריאני. תאריך זה מתייחס לרוב לטבח ולמאסר של אתיופים, שבוצע על ידי כוחות הכיבוש האיטלקי בשנת 1937. האירוע התרחש בעקבות ניסיון התנקשות בחייו של מרשל רודולפו גרציאני שהיה המרקיז של נגהילי, המשנה למלך של מזרח אפריקה האיטלקית, ב-19 בפברואר 1937. מרשל המרקיז של נגהילי הוביל את הצבא האיטלקי לניצחון על יריביהם האתיופים במלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה והיה המושל העליון של מזרח אפריקה האיטלקית. זה היה אחד ממקרי הזוועות החמורים ביותר שבוצעו על ידי כוחות הכיבוש האיטלקי^{[דרוש מקור]}.

ההערכות של מספר האנשים שנהרגו בשלושת הימים שלאחר ניסיון ההתנקשות במרקיז של נגהילי משתנות. לפי מקורות אתיופים לאחר הטבח^{[דרוש מקור]}, ההערכה היא של 30,000 אנשים שנהרגו על ידי האיטלקים, בזמן שמקורות איטלקים^{[דרוש מקור]} טוענים כי מדובר בכמה מאות בלבד. בשבוע שלאחר הטבח, אתיופים רבים שנחשדו או שהואשמו בהתנגדות לחוק האיטלקי רוכזו והוצאו להורג, לרבות חברים בתנועת האריות השחורים ובני האצולה. רוב גדול מתוך 125 הגברים הצעירים שנשלחו לחו"ל על מנת לרכוש השכלה גבוהה על ידי הקיסר היילה סלאסי, ואשר עדיין היו תושבים באתיופיה, נהרגו. עוד רבים נכלאו, אפילו משתפי פעולה כמו ראס גברה האייווט, בנו של ראס מיכאל עלי (שהיה כלוא על ידי הקיסר היילה סלאסי במשך תשע שנים לפני הפלישה האיטלקית), ברהיין מרקוס, ואפילו אייל גברה. האחרון סייע לאיטלקים לזהות את שני האנשים שניסו להתנקש בחייו של רודולפו גרציאני.

רקע

בעקבות תבוסתם של הכוחות האתיופים בקרב על מאייצ'ו ב-31 במרץ 1936, תחת פיקודו הישיר של הקיסר היילה סלאסי, עזב הקיסר את אתיופיה כדי לבקש את עזרת חבר הלאומים נגד האיטלקים. הוא מינה את חברו הקרוב ובן דודו אימרו היילה סלאסי לעוצר במהלך היעדרותו, והלה ניסה להקים ממשלה זמנית בעיר גור, בחלק הדרום-מערבי של המדינה. גור, בכל אופן, הייתה ממוקמת עמוק בתוך המולדת של בני אורומו, שהתנגדו לניסיונותיו לשמור על ההגמוניה הקיסרית. חלקם אפילו הרחיקו לכת עד כדי התקרבות לבריטים, על מנת להכיר בניסיונותיהם ליצור את התאחדות הגאלה המערבית. כאשר האיטלקים התקדמו עד העיר נקמטי ב-24 באוקטובר, ראס אימרו הבין כי מעמדו בסיכון והתקדם דרומה בחיפוש אחר סביבה מסבירת פנים. שני היריבים תמרנו במרחב של מערב אתיופיה, האיטלקים רדפו אחר האתיופים במהלך חודש נובמבר ועד לתפיסתו של ראס אימרו בגדות נהר הגוג'ב, שם לאחר לחימה עזה נכנע ב-18 בדצמבר לאיטלקים.

בינתיים, נאמנים אתיופים ניסו לכבוש מחדש את אדיס אבבה ב-28 ביולי, אך ניסיון זה לא היה מאורגן בצורה טובה. קבוצות אתיופיות חמושות שונות התנפלו על העמדות האיטלקיות בעיר הבירה, והפתיעו את מגיני העמדות לחלוטין; הקבוצה האיטלקית הראשונה בה נתקלו הייתה, לפי הדיווחים, קבוצה של עובדים בבאר. עם זאת, הגנרל איטלו גריבולדי ציפה למתקפה, והיה מוכן לאירוע כזה. אף על פי שיחידה תחת פיקודו של אבבה ארגאי כמעט נכנסה אל פאסיל גמב, מקום משכנו של המשנה למלך רודולפו גרציאני, הכוחות האתיופים נהדפו מכל הכיוונים. ביום האחרון של הקרב, ארגן אבון פטרוס, בישופ אתיופי, הפגנה אחרונה. אך למרות זאת, המתקפה על העיר נכשלה.

לבסוף, הכוחות האתיופים שנותרו בדרום-מזרח נתפסו. ראס דסטה דאמטיו ודג'זמץ' באיינה מאריד המשיכו לשלוט במחוזותיהם ובערים גובה וירגעלם לאורך חודש נובמבר. ב-23 בנובמבר שיירה ממונעת תחת פיקודו של קפטן טוצ'י חדרה לאזור, ועוררה מרד על ידי אנשי סידאמה המקומיים; ירגעלם נפלה בידי האיטלקים ב-1 בדצמבר, וראס דסטה דאמטיו ודג'זמץ' באיינה מאריד נמלטו אל ההרים של מחוז בלה. מיד לאחר מכן החל בין הצדדים מרדף של חתול ועכבר, עד שהאחרונים מבין אלפי החיילים האתיופים נדחקו לאזור ממנו לא הצליחו להימלט, ליד אגם שאלה, והושמדו על ידי מספר רב יותר של חיילים איטלקים, בקרב שנקרא הקרב על גוגטי, ב-18 בפברואר 1937. ראס דסטה הצליח להימלט מהקרב לבדו, אך נרדף והוצא להורג כעבור כמה ימים. עם מותו של ראס דסטה, כל ההתנגדויות המאורגנות של האתיופים נגד האיטלקים דעכו.

המתקפה על רודולפו, המרקיז של נגהילי

למרות שליטתו הבלתי מעורערת על מזרח אפריקה האיטלקית החדשה בתחילת פברואר 1937, המרקיז של נגהילי עדיין לא סמך על התושבים. במהלך השנה הקודמת, בעקבות כיבושה של ג'יג'יגה על ידי אנשיו, המרקיז נכנס לבדוק כנסייה אתיופית כאשר לפתע נפל דרך חור מוסתר ברצפה. דבר זה גרם לו להאמין כי הוכן עבורו מראש כמלכודת. "מאז התקרית הזאת", כתב הסופר אנטוני מוקלר, " אפשר לציין את תחילת הפרנואידיות, שנאה וחשדנות של המרקיז כלפי הכמורה הקופטית". למרות כל זאת, כדי לחגוג את הלידה של הנסיך של נאפולי, המרקיז של נגהילי הודיע שהוא אישית יחלק צדקה לעניים ביום שישי, 19 בפברואר, בארמון גנטה ליאול.

בקהל שהתאסף באותו יום שישי בבוקר, היו שני נערים אריתראים המתגוררים באתיופיה בשם אברה דבוץ' ומוגוס אסגדום. כיוון שהבינו שעתידם מוגבל במושבה האיטלקית, הם הגיעו לאתיופיה כדי להירשם לבית ספר מנליק השני, היכן שנחשפו לאירועים האחרונים. מסתבר שבזכות הסתגלותו של אברה לממשל החדש, הוא השיג עבודה בלשכה המדינית הפשיסטית, בה נחשב יעיל בעקבות מוצאו האריתראי, ידיעת השפה האיטלקית, והיכרותו עם העיר. עם זאת, לדברי ריצ'רד פנקהרסט, אברה דבוץ' התנגד במרירות נגד האיטלקים, במיוחד נגד מנהגיה הגזעניים. לפני שעזב את משכנם, אברה הציב את דגל איטליה על רצפת העץ, תקע בו כידון, ואז קשר את דגל אתיופיה על הכידון. 

הטקס הרשמי החל, כפי שניתן היה לצפות. המרקיז של נגהילי נשא נאום, מטוסים איטלקים חגו מעל העיר, ובשעה 11 פקידים החלו להפיץ את הבטחת הנדבה לכהנים ולעניים.

אברה ומוגוס הצליחו להתגנב דרך הקהל לתחתית המדרגות של הפאסיל גמב, ואז החלו לזרוק רימונים. ,לפי אחד הדיווחים, הם הצליחו לשגר 10 מהם לפני שנמלטו מהבלבול שגרמו. על פי ריצ'רד פנקהרסט, הם הובהלו מהזירה על ידי אדם שלישי שהיה מעורב, נהג מונית בשם סימיון אדפרס. פנקהרסט גם טוען כי אותו נהג מונית היה זה שסיפק את הרימונים שאברה ומוגוס זרקו.

בין ההרוגים היו נושא המטריה של הבישופ קרלוס. בין הפצועים היו הבישופ עצמו, סגן-המושל הכללי ארמנדו פטרטי, גנרל חיל האוויר ליוטה, וכן המשנה עצמו, שרימון אחד התפוצץ לידו, ו-365 רסיסים נכנסו לגופו. המשנה של נגהילי הובהל לבית החולים האיטלקי שם נותח מיד, וניצל. גנרל ליוטה איבד את רגלו בהתקפה.

במשך תקופה קצרה הסתתרו אברה ומוגוס במנזר העתיק דברה ליבאנוס אבל מיד המשיכו הלאה, בחיפושם אחר מקלט בסודאן האנגלו-מצרית. היכן שהוא בתוך גוג'ם, התושבים המקומיים, אשר תמיד חושדים בזרים, רצחו אותם.

פעולות תגמול

התגובה האיטלקית הייתה מיידית. לפי דבריו של הסופר מוקלר: "המשטרה האיטלקית ירתה לתוך המון קבצנים ועניים שהתאספו לחלוקת נדבות; ועוד נאמר כי המזכיר הפדרלי, גידו קורטז, אף ירה באקדחו אל תוך הקבוצה של הנכבדים האתיופים שעמדו סביבו". במשך שארית היום, וגם בשבת וראשון, האיטלקים הרגו את האתיופים עם פגיונות ואלות. הם שפכו על בתי המקומיים דלק והעלו אותם באש. הם פרצו לתוך בתים של יוונים וארמניים מקומיים ועשו לינץ' במשרתיהם. חלקם אפילו עמדו בתנוחות שונות מעל גופות הקורבנות בשביל שיצלמו אותם. בשלושה ימים, האיטלקים הרגו 30,000 אתיופים^{[דרוש מקור]} באדיס אבבה בלבד. היום הראשון לטבח כבר הונצח כ"12 ביכתית" (19 בפברואר האתיופי) על ידי אתיופים מאז. באדיס אבבה ישנה אנדרטה שנקראת באותו שם לזכר הקורבנות האתיופים של ההתקפה האיטלקית.

ניסיון הרצח סיפק לאיטלקים סיבה ליישם את תורת הסדר של מוסוליני. בתאריך 3 במאי 1936 הוצא צו, המצווה להוציא להורג את ה"צעירים אתיופים" - קבוצה קטנה של אינטלקטואלים שקיבלו השכלה גבוהה ממכללות אירופאיות ואמריקאיות. באותו היום של ההתנקשות, הוקם בית-דין צבאי, ועד רדת הלילה 62 אתיופים נשפטו ונורו. "הטבח שביצע גרציאני סימן את החיסול כמעט המוחלט של הרכיב האינטלקטואלי של ההתנגדות", כתב באהרו זוודה.

אלפי אתיופים מכל המעמדות נשלחו למחנות-מעצר בדנאן שהיו באוגאדן ונוקרה באיי דחלק. התנאים בדאנן היו עוינים, והמרקיז של נגהילי פקד כי האסירים יקבלו רק את המינימום של מזון ומים. כפי שמציין האיטלקי סבאצ'י: "מתקנים רעועים, הכוללים בתי שימוש, האקלים הלח, מלריה, דלקות קיבה, ומחלות מין גבו את חייהם של רבים, בעיקר של אלה שנאלצו לעבוד בתעלות ההשקיה או במטעי הבננות וקני הסוכר" אחוז האסירים שמתו בדנאן עמד על כעשרה וחצי אחוזים.

התנאים בנוקרה היו אפילו יותר גרועים מאשר בדנאן, על פי דבריו של סבאצ'י. העצורים שנשלחו לשם הצטרפו ל-500 אסירים שנשפטו למאסרי עולם בעוון פשעים פוליטיים רציניים, ובכך הגדילו את מספר האסירים הכולל ל-1,500. האסירים סבלו מחוסר של מים מתוקים, מכות שמש, מלריה ודיזנטריה.

פעולת התגמול האחרונה קרתה בחודש מאי. חוקרים גילו כי אברה ומוגוס נשארו תקופה קצרה בדברה ליבאנוס, וראיות נסיבתיות קלות העלו אפשרות כי לנזירים היה ידע מוקדם על תוכניותיהם של השניים. המרקיז של נגהילי (ידוע יותר בתור מרשל רודולפו גרציאני), היה מודע למזלו הרע בג'יג'יגה, היה משוכנע כי הם היו שותפים מלאים, וב-19 במאי שלח מברק למפקד המקומי: "לכן הוצא להורג על הסף את כל הנזירים ללא הבחנה כולל סגן ראש המנזר". למחרת, ביום החג האתיופי של הנזיר תקלה היימנות, 297 נזירים פלוס 23 עוזרים נורו — כל האוכלוסייה של המנזר.

ראו גם

• אנדרטת 12 ביכתית
• אתיופיה הכבושה