טייסות שירות חיל האוויר
טייסות שירות חיל האוויר (באנגלית: Women Airforce Service Pilots - WASP) היה ארגון אווירי אמריקאי צבאי למחצה שכוח האדם שלו היה מורכב מנשים טייסות, שפעל במלחמת העולם השנייה. הארגונים שקדמו ל-WASP, "יחידת אימוני הטייס לנשים" (Women's Flying Training Detachment – WFTD) ו"טייסת העזר להעברה של הנשים" (Women's Auxiliary Ferrying Squadron – WAFS), התארגנו בנפרד בספטמבר 1942. הם היו ארגונים חלוציים של נשים בעלות רישיון טיס אזרחי, שעסקו בהטסת כלי טיס צבאיים בכפיפות לחילות האוויר של צבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה. ה-WFTD וה-WAFS התמזגו ב-5 באוגוסט 1943 כדי ליצור את הארגון הצבאי למחצה, ה-WASP. סך כל הטייסות של הארגון היה 1,074, שכל אחת מהן אפשרה לשחרר טייס גבר לתפקידים קרביים. הן טסו כמעט מאה מיליון ק"מ בכל סוגי כלי הטיס. ב-1977 הוכר הארגון כארגון צבאי באופן מלא וב-2009 הוענקה לו מדליית הזהב של הקונגרס.[1][2]
במשך פעילותו של הארגון הוגשו מעל 25,000 בקשות לשרת בו, אך רק 1,074 התקבלו אליו. לנשים שהתקבלו היה ניסיון קודם והן החזיקו ברישיונות טיס. רובן של הנשים היו בנות הגזע הלבן, שתיים היו ממוצא מקסיקני, שתיים ממוצא סיני ואחת ילידה אמריקאית. האפרו-אמריקאית היחידה שהגישה בקשה להתקבל, התבקשה לוותר.
הקמה
עריכה
לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה באירופה, עוד לפני קיץ 1941, הגישו באופן נפרד שתי טייסות מפורסמות, ג'קלין "ג'קי" קוקרן מפלורידה וטייסת הניסוי ננסי הרקנס לאב, באופן עצמאי, הצעות לחילות האוויר של צבא ארצות הברית (שקדמו לחיל האוויר של ארצות הברית) לעשות שימוש בכישוריהן של נשים טייסות למשימות לא-קרביות. המניע להצעות אלה היה לשחרר טייסים גברים לתפקידים קרביים על ידי העסקתן של טייסות מיומנות במשימות העברה של מטוסים מבתי החרושת לבסיסים הצבאיים. עוד לפני המתקפה על פרל הארבור דחה הגנרל הנרי ארנולד, מפקד חיילות האוויר של צבא ארצות הברית, הן את הצעתה של לאב ב-1941 והן את הצעתה של קוקרן, למרות השתדלותה של אלינור רוזוולט. יחד עם זאת, הוא הבטיח לקוקרן, שבמידה והכוח יוקם בעתיד, היא תפקד עליו. בתקופה שארצות הברית עדיין לא הצטרפה למלחמה, נסעה קוקרן לבריטניה כדי להתנדב ל"חיל העזר לתובלה אווירית" (Air Transport Auxiliary – ATA).[3] ה-ATA העסיק נשים מאז ינואר 1940 והחל לאמן נשים נוספות. הנשים האמריקניות שטסו עבור ה-ATA היו האמריקניות הראשונות שטסו על מטוסים צבאיים.[3] הן טסו במטוסי הקו הראשון של חיל האוויר המלכותי: ספיטפייר, טייפון, הדסון, מיטשל, בריסטול בלנהיים, איירספיד אוקספורד, וורלוס וסופרמרין סי אוטר, במשימות לא-קרביות, אך בתנאי קרב. רוב הנשים האמריקניות הללו שרתו ב-ATA במהלך המלחמה ורק שלוש מהן שבו לארצות הברית כדי להצטרף ל-WASP. ארצות הברית בנתה את כוחה הצבאי והאווירי מתוך ציפייה למעורבות שלה במלחמה והיא הגדילה את מספר לובשי המדים שלה באיחור משמעותי. בתקופה זו התרחבה באופן משמעותי פעילותם של חיילות האוויר של צבא ארצות הברית. לאחר המתקפה על פרל הארבור היה ברור שאין בנמצא גברים רבים שיכולים לשמש כטייסים.
חוסר זה בכוח אדם היה משמעותי במיוחד בפיקוד התובלה (ATC). קולונל ויליאם טרנר היה האחראי על גיוס טייסי תובלה. לאחר ששוחח עם מייג'ור רוברט לאב, קצין המטה של פיקוד התובלה ועם אשתו, ננסי לאב, הוא החליט לשלב כוח אזרחי של נשים טייסות בחיילות האוויר של צבא ארצות הברית. לאחר שהוא שוכנע על ידי ננסי לאב, שהחזיקה ברישיון טיס אזרחי, בהתכנות של התוכנית, הוא ביקש ממנה להגיש הצעה, מבלי שהוא מודע לכך שארנולד גנז הצעה דומה.
במרץ 1942 לקחה על עצמה קוקרן התחייבות להגיע לבריטניה כדי להשתתף בתוכנית הניסויית לנשים טייסות ב-ATA. היא ניצלה את הכרותה עם נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט ועם רעייתו אלינור רוזוולט, כדי לשדל את ארנולד שידחה כל תוכנית שלא תכלול את שיתופן של נשים ושיקים ארגון עצמאי שיהיה בפיקודן של נשים. באופן אירוני, הצעתו של טרנר, שקראה לשילובן של הטייסות במסגרת חיל הנשים של צבא ארצות הברית, נדחתה על ידי ארנולד.
באמצע הקיץ של שנת 1942 היה ארנולד כבר מוכן לשקול את ההצעות הקודמות באופן רציני. תוכניתם של טרנר ושל לאב נבדקה על ידי מפקדת פיקוד התובלה והועברה על ידי מפקדה, גנרל הרולד ל. ג'ורג' לעיונו של ארנולד, שהיה מודע לה ונתן לה את ברכתו, לאחר שהגברת רוזוולט הציעה רעיון דומה בטור עיתונאי שהיא פרסמה. על "טייסת העזר להעברה של הנשים" (Women's Auxiliary Ferrying Squadron – WAFS) פיקדה ננסי לאב והיא הפכה להיות מבצעית ב-10 בספטמבר 1942. זמן קצר לאחר מכן, החל פיקוד התובלה להעסיק נשים במשימות הטסת מטוסים מבתי החרושת אל הבסיסים.
באותו יום שבה ג'קי קוקרן לארצות הברית וכאשר פורסם דבר הקמתו של הארגון, היא מיד דרשה מארנולד הסבר. ארנולד טען כי אינו יודע על מה מדובר והאשים את פיקוד התובלה, במיוחד את ראש המטה של גנרל ג'ורג', קולונל ס.ר. סמית (הנשיא לשעבר של אמריקן איירליינס). כשהמהלכים הללו קיבלו כבר פרסום, לא ניתן כבר היה להחזיר לאחור את הגלגל וב-15 בספטמבר אושרה תוכנית האימונים של קוקרן. הטייסות של קוקרן ושל לאב הוקמו לפיכך כל אחת באופן נפרד. "יחידת אימוני הטיסה לנשים ה-319" בפיקודה של קוקרן שהתאמנה בשדה התעופה העירוני של יוסטון, טקסס (כיום נמל התעופה הובי) ו"טייסת העזר להעברה של הנשים" (Women's Auxiliary Ferrying Squadron – WAFS) שהוצבה בבסיס חיל האוויר ניוקאסל שבדלאוור.
בין שתי התוכניות ובין מפקדותיהן הייתה יריבות ועד קיץ 1943 הן פעלו באופן עצמאי ולא הכירו זו בזו. קוקרן התאמצה להקמתה של ישות אחת שתשלוט על הפעילות של כל הנשים הטייסות. טרנר התנגד לכך במיוחד על רקע ההבדלים בתקני ההסמכה השונים ועל רקע הצורך החיוני של פיקוד התובלה לשלוט בטייסיו. אך מאבקה של קוקרן בארנולד הצליח וביולי 1943 הוא הורה ששתי התוכניות תתאחדנה כשקוקרן תעמוד בראשן.[3] ה-WAFS וה-WFTD מוזגו להיות טייסות שירות חיל האוויר (Women Airforce Service Pilots – WASP). לאב המשיכה להיות האחראית על מבצעי התובלה בארגון החדש.
תחילת האימונים
עריכה
תוכנית האימונים של ה-WASP כללה 19 קבוצות של נשים: קבוצת "המקוריות" (The Originals) בהנהגתה של ננסי לאב ו-18 הקבוצות של "שפנות הניסיון" (The Guinea Pigs) בהדרכתה של ג'קי קוקרן. הנשים חויבו להשלים את אותו מסלול הכשרה כפי שנדרש מהטייסים הגברים של חיילות האוויר של צבא ארצות הברית ורבות מהן המשיכו לתוכניות אימונים מתקדמים.[2] מבין שתי הטייסות ממוצא סיני, הייזל יינג לי, נהרגה בתאונת התנגשות על מסלול ההמראה והשנייה, מאגי ג'י, שרדה את המלחמה.[4] היחידה מבין הטייסות ממוצא אינדיאני, אולה מילדרד רקסראוט, משבט הלקוטה, גם היא שרדה את המלחמה ומאוחר יותר הצטרפה לחייל האוויר האמריקאי.[5]
הטייסות שהגיעו מה-WAFS צברו כבר כ-1400 שעות טיסה והיו להן רישיונות טיס אזרחיים. הן קיבלו הדרכה של 30 ימים בנוהלי הצבא ושיטות ההטסה של כלי טיס צבאיים. לאחר מכן הן צוותו למשימות תובלה שונות.[6]
"שפנות הניסיון" החלו את אימוניהן בשדה התעופה העירוני של יוסטון ב-16 בנובמבר 1942 כחלק מיחידת אימוני ההטסה ה-319 של חיילות האוויר של צבא ארצות הברית (AAFWFTD). אימונים אלו החלו זמן קצר לאחר שבנות ה-WAFS החלו את אימוני ההתמצאות שלהן בדאלוור. שלא כמו בנות ה-WAFS, אלו שהגיעו ליוסטון לא לבשו מדים והיה עליהן לדאוג לעצמן לסידורי לינה. כמו כן, הן זכו לטיפול רפואי מינימלי, לא הועמדה לרשותן כבאית תעופתית, והאמבולנס שהועמד לרשותן הושאל מבסיס אלינגטון הסמוך. צוות המנהלה היה בלתי מספיק ולרשותן הועמדה ערבוביה של 23 מטוסים לצורך האימונים.
המחסור במשאבים, בשילוב עם מזג האוויר הערפילי והלח של יוסטון, גרמו לדחיית סיומו של הקורס הראשון מפברואר לאפריל 1943. הקרקע הלחה והדביקה והמחסור בבתי שימוש, גרמו לירידה משמעותית במוראל. כדי למזער את הבעיה, הוצא לאור העיתון היחידתי Fifinella Gazette שהגיליון הראשון שלו פורסם ב-10 בפברואר 1943. פיפנלה הייתה גרמלינית שהופיעה בספרו של רואלד דאל "הגרמלינים" שיצא לאור באותה שנה והונפש בסרט של וולט דיסני. היא הייתה הקמע הרשמי של ה-WASP והופיעה על תגי הכתף של הבנות.
הקורס הראשון ביוסטון מנה עם פתיחתו 38 נשים שלרשותם עמדו 200 שעות הדרכה. ב-24 באפריל 1943 סיימו אותו 23 טייסות. הקורס השני סיים החל בדצמבר 1942 והסתיים במאי 1943. הקורס השלישי הסתיים ביולי 1943 ובפברואר 1943 החל הקורס הרביעי.
ב-7 במרץ 1943 אירעה תאונת האימונים הקטלנית הראשונה בקורסים ביוסטון. מרגרט אולדנבורג והמדריך שלה, נוריס מורגן, התרסקו 11 ק"מ מדרום ליוסטון ונהרגו.
בסוף מאי 1943 פורקה יחידת אימוני ההטסה ה-319. בקיץ אותה שנה מוזגו סופית ה-WAFS וה-WFTD לתוך ה-WASP.
משימות
עריכה
לכל אחת מהנשים שהוכשרו במסגרת ה-WASP הוענק רישיון טיס. הן הוכשרו כטייסות ב"אופן הצבאי". יותר מ-25,000 נשים הגישו בקשות להתקבל לארגון, אך פחות מ-1,900 התקבלו. לאחר ארבעה חודשי אימוני טייס צבאיים, קיבלו 1,074 מהן את כנפי הטיסה שלהן והן היו לנשים הראשונות שהטיסו כלי טיס צבאיים של ארצות הברית.
הנשים לא הוכשרו לפעילות קרבית. יחד עם זאת, מסלול הכשרתן היה זהה לזה של הגברים פרחי הטיס. הבנות לא קיבלו הכשרה בירי והאימונים שלהם כללו מעט מאוד אימוני טיסה במבנה ואימוני אווירובטיקה, אך הן קיבלו הדרכה לביצוע תמרונים שהיו חיוניים להיחלצות מכל מצב. אחוז הנשירה של הבנות מהקורסים היה נמוך יותר בהשוואה לזה של צוערי קורסי הטייס של הבנים.
לאחר סיום הכשרתן, הוצבו בנות ה-WASP ב-120 בסיסים ברחבי ארצות הברית, הן ביצעו משימות טיסה רבות ושחררו טייסים גברים למשימות קרביות.[7] הן ביצעו כמעט 100 מיליון ק"מ של טיסות מבצעיות מבתי החרושת למטוסים לבסיסי הטיסה ולבית הספר לטיסה. כמו כן הן ביצעו משימות של גרירת מטרות לאימוני ירי נ"מ, ביצעו הדמיות של משימות הפצצה וביצעו טיסות מטען. הנשים שביצעו את המשימות הללו הטיסו כמעט את כל סוגי המטוסים ששירתו בחיילות האוויר של צבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה. בנוסף, הותר לטייסות מיומנות במיוחד להטיס מטוסי סילון. מספטמבר 1942 ועד דצמבר 1944 העבירו בנות ה-WASP 12,650 מטוסים מ-78 סוגים שונים.
במהלך המלחמה איבדו את חייהן 38 טייסות של ה-WASP, כולן בתאונות טיסה. 11 מתוכן נהרגו באימונים ו-27 בפעילות מבצעית. בשל העובדה שהן לא נחשבו חלק ממסגרת צבאית, הועברו גופותיהן של ההרוגות לבתיהן על חשבונן של משפחותיהן בלי שום טקס אשכבה צבאי או בלי שהוענק להן שום עיטור גבורה. צבא ארצות הברית לא התיר שארונות הקבורה של ההרוגות יעטפו בדגל ארצות הברית.[8]
המאבק להכרה צבאית
עריכהה-WASP נחשב לשירות אזרחי והמשרתות בו לא זכו לזכויות של המשרתים בשירות צבאי.[3] יחד עם זאת, הבנות לא היו קשורות קשר חוזי לצבא והיו יכולות לפרוש בכל רגע נתון לאחר תום הכשרתן, למרות שמעטות, אם בכלל, עשו זאת.
ב-30 בספטמבר 1943 הוגשה לבית הנבחרים של ארצות הברית הצעת החוק הראשונה להפיכתו של ה-WASP לגוף צבאי. הן קוקרן והן ארנולד חתרו להקמתו של גוף צבאי נפרד בפיקודה של קצינה בדרגת קולונל. בכל אופן, מחלקת המלחמה של ארצות הברית (קודמתה של מחלקת ההגנה של ארצות הברית) התנגדה בעקביות למהלך כזה. במקום זאת הם העדיפו שהטייסות ישויכו לחיל הנשים של צבא ארצות הברית.
ב-21 ביוני 1944 נדחתה הצעת החוק להפיכתו של ה-WASP על חודם של קולות בודדים. קבוצה של טייסים גברים אזרחיים עמדו בראש השדולה נגד החוק והם עשו זאת בתגובה לסגירתם של כמה בתי ספר אזרחיים לטיסה. ועדת בית הנבחרים לשירות אזרחי דיווחה ב-5 ביוני 1944 שהיא רואה ב-WASP גוף בלתי נחוץ, יקר ללא הצדקה, והמליצה על הפסקתם של תהליכי הגיוס וההכשרה של נשים ללא ניסיון מוקדם.
קוקרן דחפה למציאת פתרון לבעיה. למעשה היא הציגה אולטימאטום שבמסגרתו היא דרשה את הפיכתו של ה-WASP לגוף צבאי או לחלופין את פירוקו. חיילות האוויר של צבא ארצות הברית יצרו עודף של טייסים ושל מועמדים להכשרה כטייסים. כתוצאה מכך הורה ארנולד (שהיה מהתומכים בהפיכתו של ה-WASP לגוף צבאי), על פירוקו של ה-WASP ב-20 בדצמבר 1944.[3] בנאום שהוא נשא ב-7 בדצמבר 1944 הוא אמר:
"טייסות שירות חיל האוויר סיימו את משימתן. תפקידן בוצע בצורה מוצלחת. אך כמו במלחמה, המחיר היה כבד. 38 מבנות השירות איבדו את חייהן בשעה שסייעו לארצם להגיע לרגע הניצחון. חיילות האוויר יזכרו לעד את שירותן ואת הקרבתן".[9]
מורשת
עריכה
.jpg)
כל התיעוד על פעילתו של ה-WASP הוגדר בסיווג סודי למשך 35 שנים, כך שתרומתן של הבנות למאמץ המלחמתי הייתה כמעט ולא ידועה לציבור ולהיסטוריונים לא היה גישה למידע אודותיהן. ב-1975 הוביל קולונל ברוס ארנולד, בנו של גנרל ארנולד, את "הקרב של ה-WASP בקונגרס" להכרה בארגון כגוף צבאי שלחם במלחמת העולם השנייה. יוצאות הארגון התארגנו מחדש וניסו להשיג תמיכה ציבורית למאבקן. בסופו של דבר, ב-1977 נפתחו תיקי הארגון לציבור לאחר שבהודעה שהוצאה בטעות לתקשורת על ידי חיל האוויר פורסם דבר קיומו של ה-WASP.[10]
הפעם זכה הלובי להכרה בארגון בתמיכתו של הסנאטור בארי גולדווטר, שבעצמו היה טייס תובלה במלחמת העולם השנייה. ב-1977 חתם הנשיא ג'ימי קרטר על חוק המעניק לטייסות שירות חיל האוויר מעמד צבאי לכל דבר. ב-1984 הוענקה לכל יוצאות הארגון מדליית הניצחון במלחמת העולם השנייה. לאלה מתוכן ששרתו מעל שנה הוענקה גם מדליית הזירה האמריקאית על שירותם במלחמה. רבים מהמדליות הוענקו לבנותיהן ולבניהם של הטייסות.
ב-1 ביולי 2009 העניקו הנשיא ברק אובמה והקונגרס של ארצות הברית ל-WASP את מדליית הזהב של הקונגרס. שלוש מתוך 300 הטייסות שנותרו אז בחיים נכחו באירוע. במהלך הטקס אמר הנשיא אובמה:
"טייסות שירות חיל האוויר נענו באומץ לב לקריאתה של ארצן בעת שהזדקקה להן וסללו את הדרך לנשים האמיצות שנתנו וממשיכות לתת כל כך הרבה לאומה זו מאז. כל אחד מאזרחי ארצות הברית צריך להכיר להן תודה על שירותן ויש לי את הכבוד לחתום על נוסח חוק זה שבסופו של דבר נותן להן את ההכרה שהן הרוויחו במאמצים רבים ושאליה הן ראויות".[11]
ב-10 במאי 2010 הגיעו 300 מיוצאת ה-WASP שנותרו בחיים לקפיטול כדי לקבל את מדליית הזהב של הקונגרס מיושבת ראש בית הנבחרים, ננסי פלוסי ומשאר מנהיגי הקונגרס.[12]
במרץ 2015 ביטל מזכיר הצבא של ארצות הברית ג'ון מקיו כלל שאפשר לטמון את אפרן של טייסות שירות חיל האוויר בבית הקברות הלאומי ארלינגטון, בציינו שהן לא זכאיות לכך, שכן במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר הן היו פעילות, הן הוגדרו כאזרחיות.[13] זאת על אף הסיכונים שהן נטלו על עצמן בשירות.[14] לאחר שמקיו סיים את כהונתו כמזכיר הצבא, העביר הקונגרס חקיקה שהפכה את מדיניותו. החקיקה הועברה ב-12 במאי 2016 וב-20 במאי אותה שנה חתם עליה הנשיא אובמה כחוק.[14][15]
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ WOMEN AIRFORCE SERVICE PILOTS CONGRESSIONAL GOLD MEDAL
- ^ 1 2 Thune Recognizes Women Airforce Service Pilots from World War II - Press - United States Senator John Thune. Thune.senate.gov (2009-05-21). Retrieved on 2013-07-23.
- ^ 1 2 3 4 5 Jacqueline Cochran and the Women's Airforce Service Pilots (WASPs)
- ^ jaymie Offline. "In Pursuit of a Dream". Asiancemagazine.com. Retrieved January 15, 2012.
- ^ "Native American Indian Heritage Month". Defense.gov. October 14, 2003. Retrieved January 15, 2012.
- ^ Rickman, Sarah Byrn (2001). The Originals – The Women's Auxiliary Ferrying Squadron of World War II. Sarasota, FL: Disc-Us Books. ISBN 1-58444-263-8.
- ^ Victoria Pope "Flight of the WASP," American Heritage, Spring 2009.
- ^ Bohn, Kevin (May 22, 2009). "Unsung heroes of World War II finally get their due". CNN.
- ^ Mabel Virginia Rawlinson, http://wingsacrossamerica.us
- ^ Gomez, Mark (July 21, 2009). "S.J. woman was a trailblazing pilot during World War II". San Jose Mercury News. Retrieved July 22, 2009.
- ^ "WASP awarded Congressional Gold Medal for service". Af.mil. Archived from the original on July 17, 2012. Retrieved January 15, 2012.
- ^ Female WWII aviators honored with gold medal
- ^ Female WWII pilots barred from Arlington National Cemetery, CBS News, DECEMBER 31, 2015.
- ^ 1 2 Mikulski, Senator Barbara A. "MIKULSKI HERALDS CONGRESS PASSAGE OF LEGISLATION TO RESTORE INURNMENT RIGHTS OF WASP AT ARLINGTON NATIONAL CEMETERY". Barbara A. Mikulski United States Senator for Maryland. Archived from the original on June 17, 2016.
- ^ CAMILA DOMONOSKE, Female WWII Pilot Is Finally Laid To Rest At Arlington National Cemetery, The Two-Way, September 7, 2016