טוהר הדם
טוהר הדם (בספרדית: Limpieza de sangre, "לִימְפְּיֵסָה דֶה סַנְגְרֶה"; בפורטוגזית: Limpeza de sangue) היה מושג חוקי ומעמדי שנטבע בחצי האי האיברי לאחר השלמת הרקונקיסטה וגירוש היהודים והמוסלמים שסירבו להתנצר. הוא ציין מוצא בלעדי מ"נוצרים ישנים", אלה שלא היו מבין המומרים החשודים. טוהר הדם היה תנאי סף לקבלת זכויות והטבות שונות, והתגלגל גם אל מערכת הקאסטה באימפריה הספרדית שמעבר לים, שהופנתה לא כלפי צאצאי מומרים אלא כנגד הילידים המקומיים. בכך הפך העיקרון של 'טוהר הדם', שהותווה על רקע דתי בעיקרו, לגילוי חשוב של פרוטו-גזענות. אכיפת הדרישה לבדיקה מעמיקה של אילן היוחסין התרככה מאוד כבר במאה ה-17, אם כי החוק האחרון לגבי טוהר הדם בוטל בספרד רק ב-1870.
_-_WGA24450.jpg)
רקע
עריכהעם סיום הרקונקיסטה ולאחר גירוש היהודים מספרד וגירוש המוסלמים ממנה, ובהמשך, לאחר הטבלת יהודי פורטוגל לנצרות בכפייה, היו ספרד ופורטוגל בראשית המאה ה-16, נוצריות לחלוטין דה יורה. עם זאת, צאצאי יהודים ומוסלמים שהמירו את דתם לנצרות, בין אם בכנות מלאה או אם בכוח החרב לא התקבלו באופן מלא בחברה הנוצרית.
מלבד סיבות חברתיות וכלכליות, נטען כלפי המומרים וצאצאיהם כי הם אינם נוצרים נאמנים וכי הם ממשיכים לקיים את דתם הקודמת בסתר (בהקשר היהודי ומנקודת המבט היהודית: אנוסים). אולם, החלוקה בין "נוצרים חדשים" ו"נוצרים ישנים" לא נסובה סביב שאלת האדיקות הדתית, אלא סביב מוצא.
בחיים החברתיים משמעות הריבוד הייתה שנוצרי ישן, ולו מפשוטי העם, יכול היה לתבוע את כבודו מנוצרי חדש. המסדרים הצבאיים-דתיים השונים חוקקו חוקי עזר שדרשו הוכחות לניקיון הדם מחבריהם. משפחות של נוצרים חדשים שזכו למוביליות חברתית מסוימת נאלצו להעצר בשלב מסוים, או להמשיך בדרכן כלפי מעלה בכחש, שוחד או באמצעות זיוף מסמכים המעידים על מוצא נוצרי בן מספר דורות.
היסטוריה
עריכהבקרב הבסקים התפתחה הטענה לזכות כוללת לאידלגיה (hidalguía) - הדרגה הנמוכה של האצולה הספרדית - מכיוון שהכיבוש הערבי לא כלל את צפון ספרד ואת הטריטוריה הבסקית. מכאן התפתחה האמונה כי הבסקים שימרו את "טוהרם" המקורי, בעוד שכל שאר הספרדים חשודים בנישואי תערובת. אפילו הלאומיות הבסקית מבית מדרשו של סבינו אראנה (Arana) במרוצת המאה ה-19 ביקשה לסנן את הבסקים שנישאו נישואי תערובת לספרדים באמצעות רשימות של שמות משפחה בסקים מקוריים.
על אף ביטול חוקי טוהר הדם נמשכה האפליה במקומות מסוימים הרחק אל תוך המאה ה-20. במיורקה, למשל, נאסר על כומר שאבותיו היו נוצרים חדשים [בהקשר של מיורקה מדובר בשואטה (Xueta), צאצא למומרים ממיורקה] לומר את המיסה בקתדרלה עד לשנות ה-60.