טבילה לנצרות

(הופנה מהדף טבילה (נצרות))
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

טקס הטבילה המכונה "הטבילה" הוא אחד מיסודות הדת הנוצרית על כל זרמיה. בנוסף להיותו טקס בעל משמעות דתית ברורה ועמוקה, יש בו גם אלמנטים חברתיים מובהקים, כגון כניסה לחברות בקהילה וקבלת שם טבילה. הטבילה היא אחת משבעת הסקרמנטים המרכזיים בנצרות. אף על פי שישנם אופנים שונים לביצועה הפיזי של הטבילה, משמעותה ומטרתה היא תמיד זהה: בטקס הטבילה האדם הופך לנוצרי.

היסטוריה

עריכה

מקור הטקס הוא בדברי ישו: "ואתם לכו אל כל הגויים וטבלתם אותם לשם האב והבן ורוח הקודש" (לוקס ג',16) ומן הפסוקים בתנ"ך: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" (יחזקאל טז,ט). על פי התפיסה הנוצרית, אדם נושא על עצמו את החטא הקדמון של הגירוש מגן העדן, וכל אדם נחשב ליורש החטא. על רקע זה, כל המין האנושי הוא חוטא. ישו נשלח כהתגשמות בבשר של האלוהים (Incarnation) וסבל את ייסוריו על הצלב כדי לכפר על חטאי המין האנושי כולו. במעשה זה שחרר את האדם מן החטא.

הראשון שהשתמש בטבילה כסמל לנקיון הגוף והנפש היה יוחנן המטביל שטען כי 'יום הדין קרב' וכי הדרך היחידה להנצל היא על ידי חזרה בתשובה מהחטאים. הטבילה היא הדרך לטהר את הגוף והנפש. ישו עצמו נטבל על ידי יוחנן "וַיָּבֹא יֵשׁוּעַ מִן הַגָּלִיל הַיַּרְדֵּנָה אֶל יוֹחָנָן לְהִטָּבֵל עַל יָדוֹ: וְיוֹחָנָן חָשַׂךְ אוֹתוֹ לֵאמֹר אָנֹכִי צָרִיךְ לְהִטָּבֵל עַל יָדֶךָ וְאַתָּה בָּא אֵלַי: וַיַּעַן יֵשׁוּעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַנִּיחָה לִּי כִּי כֵן נָאֲוָה לִשְׁנֵינוּ לְמַלֵּא כָּל הַצְּדָקָה וַיַּנַּח לוֹ: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר נִטְבַּל יֵשׁוּעַ וַיְמַהֵר וַיַּעַל מִן הַמָּיִם וְהִנֵּה הַשָׁמַיִם נִפְתְּחו לוֹ וַיַּרְא אֶת רוּחַ אֱלֹהִים יוֹרֶדֶת כְּיוֹנָה וְנָחָה עָלָיו:" (הבשורה על-פי מתי ג, 15 - 13). ישו עצמו ציווה על מאמיניו להמשיך במצוות ההטבלה: "וְאַתֶּם לְכוּ אֶל כָּל הַגּוֹיִם וַעֲשׂוּ תַלְמִידִים וּטְבַלְתֶּם אֹתָם לְשֵׁם הָאָב וְהַבֵּן וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ: וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם לִשְׁמֹר אֶת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם [...]:" (הבשורה על פי מתַי כח, 21 - 19).

משמעות הטבילה

עריכה

הנצרות רואה בטבילה מעשה בעל איכויות על-טבעיות, המנקה את הנטבל מן החטא הקדמון. הטבלת הגוף מסמלת את הטבעתה של הנפש בעלת החטא, או יותר נכון הגוף החוטא, ומסמלת את לידתה מחדש (משיכתה מן המים) של נפש טהורה ונקייה. הטבילה היא חזרה על מותו ותחייתו של ישו. הטבילה משחררת מהחטא והיא כלידה מחדש. הטבילה היא קבלת החסד שניתן על ידי ישו שנצלב ולקח עליו את חטאי האדם. הטבילה היא הדרך בה אדם יכול לקבל חסד מקדש (sanctifying grace) - ולהיות במצב של חסד (state of grace).

הטבילה מטילה סימן בלתי נמחה (CHARACTER INDELEBILIS) על הנשמה. טבילה, משחקת תפקיד משמעותי בישועה של האדם וקיים סכנה ממשית ללא טבולים "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לְכוּ אֶל כָּל הָעוֹלָם וְקֵרְאוּ אֶת הַבְּשׂוֹרָה לְכָל הַבְּרִיאָה: הַמַּאֲמִין וְנִטְבָּל הוּא יִוָּשֵׁעַ וַאֲשֶׁר לֹא יַאֲמִין יֶאְשָׁם:" (הבשורה על פי מרקוס טז, 16)

האפשרות היחידה להצטרף לכנסייה ולהנות מהחסד האלוהי היא על ידי סקרמנט הטבילה: "הקו המפריד בין האפשרות לאי אפשרות להגאל הינו באגן הטבילה"[1] אין אפשרות להיוולד נוצרי יש להפוך לכזה. וכל עוד אדם איננו נוצרי גאולת נשמתו נמצאת בסכנה ממשית. אומנם אלוהים לא מוגבל על ידי הסקרמנטים והוא יכול להציל נשמות גם ללא טבילה: בטבילה על ידי דם - קדוש מעונה שמת ללא טבילה, טבילה לפי רצון - אדם אשר רצה להיטבל אך מת טרם הספיק ועוד. ישועה אפשרית לאלו שמתו שלא באשמתם לא נטבלו מתוך בורות או מתוך סיבות אחרות תחת קרטריונים מסוימים.

גיל הטבילה

עריכה

טבילת עוללים היא הטבילה הנפוצה ביותר הן בזרמים הקתולים והאורתודוקסים והן בחלקים מהכנסייה הפרוטסטנטית.

הטבילה היא למעשה ״ברית המילה של המשיח״ באנלוגיה לטקס של הברית הישנה, הטבילה היא כריתת הברית, במובן מסוים, של הברית החדשה. לרוב, מחשש לנשמת התינוק מבצעים את ההטבלה כמה שיותר מוקדם לאחר הלידה ודחייה רצינית של גיל הטבילה נחשבת לחטא מצד ההורים. לפי הקתולים, לרוב, יש חשש שהתינוק שלא הוטבל ימות במצב של חטא קדמון, לא יוכל להיכנס למלכות השמים ויישאר בלימבו לנצח.

גיל הטבילה הוא אחד מהקונפליקטים של החלק הפרוטסטנטי עם שאר העולם הנוצרי. אמנם הרוב רואים אישוש בכתבי הברית החדשה למנהג טבילת העוללים שכן משפחות שלמות נטבלו כך.

ישנם זרמים בנצרות בהם לא נערך טקס טבילה מלא אלא רק טקס "הקדשה" שבו ניתן לתינוק שמו והטבילה עצמה נדחית לגיל בו יש הבנה ובחירה בכנסייה הקתולית ובזרמים פרוטסטנטיים מסוימים מקיימים טבילה מלאה לתינוקות כהמשך למסורת קדומה של הטבלת משפחות שלמות אך מוודאים כי המצטרפים והסנדקים שלהם מודעים שהטבילה היא רק שלב ראשון מתוך שלבים שונים של תהליך קבלת הדת.[2]

הקווייקרים, המגנים כל טקס דתי כמחווה חסרת משמעות, לא עורכים טבילה במים אלא מכירים רק ב"טבילת הנפש" באורח סמלי.

מי עורך את טקס הטבילה

עריכה

הכהן[דרושה הבהרה] והשמש[דרושה הבהרה] הם המבצעים הרגילים של הטקס, ברוב הזרמים בנצרות, אומנם במצב חרום כל אדם יכול להטביל אם יש לו את הכוונה המתאימה לעשות זאת, כלומר ברצון לעשות "את אשר הכנסייה עושה"[דרושה הבהרה], אם הוא משתמש בנוסח המתאים[דרושה הבהרה] "(פלוני)... אני מטביל אותך בשם האב והבן ורוח הקודש". אם השם לא ידוע, במצב חרום, ניתן לתת שם חדש.

טבילת חירום

עריכה

דחיית הטקס איננה באה בחשבון. אם יש סכנת מוות יש לבצע טבילה בכל מצב ובכל תנאי אפילו רק לחלקי עובר היוצאים מהרחם[3] בגלל היות סקרמנט הטבילה כל כך מהותי לעתיד נפשו של האדם הרי שבמקרים של תינוקות העומדים למות או כאלו שמתו עוד בזמן הלידה והיה קיים חשש ממות ללא טבילה וכדי למנוע הגעה לגהנום או ללימבו אישרה הכנסייה צורות שונות ומשונות של טבילות חרום בידי אנשים שונים הנוכחים בלידה ואפילו נשים מיילדות אושרו לבצע את הטקס כל עוד נשמרים עיקרי הסקרמנט, מתקיימת הטבלה ונאמרים הפסוקים הנכונים. הכומר המקומי לימד את העוסקות במלאכת הלידה את נוסח התפילה שצריך לאמר (עד המהפכה התעשייתית הרוב לא ידע קרוא וכתוב ובוודאי לא בלטינית) וכן לימד את טכניקת הזלפת המים. הקו המנחה היה תמיד שעדיפה טבילת חירום מאשר מוות ללא טבילה[4][5]

טבילה מאונס

עריכה
  ערך מורחב – הטבלה כפויה לנצרות

בתפיסת העולם הנוצרית קבלת הסקרמנט היא אקט של רצון ולא של אלימות וכח כדברי תומאס אקווינס: יש בלתי מאמינים מסוימים אשר מעולם לא קיבלו את האמונה כמו היהודים. על אלה אין לכפות את האמונה בשום תנאי שהוא ולעשותם למאמינים שכן האמונה היא עניין של בחירה חופשית".[6] אמנם הנוצרים דגלו במסיון מתוך הנחה שיש להציל את הנשמות כולן ולאפשר להן גאולה ולכן רדפו עובדי אלילים וכפו עליהם את הנצרות אך אל היהודים היה יחס דו משמעי ולהתנגדות היהודים להמרת הדת התייחסו בסלחנות על פי הפרשנות של אוגוסטינוס הקדוש: "אל תהרגם פן ישכחו עמי". המציאות לעיתים קרובות הייתה שונה. לאורך שנים אם בעידוד כמרים מקומיים ואם מתוך העלמת עין של האפיפיור המכהן היו המרות דת של יהודים בכפייה ומאונס. זאת למרות קביעה ברורה במאה השישית של גרגוריוס השביעי כי חל איסור על הטבלה מאונס וכי יש לנסות לשכנע את היהודים בדרכי נועם. אך עצם הימצאותן של מאות בולות (מכתבים פומביים של האפפיור) המתחילות במילים "בנוגע ליהודים" Sicut Judaeis(אנ') מראות כי היהודים אכן נזקקו למכתבי הגנה שכאלו שאף נקראו בשם "חוקה למען היהודים" (CONSITITUTIO PRO JUDAEIS) ומבהירות במפורש את הכוונה והצורך לספק הגנה[7] והכס הקדוש נאלץ לא פעם לפעול ככח מרסן כנגד נוצרים נלהבים מידי.[6] הבעיה תמיד הייתה בנוגע לתקפות הטבילה. מצד אחד הטבילה הייתה בכפייה ואין קבלת האמונה מתוך רצון ומן הצד השני הנצרות, כאמור, רואה בטבילה כהטבעת חותם בלתי מחיק או הפיך. בוועידת טולדו הרביעית בשנת 633 נטען כי הטבילה תקפה בכל מקרה ומצב אפילו נערכה בכח. דרכים משפטיות מקוריות אומצו כדי לפשר בין הגינוי לאלימות לבין הצדקת תקפות הטבילה בכח[8]

מהלך הטקס

עריכה

בכנסיות האורתודוקסיות, בכנסיות קתוליות־מזרחיות ובכמה זרמים פרוטסטנטים מטבילים את כל הגוף. אצל האורתודוקסים נוהגים להוסיף מעט שמן למי הטבילה. בכנסיות הקתוליות והפרוטסטנטיות מזליף הכומר המקיים את הטקס שלוש פעמים מים שקודשו בברכת כהן דת על קדמת ראשו של הנטבל, ומכניס אותו לכנסייה "בשם האב, הבן ורוח הקודש". הטקס מתקיים בדרך כלל מספר שבועות אחרי הלידה. בכנסייה הקתולית ולרוב גם בזו הפרוטסטנטית מתקיים הטקס ביום ראשון והוא מהווה חלק מטקס ההודיה של יום א' שבו נוכחת כל הקהילה וכך הופך הטקס למעין קבלה לקהילה ואישור השתייכות המשפחה והמצטרף החדש אל קהילת המאמינים. בגלל עריכת הטקס ביום ראשון תוך כדי התפילות יש חיזוק לחשיבות הטבילה כקבלה לדת. כדי להדגיש את חשיבות הסקרמנט מקבלים ההורים הדרכה מן הכומר על חשיבות התפילה בדרך כלל מספר ימים לפני הטקס. אל הטקס מגיע התינוק כשהוא נישא על ידי הוריו ומלווה בסנדקים (הורי הטבילה) שאינם קרובי משפחה ישירים המתחייבים בשם התינוק לקיים את מצוות ויסודות הנצרות. הסנדקים גם עונים לשאלות הכומר בשם התינוק, ומצהירים בשמו על האמונה (credo אני מאמין תפילה נוצרית) ואף אומרים בעבורו את תפילת Pater nostre (אבינו שבשמיים). הסנדקים הם אלו שמתחייבים ללמד את הנטבל את עיקרי האמונה הנוצרית. אחר כך מוודא הכומר שאכן הם רוצים להטביל את הילד ואז נערכת הטבילה עצמה: הכומר אומר: " שם..., אני מטביל אותך בשם האב והבן ורוח הקודש." ובעודו אומר את המילים הוא מטביל את התינוק (או הבגיר) במים או מטפטף מים על מצחו, וחוזר על פעולה זאת שלוש פעמים. כשמדובר בהטבלה על ידי יציקת מים, נהוג שההורים או הסנדקים אוחזים בילד. וכשמדובר בטבילת כל הגוף הם מוציאים אותו מהמים. לאחר ההטבלה אומר עורך הטקס לילד הנטבל: "האל, האב של אדוננו יֵשוּע המשיח, שחרר אותך מחטא, העניק לך לידה חדשה באמצעות המים והרוח הקדוש, וקיבל אותך לעם הקודש שלו." אז הוא מוֹשֵחַ על קודקו ראשו של התינוק שמן מקוּדש מירון (chrism), והתינוק מולבש בבגדים לבנים המסמלים טהרה. כוהן הדת נותן לאחד ממלוויו של התינוק נר שהודלק מנר הפסחא - נר גדול שהדלקתו פותחת כל שנה את טקס ההודיה של חג הפסחא. בהרבה מהכנסיות הקתוליות קיימת תפילת טבילה מיוחדת הקרויה בפטיסטריום הבנויה בדרך כלל בצורה מתומנת, רמז לשמונה ימים מהלידה לטבילה ולתחיית ישו ביום השמיני לכניסתו לירושלים.

בטקס ההטבלה נכללת גם בקשה של כוהן הדת לשחרר את הנטבל מכוחו של השטן. זהו זכר לטקס לגירוש השדים והרוחות, שבעבר היה חלק חשוב מסקרמנט הטבילה.

בזרם האורתודוקסי נערך לאחר סקרמנט ההטבלה סקרמנט נוסף, הקרוי כריסמטיה - משיחה בשמן הקודש או אישוש (קונפרמציה). גם סקרמנט זה ניתן לאדם פעם אחת בחייו, והוא מחזק באדם את מתנות רוח הקדוש והופך אותו לחייל המשיח, סקרמנט זה מביא אפוא לבגרות רוחנית. לאחריו משתתף התינוק בסקרמנט ההודיה (קבלת גוף ודם המשיח תחת נראות לחם ויין).

ראו גם

עריכה
 
אגן טבילה מתומן
 
אגן טבילה משושה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא טבילה בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ שולמית שחר, ילדות בימי הביניים, תל אביב, 1990, עמ' 74
  2. ^ קתרין אן טגליה, ההבניה התרבותית של הילדות:טבילה,סעודת קודש ואישוש
  3. ^ קתרין אן טגליה, הבניה תרבותית של הילדות:טבילה, סעודת קודש ואישוש, ילדות בימי הביניים מקרה, האוניברסיטה הפתוחה, 2007
  4. ^ שולמית שחר, ילדות בימי הביניים, תל אביב, 1990, עמ' 73-75
  5. ^ אלישבע באומגרטן, אמהות וילדים, חיי משפחה באשכנז בימי הביניים, ירושלים, 2005, עמ' 93-94
  6. ^ 1 2 ש.סימסון, הכס הקדוש והיהודים, תל אביב, 1997, עמ' 208, 193-199
  7. ^ כהן מרק, בצל הסהר והצלב, חיפה, 2001, עמ' 76
  8. ^ aviad m. klinberg, depriving parents of the consolation of children:legal consilia on the baptisim of jewish children, ילדות בימי הביניים מקראת קורס, האוניברסיטה הפתוחה, 2007