טיוטה:שמואל יוסף גינזבורג

שמואל יוסף גינזבורג

רקע היסטורי וכללי שמואל יוסף בן אסתר ומשולם פייבל גינזבורג (גינזבערג) נולד בשנת 1850 בעיירה להאישין (Lahishyn) הנמצאת 23 ק"מ צפונית לעיר פינסק (Pinsk) שברוסיה הלבנה (בלארוס), אז פולין.

עלה ארצה בעלייה הראשונה בשנת 1882. בתחילה התיישב בירושלים שם נולדו ילדיו: מרים – 1883, רחל (רייכל) - 1885 ויצחק צבי - 1888, לרוע המזל בהיות יצחק צבי בן חודש או פחות - נפטרה אמו רחל בת ישראל. בשנת 1888–1889 עבר שמואל יוסף לפתח תקווה וקבע בה את מושבו עד ליום מותו בשנת 1939. בתחילה הוא הגיע לבדו לפתח תקווה ואת בנו (התינוק) ואחיותיו השאיר בירושלים ביחד עם הוריו, אחותו (מרים אלטע, לימים אשתו של משה שמואל ראב) ועם אומנת ורק לאחר שהתחתן פעם נוספת ונולדה ביתו שרה-לאה (שנת לידה משוערת 1889) הוא הביא את משפחתו מירושלים לפתח תקווה.

שמואל יוסף גינזבורג נפטר ב- ל באב תרצ"ט (15.8.1939) והוא קבור בבית הקברות סגולה שבפתח תקווה, חלקה א (חלקת הוותיקים), שורה יח, קבר 58.

אשתו, רחל בת ישראל (מחומסק), אמו של יצחק צבי, נפטרה כחודש לאחר לידת בנה יצחק צבי, ב- יד באייר תרמ"ח (25.4.1988) קבורה בהר הזיתים שבירושלים, בגוש הישן (חלקת הפרושים), חלקה ה שורה יד, קבר ז. אשתו, פרידה בת יעקב (לבית סגל), שאותה נשא לאישה בהיותו בפתח תקווה, אימה של אסתר רבקה, נפטרה ב- י תמוז תרצ"ה, 11.7.1935 והיא קבורה בבית הקברות סגולה שבפתח תקווה חלקה ג שורה ג קבר 30.

עם הגיעו לפתח תקווה התגורר שמואל יוסף גינזבורג עם משפחתו ברח' פינסקר 17 שם, כאמור, נולדו בנותיו שרה-לאה ('הנעדרת' - אודותיה אין פרטים מדויקים) ובת הזקונים שלו אסתר רבקה. יתר ילדיו – אהרון יהודה (שעלה ארצה בשנת 1884), מרים הרשטין, רחל (רייכל) לוינסקי, יצחק צבי (הירש).

שמואל יוסף גינזבורג הגיע לפתח תקווה בחוסר כל והחל לעבוד כשכיר יום. בהמשך רכש אדמה במושבה בסביבה הידועה בשם 'אבו עיד'.

היה מומחה לסימון קרקעות וסידור אינסטלציה של תעלות מים בפרדסים (שיטת השקיה שהייתה נהוגה אז). היה חבר באגודת הכורמים ואחראי על כרם של 401 דונמים.

היה למדן גדול בש"ס וזכה לסיים את לימוד הש"ס שלוש פעמים בטרם נפטר. היה בין אלו אשר בנו את בית הכנסת הגדול, תכננו את גן המייסדים ואת המזרקה שבמרכזו ואף היה בן אלו שנטעו את העצים באותו גן.

פעילות ציבורית

חבר בוועד הכללי אור ליום יב בחשוון תר"ן (16.11.1889) התכנסו בני המושבה והחליטו לבחור ועד כללי "מבעלי כרמים, 'בייערס' (פרדסים) ושדות אשר לכל הפחות יש להם עשרה דונם נחלה זולת מקום מושב (בית מגורים)". נבחרו דוד איזראליס (ישראלית), משה סלור, יהודה ראב, משה גיסין, ליב סלומון, מרדכי שמולביץ, אבא למפרט ושמואל יוסף גינזבורג.תבנית:מתוך מוזיאון ראשונים לתולדות פתח תקווה

פקידי הברון שללו את עצמאותם של האיכרים שייסדו את המושבה כדי להיות אדונים לעצמם ולהתפרנס מיגיע כפם. בתקופת הפקידות נעלמה העבודה העצמית, שכן שיטת העבודה בכרמים לימדה את האיכרים שכדאי להם להעסיק פועלים ערבים - שהיו בקיאים יותר בעבודת האדמה והיו זולים מאוד. הנטיעה הנרחבת של כרמי גפנים הרחיקה את המתיישבים מן הפלחה, תחילה בפקודת פקידי הברון ואחר-כך מרצון, וברבות הימים אף גרמה למשבר קשה ולעקירתם של כרמים רבים. ואם לא די בכך, נהגה הפקידות בשרירות לב כלפי האיכרים עד שפקעה סבלנותם של אלו והם החלו להתלונן לפני הברון. נפשו של הברון נקעה מן הסכסוכים במושבות, ובשנת תר"ס (1900) הוא החליט למסור את ניהולן לידי יק"א (חברה להתיישבות היהודים). נראה לי שנכון יהיה להוריד פסקה זו. מה דעתכם?

בשנים תרנ"ז-תר"ס (1896–1900) - דוד יזרעאליט, משה סלור, יהודה ראב - מבעלי כרמים ושדות בחסות הברון. יהושע סמואל, משה גיסין, לייב סלומון - בעלי כרמים ו"באירעס" שאינם בחסות הברון. מרדכי שמואלביץ, אבא למפרט, שמואל-יוסף גינזבורג - נציגי שאר הנחלות בפתח תקוה.תבנית:מתוך מוזיאון ראשונים לתולדות פתח תקווה

שנת תרס"א (1901) - נערכו בחירות חשאיות ואישיות. המועמדים ייצגו אגודות שונות, הועד הנבחר כלל שבעה חברים: יהושע שטמפפר - ראש הועד. יהודה ראב - רואה חשבון, משה-שמואל קרצ'מר - רואה חשבון, ר' יוסף קארל - משנה. משה גיסין, זאב ליפקיס, שמואל-יוסף גינזבורג. סגנים: מרדכי הויזדרוף, משה-שמואל ראב, יוסף פנחסביץ, חיים קוסובסקי, ישראל איזיק ויסוקר, שלום כהן. מזכיר - משה מקלב.תבנית:מוזיאון ראשונים לתולדות פתח תקווה

היה אפוטרופוס של תושבי חו"ל על אדמות בפ"ת ובסביבה (כרמים, מטעי שקדים, אדמות חקלאיות ואחרות).

הלוויית שמואל יוסף גינזבורג

בהלוית ר' שמואל יוסף גינזבורג ז"ל (על מותו ראה בעמוד ג') שנערכה אתמול לפנות ערב בפ"ת השתתף קהל רב. ובתוכו רובם של זקני המקום ונכבדיו. ליד בית הכנסת "בית יעקב" הספידו את המנוח הרב בן מנחם, הרב יעקב ניימן וחתנו של המנוח בן ציון (יחיאל בן ציון הרשטין י"ג). יום ג'. הלילה נפטר ר' שמואל יוסף גינזבורג ממיסדי פתח תקוה כבן (xx) היה במותו. כל ימיו התפרנס מיגיע כפיו ממש ומעולם לא רצה לקבל תמיכה לא מהנדיב ז"ל ולא ממישהו אחר. עבודתו היומית בעשית גדרים ובסימון קרקעות לנטיעה נמשכה על לפני שנים מעטות. עם שנחלש כבר מרוב זקנה. הוא אחד מן הידידים שכל מי שהכיר אותו התיחס אליו בכבוד והערצה. ר' שמואל יוסף ז"ל היה טפוס של אדם אשר סמל בחיי יום יום את הצדק והיושר להלכה ולמעשה. (הכיתוב, במקור, עם החסרות של אותיות 'יוד' ו'וו' מטעמים מובנים. י"ג).תבנית:מתוך עיתון 'הבוקר' 16 אוגוסט 1939

סיפורים שסופרו לי אישית אודות שמואל יוסף גינזבורג

סיפר לי נכדו הרב מוישל'ה קארפ ז"ל (אני כותב 'מוישלה' ולא 'הרב משה' משום קרבת גילנו – הוא מבוגר ממני בשנה – ומשום שבילדותנו היינו כחברים): במסגרת עבודתו כמודד ומסמן קרקעות חקלאיות, נהג להעסיק את בנו (יצחק צבי) את חתנו (הרב מרדכי מאיר קארפ) ולעיתים גם את נכדיו, גם משום שלעיתים לא הייתה להם עבודה וגם משום שהיה צורך בצוות של יותר מאדם לעבודה. הגיעה שעת צהריים ואחרי האוכל והברכות צריכים החברה לתפוס תנומה (א - דרימעל). שמואל יוסף לא התנגד אבל תמיד נשאר ער כדי להעיר את הנרדמים לעבודה שמא ייגזל מבעל הבית (בעל הפרדס בדרך כלל). לעיתים לקראת סוף יום העבודה הסתבר ש'עמדו' באמצע סימון של שורה. עלתה השאלה האם מסיימים את העבודה ('חותכים פינה' בלשון היום) או ממשיכים ומסיימים את סימון השורה. שמואל יוסף אמר תמיד - מסיימים את השורה ולא גוזלים את בעל הבית.

סיפר לי אישית בן ציון גליס ז"ל (מהדמויות הבולטות בפתח תקווה ומי שעמד בראש החברה הקדישא שנים רבות): כאשר אבי (חיים גודלניק ז"ל) נפטר, באנו, אחותי ציפורה ז"ל ואני, אל דודנו שלמה גינזבורג ז"ל גם כדי להודיע לו וגם כדי שיעזור לנו בחברה קדישא. הגענו למשרדים וביקשנו שאבינו ייקבר בחלקת 'הוותיקים' היכן שכל המשפחה, לרבות אימנו, קבורה, מי שקיבל אותנו אמר כי בחלקה זו מטפל בן ציון גליס, ראש החברה קדישא, אבל הוא ישן עכשיו ושנגיע אליו בשעה שלוש בצהריים. חזרנו שוב ובן ציון, שהכיר את דודנו שלמה מבית הכנסת הגדול, קיבל אותנו וכמובן אישר את בקשתנו לא לפני שסיפר לי את הסיפור הבא: בערך בשנת 1920, התבקש בן ציון גליס לתקן את קיר המזרח בבית הכנסת הגדול (הוא היה בנאי וטייח), הגיע למקום והתחיל לדפוק על הקיר עם קרדום על מנת לסלק את הטיח העבֵש. או אז, הגיע שמואל יוסף והחל להכות אותו עם מקל ההליכה שלו, תוך שהוא קורא לעברו: "איך אתה הורס בית הכנסת?". לאחר שהסביר לו גליס שקיבל עבודת תיקון, וההריסה היא לצורך התיקון, מיהר שמואל יוסף להתנצל ומאז הוא הזכיר לו זאת תמיד.

הנצחה - במאי 2016, לאחר כעשר שנים של טיפול שלי אל מול עיריית פתח תקווה (וועדת ההנצחה, מהנדס העיר, ראש העיר) ולאחר שאושר משעול הנושא את שמו - נקבע שלט בכניסה לחצר הבית בפינסקר 17 המנציח את זכרו של הסבא רבא שלי שמואל יוסף גינזבורג.