ויקיפדיה

יאן שיאן

גנרל סיני
הרפובליקה העממית של סיןהרפובליקה העממית של סין זהו שם סיני; שם המשפחה הוא יאן.

יאן שיאן (8 באוקטובר 1883 - 22 ביולי 1960) היה מצביא סיני ששירת בממשלת הרפובליקה של סין. הוא שלט במחוז שאנשי מ-1911 זמן מהפכת צ'ינהאי ועד ניצחון הקומוניסטי ב-1949 במלחמת האזרחים הסינית. כמנהיג פרובינציה קטנה יחסית, ענייה ומרוחקת, הוא שרד את המזימות של יואן שה-קאי, עידן המלחמות הפנימיות, התקופה הלאומנית, הפלישה היפנית לסין ומלחמת האזרחים שאחריה. ונאלץ לוותר על כהונתו רק כאשר הצבאות הלאומניים איבדו לחלוטין את השליטה ביבשת הסינית. התוצאה הייתה בידוד שאנשי מכל מקור אספקה כלכלית או צבאית. בעיני ביוגרפים מערביים הוא נראה כדמות שדגלה בשימוש בטכנולוגיה מערבית כדי להגן על המסורת הסינית, ובמקביל לתקן את התנאים הפוליטיים, החברתיים והכלכליים הישנים באופן שסלל את הדרך לשינויים הרדיקליים שיתרחשו מאוחר יותר מזמנו.[1]

יאן שיאן
阎锡山
לידה 8 באוגוסט 1883
Dingxiang County, הרפובליקה העממית של סין עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 22 ביולי 1960 (בגיל 76)
טאיפיי, טאיוואן עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה שושלת צ'ינג, הרפובליקה הסינית, טאיוואן עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה פארק הלאומי יאנגמינגשאן עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה האקדמיה הצבאית הקיסרית עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה קוומינטנג עריכת הנתון בוויקינתונים
ראש ממשלת טאיוואן
1949–1950
פרסים והוקרה
Order of Blue Sky and White Sun עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ילדות

עריכה

הוא נולד בזמן שושלת צ'ינג במחוז ווטאי, שאנשי, למשפחה של בנקאים וסוחרים ותיקה. כצעיר הוא עבד במשך כמה שנים בבנק של אביו תוך קבלת חינוך קונפוציאני מסורתי בבית הספר המקומי בכפר. לאחר מכן, יאן נרשם לבית ספר צבאי, שהופעל וממומן על ידי ממשלת מנצ'ו בטאי-יואן. בבית הספר הצבאי הוא שקד על לימוד מתמטיקה, פיזיקה ונושאים שונים שהובאו ישירות מהמערב. ב-1904 הוא נשלח ליפן ללמוד באקדמיה צבאית של טוקיו ולאחר מכן הוא נכנס לאקדמיה הצבאית הקיסרית, אותה סיים ב-1909.[2]

התקופה ביפן

עריכה

במהלך חמש השנים שבהן למד יאן ביפן, התרשם ממאמצי הפתוח של המדינה. הוא הבחין בהתקדמות היפנים והחל לחשוש ממצב בו סין תפגר בפיתוחה אחרי שאר העולם. חוויה מעצבת זו צוטטה מאוחר יותר כתקופה של השראה גדולה למאמציו המאוחרים למודרניזציה של שאנשי.

בסופו של דבר הגיע יאן למסקנה כי היפנים עברו בהצלחה תהליך מודרניזציה בעיקר הודות ליכולות הממשלה לגייס את אוכלוסייתה לתמיכה במדיניותה ולמערכת היחסים ההדוקה והכבוד הקיימים בין האליטה הצבאית לאוכלוסייה האזרחית. הוא ייחס את הניצחון היפני המפתיע במלחמת רוסיה–יפן ב-1905 לגיוס נלהב של הציבור היפני לתמיכה בצבא. לאחר שחזר לסין ב-1910 הוא כתב חוברת המזהירה את סין כי היא נמצאת בסכנה שתותקף על ידי יפן, אלא אם כן היא תפתח ותתקדם.

עוד לפני שלמד ביפן, ראה יאן את השחיתות הנפוצה של פקידי קיסרות צ'ינג בשאנשי, והשתכנע כי חוסר האונים היחסי של סין במאה ה-19 הוא תוצר של היחס העוין של השושלת כלפי המודרניזציה והתפתחות התעשייתית. בעת שהיה ביפן פגש את סון יאט-סן והצטרף אליו בהקמת חברה חשאית למחצה שהוקדשה להפלת שושלת צ'ינג. הוא גם ניסה להפיץ את האידאולוגיה של סאן דרך שורות הסטודנטים הסינים באקדמיה הצבאית הקיסרית. מטרתה של קבוצת הסטודנטים הייתה לארגן מהפכה שתוביל ליצירתה של סין חזקה ומאוחדת, בדומה לאופן שבו יצר אוטו פון ביסמרק את גרמניה החזקה ומאוחדת.[3]

חזרה לסין

עריכה

כשחזר לסין ב-1909 הוא מונה כמפקד אוגדת של הצבא בשאנשי, אך עבד בחשאי להפלת הצ'ינג. במהלך מהפכת 1911, יאן שיאן הוביל כוחות מהפכניים מקומיים והכריז כי המחוז עצמאי מממשלת צ'ינג. הוא הצדיק את מעשיו בכישלון ממשלתו צ'ינג בהדיפת תוקפנות זרה, והבטיח מגוון רחב של רפורמות חברתיות ופוליטיות במחוז.[4]

עם יואן שה-קאי

עריכה

יאן נבחר כמושל צבאי על ידי חבריו, אך לא היה מסוגל למנוע את פלישת כוחות של יואן שה-קאי, אשר כבשו את רוב חלקי שאנשי בשנת 1913. במהלך הפלישה של יואן, יאן חשב לשרוד על ידי נסיגה צפונה והתחבר עם קבוצה מורדים ידידותית במחוז השכן. על ידי הימנעות מעימות צבאי מכריע עם יואן, יאן היה מסוגל לשמור על בסיס הכוח שלו. אף על פי שהיה ידידו של סון יאט-סן, יאן לא נתן לו תמיכה ב"מהפכה השנייה" של 1913, ובמקום זאת התקשר עם יואן, שאיפשר לו לחזור כמושל צבאי של שאנשי. בשנת 1917, זמן קצר לאחר מותו של יואן שה-קאי, יאן חיזק את שליטתו על שאנשי.

מודרניזציה של שאנשי

עריכה

ב־1911 הייתה שאנשי אחת הפרובינציות העניות ביותר בסין. יאן האמין כי אם לא יוכל לחדש את הכלכלה והתשתיות של שאנשי, הוא לא יוכל למנוע את ההשתלטות עליה על ידי זרים.[5] יאן הבין כי שאנשי אינה מפותחת מספיק כדי להתחרות על ההגמוניה עם מחוזות אחרים, ולכן נמנע מהפוליטיקה הלאומית האלימה של אותה תקופה על ידי אכיפת מדיניות נייטרלית על שאנשי ושחרר את המחוז ממלחמות האזרחים של אותה העת. במקום להשתתף במלחמות האזרחים המתמשכות, יאן הקדיש את עצמו כמעט אך ורק למודרניזציה של שאנשי ולפיתוח המשאבים שלה. ההצלחה של הרפורמות שלו היו מספיק גדולות, כדי שהוא יכונה על ידי מבקרים מהחוץ – כמושל לדוגמה, ואת שאנשי כינו "מודל של פרובינציה".[4]

 
חיילי צבאו של יאן שיאן, בזמן מאבקו נגד מצביאים אזוריים אחרים, 1925

נחישותו של יאן למודרניזציה של שאנשי הייתה בעיקר בהשראת חוויותיו ביפן, אך גם מחוויותיו עם רופאים ואנשי צוותים זרים שהגיעו לשאנשי ב־1918 כדי לסייע לו לדכא מגפה שהרסה את המחוז. הוא התרשם מן הנחישות, הכישרונות וההשקפות המודרניות שלהם, ולאחר מכן השווה את הזרים עם הפקידים השמרנים שלו, שבדרך כלל פעלו מתוך אדישות. השיחות עם רפורמים מפורסמים אחרים, כולל ג'ון דיואי, הו שי, וחברו הקרוב של יאן ה.ה. קונג, חיזקו את נחישותו לפתח את שאנשי.[6]

מלחמת המישורים המרכזית

עריכה

הברית של יאן עם צ'יאנג קאי שק הופרעה ב-1929, כאשר יאן הצטרף לאויביו של צ'יאנג כדי להקים ממשלה לאומית חלופית בצפון סין. תוך כדי סדרת קרבות בין הצבאות של השליטים השונים, כנגד צבא הממשלה של צ'אנג, ניסה יאן לגבש קואליציה פוליטית ולהכריז על ממשלה בצפון סין, שהוא יהיה הנשיא בה. הוא ושותפיו גם ניסו לנסח חוקה לאומית, ולצרף מושלים ומצביאים ממקומות נוספים כדי להגיע לממשלה לאומית חלופית.

הקרבות האלה ידועים כ״מלחמת המישורים המרכזיים״, שבה היו תנודות צבאיות, הישגים והפסדים לכל צד. בסופם של סדרת הקרבות, יאן הובס והוא נמלט לדאליין, ולאחר מספר חודשים הגיע להסכם שלום עם ציאנג בשנת 1931.

 
יאן שיאן על שער הטיים מגזין, 1930

המאורעות בין השנים 1927–1931 מוסברים בצורה הטובה ביותר כאסטרטגיות של מצביאים אזוריים שהתרגלו לבריתות המשתנות ללא הרף, שאפיינו את הפוליטיקה הסינית מאז התמוטטות השלטון המרכזי עשור שנים קודם. הסיבה העיקרית לתבוסתו של יאן הייתה כמות האוכלוסייה הנמוכה וחוסר ההתפתחות הטכנולוגית באזורים שהיו בשליטתו, מה שלא איפשר לו לארגן צבא גדול ומצויד היטב, בדומה לצבא של צ'יאנג באותה עת.[7] יאן גם לא היה מסוגל להתחרות באיכות המנהיגות והפיקוד של צבא הממשלה, וביוקרתו של צ'יאנג והצבא הלאומני. לפני שהוא הובס, דמותו של יאן שיאן הופיעה על השער של ״טיים מגזין״ עם כותרת המשנה "נשיא סין הבא".[8] תשומת הלב שנתנו לו המשקיפים הזרים בתקופה זו, והתמיכה והסיוע שהוא קיבל ממדינאים סינים אחרים, מרמזת כי הייתה ציפייה אמיתית שיאן יוכל להוביל ממשלה מרכזית, אם צ'יאנג לא יכריע את הברית של המצביאים.

החזרה לשנאשי

עריכה

יאן נשאר ברקע הפוליטיקה של שאנשי עד שממשלת נאנג'ינג נכשלה ולא הצליחה למנוע את השתלטות היפנים על מנצ'וריה לאחר תקרית מוקדן. כישלון זה נתן ליאן ולתומכיו הזדמנות להפיל באופן בלתי רשמי את הקוומינטנג בשאנשי. ב-18 בדצמבר 1931, קבוצה של סטודנטים התאספו בטאי-יואן כדי למחות על מדיניות ממשלת נאנג 'ינג שלא התנגדה לכיבוש היפני. ההפגנה הייתה אלימה עד כדי כך ששוטרי הקוומינטנג ירו לתוך הקהל. הזעם הציבורי על "טבח 18 בדצמבר" היה מספיק חזק, כדי לתת לאנשיו של יאן תירוץ לגרש את הקוומינטנג מהמחוז על בסיס שלום הציבור. לאחר האירוע הזה חדל הקוומינטנג להתקיים בשאנשי, אלא כארגון דמה שחבריו היו נאמנים יותר ליאן מאשר לצ'יאנג קאי-שק.[9]

קשיים עתידיים בהבטחת נאמנותם של מצביאים סינים אחרים ברחבי סין, מלחמת האזרחים המתמשכת עם הקומוניסטים והאיום המתמשך של הפלישה היפנית הניעו את צ'יאנג לתת ליאן לשמור על התואר נציב ב-1932, ומינה אותו בראש הוועדה של הממשלה המרכזית המפקחת על מונגוליה וטיבט. לבסוף בשנת 1934 ציאנג שיבח את התנהלות יאן בתמורה לתמיכתו הציבורית של יאן בממשלת נאנג'ינג. למעשה צ'יאנג הודה כי יאן יישאר השליט הבלתי מעורער של שאנשי.[10]

היחסים עם הממשלה הלאומנית

עריכה

אחרי 1931 המשיך יאן לתת תמיכה מסויגת לממשלת נאנג'ינג, תוך שמירה על שליטה בפועל בשאנשי. לחלופין, הוא יצר שיתוף פעולה עם גורמים קומוניסטים הפועלים במחוז שלו. אף על פי שהוא לא היה משתתף פעיל, יאן תמך בתקרית 1936 של שיאן, שבה צ'יאנג קאי-שק נעצר על ידי קצינים לאומניים בראשות ג'אנג צ'וליאנג ויאנג הואצ'נג ושוחרר רק כאשר הסכים לעשות שלום עם הקומוניסטים, וליצור "חזית מאוחדת" שתתנגד לפלישה היפנית הצפויה לסין.

בשנת 1936, יאן הצביע על כך שהקרע הגדל בינו לבין צ'יאנג נבע מהחרדות של יאן מפני הפוטנציאל לפלישה יפנית ודאגה לגורלה של סין. כמו כן יאן לא היה משוכנע שהמדיניות של ציאנג להתמקד במאבק בקומוניסטים במקום להתכונן לפלישה היפנית, היא מדיניות נכונה.[11] במהלך תקרית שיאן עצמה יאן היה מעורב בעצמו במשא ומתן, שלח נציגים כדי למנוע את הוצאתו להורג של צ'יאנג בעודו דוחף לחזית מאוחדת ולהתנגדות לפלישה היפנית לסין.[12]

 
משמאל לימין: פנג יוסיאנג, צ'יינג קה-שק, ויאן שיאן, 1928

היחסים הפיננסיים בין שאנשי לבין השלטון המרכזי נותרו מסובכים. יאן הצליח ליצור קומפלקס של תעשיות כבדות סביב טאי-יואן, אך הוא לא פרסם את מידת הצלחתו מחוץ לשאנשי, כנראה כדי להטעות את צ'יאנג קאי-שק. למרות ההצלחות שלו במודרניזציה של תעשיית שאנשי, יאן פנה שוב ושוב לממשלה המרכזית לסיוע כספי כדי להרחיב את רשת הרכבות המקומית, אך בקשותיו נדחו בדרך כלל. כאשר יאן סירב לשלוח מיסים שנאספו מסחר מלח לממשלה המרכזית, צ'יאנג הציף השוק הצפוני של סין עם כל כך הרבה מלח (שיוצר באזור החוף של סין), שמחירי המלח במחוזות הצפוניים צנח מאוד. בשל מחירי המלח הנמוכים באופן מלאכותי, המחוזות השכנים כמעט הפסיקו לקנות מלח משאנשי. ב-1935 הכריז צ'יאנג על "תוכנית חמש שנים" למודרניזציה של התעשייה הסינית בהשראת ההצלחות של "תוכנית העשור" שיאן הכריז עליה לפני מספר שנים.[13]

סכסוך עם יפן

עריכה

יאן לא נכנס לעימות רציני עם היפנים עד ראשית שנות ה-30. בעודו גולה בדאליין ב-1930, היה מודע לתוכניות יפניות לפלוש למנצ'וריה, ויצר שיתוף פעולה עם היפנים כדי ללחוץ על צ'יאנג קאי-שק כדי לאפשר לו לחזור לשאנשי, לפני שהזהיר את צ'יאנג על כוונתה של יפן. הצלחתה של יפן לאחר מכן בכיבוש מנצ'וריה ב-1931 הפחידה את יאן, שאמר כי מטרתה העיקרית של תוכנית העשור שלו הייתה לחזק את ההגנה על שאנשי נגד היפנים. בשנות השלושים המוקדמות הוא תמך במהומות אנטי-יפניות, גינה את הכיבוש היפני של מנצ'וריה כ"ברברית", פנה בפומבי לצ'יאנג לשלוח חיילים למנצ'וריה וארגן את ארסנל הנשק שלו כדי לחמש את הפרטיזנים הלוחמים בכיבוש היפני במנצ'וריה.[14]

בדצמבר 1931 הזהיר יאן, כי לאחר ההשתלטות על מנצ'וריה, ינסו היפנים להשתלט על מונגוליה הפנימית על ידי חתרנות נגד הסמכות הסינית באזור. כדי למנוע זאת, הוא השתלט על סויואן תחילה, פיתח את מרבצי הברזל הגדולים שבה (24% מכלל הברזל בסין), והעביר למחוז אלפי חיילים-חקלאים. כאשר לבסוף פלשו היפנים למונגוליה הפנימית ב-1935, יאן קיבל על עצמו תפקיד "יועץ" ״מועצה המדינית של מונגוליה״ גוף שהוקם על ידי השלטון המרכזי כדי לארגן התנגדות ליפנים.[15]

היפנים החלו לקדם את נושא "האוטונומיה" לצפון סין בקיץ 1935. נראה כי יפנים רמי דרג בסין האמינו כי יאן ורבים אחרים בצפון יהיו בעדם בתמורה להגנה מצ'יאנג קאי-שק. יאן פרסם מכתב פתוח בספטמבר שבו הוא האשים את היפנים שרצו לכבוש את כל סין במהלך שני העשורים הבאים. על פי מקורות יפנים, יאן נכנס למשא ומתן עם היפנים ב-1935, אך מעולם לא התלהב מאוד מ"אוטונומיה "ודחה את עמדתם כאשר הבין שהם מתכוונים להפוך אותה לגרורה שלהם. יאן כנראה השתמש במשא ומתן כדי להפחיד את צ'יאנג קאי-שק באמצעות צבאותיו כדי להגן על שאנשי, שכן הוא חשש כי צ'יאנג מתכונן להקריב את צפון סין כדי למנוע לחימה ביפנים.

יאן והמפלגה הקומוניסטית הסינית

עריכה

אף על פי שיאן העריך את הפילוסופיה ואת השיטות הכלכליות הקומוניסטיות, הוא חשש שהאיום הנשקף מהקומוניסטים הסינים גדול כמעט כמו החשש מהיפנים. בתחילת שנות השלושים הוא העריך שאם הקומוניסטים יפלשו לשאנשי, הם ייהנה מתמיכתם של רוב תושבי החבל. כדי למנוע איום קומוניסטי על שאנשי, שלח יאן כוחות ללחימה בהם וארגן את רשויות האצולה והכפרים כנגדם. הוא גם ניסה, ללא הצלחה מרובה, לבצע תוכנית בקנה מידה גדול של רפורמה קרקעית.[16]

רפורמות אלה לא מנעו את התפשטותן של פעולות הגרילה הקומוניסטיות לשאנשי. האסטרטגיה של לוחמי הגרילה של הקומוניסטים הייתה יעילה ביותר נגד כוחותיו של יאן, שנחשב קורבן למתקפות פתע. הקומוניסטים עשו שימוש טוב בשיתוף פעולה של איכרים מקומיים כדי להתחמק ולמצוא בקלות את כוחותיו של יאן. כאשר תגבורת שנשלחה על ידי השלטון המרכזי אילצה את הקומוניסטים לסגת משאנשי, נמלט הצבא האדום על ידי פיצול לקבוצות קטנות שקיבלו אספקה מתומכים מקומיים. יאן עצמו הודה כי כוחותיו נלחמו בצורה גרועה במהלך המערכה.

מלחמת סין–יפן השנייה

עריכה

במהלך מלחמת סין–יפן השנייה (1937–1945), רוב האזורים של שאנשי נכבשו במהירות על ידי היפנים, אבל יאן סירב לברוח מהמחוז גם לאחר שאיבד את הבירה המחוזית, טאי-יואן. הוא העביר את מפקדתו לפינה מרוחקת של המחוז, והתנגד למעשה לניסיונות יפניים לתפוס את שאנשי. במהלך מלחמת סין–יפן השנייה, היפנים עשו לא פחות מ-5 ניסיונות לנהל משא ומתן על הסכם השלום עם יאן, אבל יאן סירב ונשאר בצד הסיני.

ברית עם הקומוניסטים

עריכה

לאחר הניסיון הכושל של הצבא האדום הסיני להקים בסיסים בדרום שאנשי בתחילת 1936, השתכנע יאן שהקומוניסטים היו איום קטן יותר על שלטונו מאשר הלאומנים או היפנים. הוא נכנס למו״מ והקים ברית עם הקומוניסטים והתיר להם לקיים פעילויות קומוניסטיות בשאנשי.

יאן ניסה לגייס אינטלקטואלים צעירים ופטריוטים לממשלתו כדי לארגן התנגדות מקומית לאיום הפלישה היפנית. ב־1936 הייתה טאי-יואן נקודת מפגש לאינטלקטואלים אנטי-יפנים שברחו מבייג'ינג, טיינג'ין וצפון-מזרח סין, ששיתפו פעולה עם יאן. הוא גייס גם את תושבי שאנשי שחיו ברחבי סין ללא קשר לאגודות הפוליטיות הקודמות שלהם.

היפנים פלשו לחבל שאנשי, וזכו להצלחות צבאיות. כאשר התברר ליאן כי כוחותיו לא יצליחו להדוף את הצבא היפני, הוא הזמין כוחות צבא קומוניסטיים להיכנס שוב לשאנשי. גנרל ז'ו דה הפך למפקד של הצבא השמיני שפעל בשאנשי ונקרא סגן מפקד אזור המלחמה השנייה, תחת פיקודו של יאן עצמו.

 
המצב בסין בסוף מלחמת העולם השנייה: באדום – השטחים שנכבשו על ידי היפנים בזמן המלחמה. באדום מקווקו – שטחים בידי הקומוניסטים הסיניים. מחוז שינאנשי – נראה ממזרח לשטח הקומוניסטי הרצוף בצפון סין, ונראות בו המובלעות הקומוניסטיות בתוך השטח הכבוש על ידי היפנים

יאן בתחילה הגיב בחום על כניסתם מחדש והגעתם של הכוחות הקומוניסטיים, והם קיבלו את פניו בהתלהבות. הכוחות הקומוניסטיים הגיעו לשאנשי בדיוק בזמן כדי לסייע להביס כוח יפני חזק יותר, שניסה לעבור במעבר הרים אסטרטגי. לאחר מכן היפנים הגיבו לתבוסה זו על ידי איגוף המגינים ונעו לעבר בירת החבל – טאי-יואן. הקומוניסטים ארגנו מיליציות של איכרים, וניצלו את המצב לבצע רפורמות חברתיות וכלכליות רדיקליות, הקשורות בעיקרן לחלוקה מחדש של קרקעות ואדמות. המאמצים הקומוניסטיים להתנגד ליפנים זכו לאהדה גם של האינטלקטואלים בשאנשי. הקומוניסטים עוררו את שנאתם של מיליונים באזור הכפרי של שאנשי אל היפנים. בתוך שנה לאחר בואם מחדש אל שאנשי, הקומוניסטים השתלטו על רוב שאנשי, שלא הוחזקו בידי היפנים.[17]

הקרב על טאי-יאן היה אכזרי וקשה, היפנים סבלו 30,000 הרוגים מספר שווה של פצועים במאמץ שלהם לכבוש את שאנשי הצפונית. יאן עצמו נאלץ לסגת לאחר שרוב צבאו נהרס, כולל כוח גדול של תגבורת שנשלח לשאנשי על ידי השלטון המרכזי. במהלך 1937, רבים מהמנהיגים הקומוניסטים הבכירים, כולל מאו דזה-דונג, שיבחו את יאן על ניהול מסע התנגדות בלתי מתפשר נגד היפנים.[18]

זמן קצר לפני שהפסיד את טאי-יואן יאן העביר את מטהו ללינפן, בדרום-מערב שאנשי, אבל גם משם היפנים דחקו אותו ואילץ את יאן לסגת עם מה שנותר מצבאו מעבר לנהר הצהוב.[19] שם ארגן מחדש את צבאו ללוחמת גרילה וזינב והכה ביפנים, אך השפעת מהלכים אלה על המלחמה כולה היה שולית. בתקופה זו הורעו יחסיו של יאן עם הקומוניסטים, והוא ראה בהם כוח שמנסה לחסל את שלטונו.

בשנת 1940, ידידו היפני של יאן, ריוקיצ'י טנאקה, הפך לראש מטה של הצבא היפני הראשון, שהוצב בשאנשי. לאחר שהתבררה האיבה של יאן עם הקומוניסטים, טנאקה פתח במשא ומתן עם יאן בניסיון לעודד אותו להיכנס לברית אנטי-קומוניסטית עם יפן. יאן הסכים לשלוח נציג ברמה גבוהה כדי להיפגש עם היפנים, וקיבל רשות מהממשל המרכזי לנהל משא ומתן איתם להסכם כדי להשיג את כל כוחותיהם משאנשי תמורת שיתוף הפעולה של יאן.[20] בשנים הבאות 1941–1943, ניהלו עוד כמה פעמים היפנים משא ומתן עם יאן אך ללא תוצאות מעשיות.

לאחר 1945

עריכה
 
יאן שיאן, 1947

לאחר כניעת יפן וסופה של מלחמת העולם השנייה, יאן שיאן גייס לצבאו אלפי חיילים יפנים שהיו מוצבים בצפון מערב שאנשי ב-1945, כולל מפקדיהם. על ידי גיוס היפנים לשירותו הוא שמר את המתחם התעשייתי נרחב סביב טאי-יואן וכמעט כל אנשי הניהול והטכניים המועסקים היו יפנים. יאן הצליח לשכנע את היפנים שנכנעו לעבוד בשבילו, ואלה זרמו לבירתו מחלקים אחרים בצפון סין ושרתו את ממשלתו וצבאו. בצבאו היה כוח יפני שעמד על 15,000 חיילים, בתוספת קצינים ששירתו בכל יחידות צבא יאן האחרות. הם סייעו לו להילחם בקומוניסטים, מספרם צומצם עד נפילת בירתו לידי הקומוניסטים באפריל 1949.[21]

בחורף 1947 הוגבלה שליטתו של יאן בשאנשי לשטח הסמוך לטאי-יואן. יאן ציין כי הקומוניסטים התחזקו וצפה כי בתוך שישה חודשים הם ישלטו על מחצית סין. לאחר שהפסיד בדרום שאנשי יאן התחייב להגן על טאי-יואן אולי בתקווה שאם הוא ומנהיגים אנטי-קומוניסטים אחרים יוכלו להחזיק מעמד מספיק זמן, ארצות הברית תצטרף בסופו של דבר למלחמה לצדם ותציל את כוחותיו מחורבן.[22]

בין נובמבר 1948 לאפריל 1949 התקיים קיפאון ולא הייתה התקדמות מצד שני הצדדים. הטקטיקות שבהן השתמשו הקומוניסטים בתקופה זו כללו לוחמה פסיכולוגית, כגון אילוץ קרובים של המגינים הלאומיים לחזית לבקש את כניעתם של המגינים. טקטיקות אלה היו מוצלחות, שכן החל מ־1 בדצמבר 1948, עד מרץ 1949, נכנעו למעלה מ־12,000 חיילים לאומנים.

בבוקר 22 באפריל, הסתיים מסע הקרבות וטאי-יואן נכבשה כולה על ידי הקומוניסטים והשלימו שליטה מלאה על שאנשי.

שנים אחרונות

עריכה

ראש ממשלת הרפובליקה של סין

עריכה

במרץ 1949 טס יאן לבירת נאנג'ינג במטרה לבקש מהממשל המרכזי לקבל עוד מזון ותחמושת. זמן קצר לאחר שהגיע לנאנג'ינג, השתלב יאן במריבה בין הנשיא בפועל של הרפובליקה הסינית לי זונגרן וצ'יאנג קאי שק, שהתפטר מן הנשיאות בינואר 1949. אף כי צ'יאנג התפטר, נותרו פקידים וגנרלים רבים נאמנים לו, וצ'יאנג שמר על יותר מ-200 מיליון דולר, דבר שלא אפשר לנשיא החדש להשתמש בהם כדי להילחם בקומוניסטים או לייצב את המטבע. מאבק הכוחות המתמשך בין לי וצ'יאנג שיבש קשות את המאמץ הגדול יותר להגן על הטריטוריה הלאומנית מפני הכוחות הקומוניסטיים.[23]

יאן התמקד במאמציו לקדם שיתוף פעולה בין לי וצ'יאנג. בסופו של דבר ניסה לי להקים ממשלה, עם יאן כראש ממשלה. למרות מאמציו של יאן, צ'יאנג סירב לאפשר ללי לגשת לכסף שצ'יאנג שלח לטאיוואן, והקצינים הנאמנים לצ'יאנג סירבו למלא אחר פקודותיו של לי,

בסוף 1949 נעשה מצב הלאומנים נואש. המטבע שהונפק על ידי השלטון המרכזי ערכו ירד במהירות עד שהוא הפך כמעט חסר ערך. כוחות צבא הנאמנים ללי ניסו להגן על גואנגדונג ועל גואנגשי, בעוד אלה הנאמנים לצ'יאנג ניסו להגן על סצ'ואן. שני הכוחות סירבו לשתף פעולה זה עם זה, והובילו בסופו של דבר לאובדן שני האזורים. ניסיונותיו המתמידים של יאן לעבוד עם שני הצדדים הביאו לבידודו. הקומוניסטים הצליחו לכבוש את כל השטח המוחזק על היבשת עד סוף 1949, ובכך הביסו את לי ואת צ'יאנג. לי יצא לגלות בארצות הברית, בעוד יאן המשיך לשמש כראש ממשלה בטאיוואן, עד 1950, כאשר צ'יאנג השתלט על הנשיאות.[24]

פרישה בטאיוואן

עריכה
 
קברו של יאן שיאן בטייפה, טאיוואן

השנים האחרונות של יאן היו מלאות אכזבה ועצב. לאחר שהלך אחרי צ'יאנג קאי צ'ק לטאיוואן הוא נהנה מתואר "היועץ הבכיר" של צ'יאנג, אבל במציאות הוא היה חסר אונים לחלוטין. צ'יאנג אולי סחב איתו טינה ארוכת טווח ליאן בשל פעילותו מטעם לי. יותר מפעם אחת ביקש יאן רשות לנסוע ליפן, אך לא הורשה לצאת מטאיוואן.[25]

יאן בילה את רוב שנותיו שנותרו בכתיבת ספרים על פילוסופיה, היסטוריה ואירועים עכשוויים, שאותם תרגם לאנגלית לעיתים קרובות.[26]השקפתו הפילוסופית המאוחרת תוארה כ"אוטופיזם אנטי קומוניסטי ואנטי-קפיטליסטי קונפוציאני". כמה חודשים לפני מלחמת קוריאה פרסם יאן ספר, שבו צפה כי קוריאה הצפונית תפלוש לקוריאה הדרומית, כי קוריאה הדרומית תתגבר במהירות, שארצות הברית תתערב בצד קוריאה הדרומית, וכי סין הקומוניסטית תתערב בצד קוריאה הצפונית. כל האירועים הללו התרחשו בהמשך מלחמת קוריאה.[27]

יאן נפטר בטאיוואן ב-24 במאי 1960.

מורשת

עריכה

אחרי מלחמת האזרחים, יאן, כמו רוב הגנרלים הלאומנים שלא החליפו צד, עברו תהליך של דמוניזציה בתעמולה קומוניסטית.[28] רק אחרי 1979, שהתחילו הרפורמות חדשות בסין, החלו לראות את דמותו בצורה חיובית יותר – כגיבור אנטי-יפני פרגמטי. תרומותיו של יאן בתקופת כהונתו מתחילות להיות מוכרות על ידי הממשלה הסינית הנוכחית. אחד ההישגים שלו – הייתה ההצלחה בהדברת מגפות במחוז, מעשה שמוערך מאוד.

יאן התכוון ברצינות לבצע תהליך של מודרניזציה בשאנשי, והוא השיג הצלחה מסוימת. במשך כל שלטונו ניסה לקדם רפורמות חברתיות שלאחר מכן נתפסו כמובנות מאליהן, אך היו לא מקובלות בזמנו: ביטול קשירת כפות הרגליים של נערות. יצירת מקומות עבודה עבור נשים מחוץ לבית. חינוך יסודי אוניברסלי, קיומם של מיליציות איכרים כיחידה בסיסית של הצבא. הוא היה ככל הנראה מצביא הצבאי המחויב ביותר לפרובינציה שלו בתקופתו.[29] בשנות השלושים הפך יאן פתוח יותר ויותר למדיניות חברתית וכלכלית רדיקלית, כולל חלוקה מחדש של עושר באמצעות מיסוי ותיעוש המדינה, אוריינטציה לחינוך מעשי (לעומת "מוסרי") ושילוב בקנה מידה גדול של הטכנולוגיה המערבית.

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא יאן שיאן בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Gillin, Donald G. "Portrait of a Warlord: Yen Hsi-shan in Shansi Province, 1911-1930." The Journal of Asian Studies. Vol. 19, No. 3, May, 1960. Retrieved February 23, 2011 p 289
  2. ^ Gillin, Donald G. "Portrait of a Warlord: Yen Hsi-shan in Shansi Province, 1911-1930." The Journal of Asian Studies. Vol. 19, No. 3, May, 1960. Retrieved February 23, 2011.p 290
  3. ^ Gillin, Donald G. "Portrait of a Warlord: Yen Hsi-shan in Shansi Province, 1911-1930." The Journal of Asian Studies. Vol. 19, No. 3, May, 1960. Retrieved February 23, 2011, p. 291
  4. ^ 1 2 Gillin, Donald G. "Portrait of a Warlord: Yen Hsi-shan in Shansi Province, 1911-1930." The Journal of Asian Studies. Vol. 19, No. 3, May, 1960. Retrieved February 23, 2011, p.292
  5. ^ Gillin, Donald G. "Portrait of a Warlord: Yen Hsi-shan in Shansi Province, 1911-1930." The Journal of Asian Studies. Vol. 19, No. 3, May, 1960. Retrieved February 23, 2011, p.302
  6. ^ Gillin, Donald G. Warlord: Yen Hsi-shan in Shansi Province 1911-1949. Princeton, New Jersey: Princeton University Press. 1967.p. 22
  7. ^ Gillin, Donald G. "Portrait of a Warlord: Yen Hsi-shan in Shansi Province, 1911-1930." The Journal of Asian Studies. Vol. 19, No. 3, May, 1960. Retrieved February 23, 2011., p. 293
  8. ^ TIME Magazine. May 19, 1930
  9. ^ Gillin, Donald G. Warlord: Yen Hsi-shan in Shansi Province 1911-1949. Princeton, New Jersey: Princeton University Press. 1967.pp. 123-124
  10. ^ Gillin, Donald G. Warlord: Yen Hsi-shan in Shansi Province 1911-1949. Princeton, New Jersey: Princeton University Press. 1967., pp. 123-124
  11. ^ Spence, Jonathan D. The Search for Modern China, W.W. Norton and Company. 1999. ISBN 0-393-97351-4,p. 406
  12. ^ Gillin, Donald G. Warlord: Yen Hsi-shan in Shansi Province 1911-1949. Princeton, New Jersey: Princeton University Press. 1967pp. 329-341
  13. ^ Gillin, Donald G. Warlord: Yen Hsi-shan in Shansi Province 1911-1949. Princeton, New Jersey: Princeton University Press. 1967,p 193
  14. ^ Gillin, Donald G. Warlord: Yen Hsi-shan in Shansi Province 1911-1949. Princeton, New Jersey: Princeton University Press. 1967,p. 211
  15. ^ Gillin, Donald G. Warlord: Yen Hsi-shan in Shansi Province 1911-1949. Princeton, New Jersey: Princeton University Press. 1967,pp. 212-214
  16. ^ Gillin, Donald G. Warlord: Yen Hsi-shan in Shansi Province 1911-1949. Princeton, New Jersey: Princeton University Press. 1967,pp.218-220
  17. ^ Gillin, Donald G. Warlord: Yen Hsi-shan in Shansi Province 1911-1949. Princeton, New Jersey: Princeton University Press. 1967,p. 271
  18. ^ Gillin, Donald G. Warlord: Yen Hsi-shan in Shansi Province 1911-1949. Princeton, New Jersey: Princeton University Press. 1967,pp.273-274
  19. ^ Gillin, Donald G. Warlord: Yen Hsi-shan in Shansi Province 1911-1949. Princeton, New Jersey: Princeton University Press. 1967, pp. 275-276
  20. ^ Gillin, Donald G. Warlord: Yen Hsi-shan in Shansi Province 1911-1949. Princeton, New Jersey: Princeton University Press. 1967,pp.279-280
  21. ^ Gillin, Donald G. and Etter, Charles. "Staying On: Japanese Soldiers and Civilians in China, 1945-1949." The Journal of Asian Studies. Vol. 42, No. 3, May, 1983. Retrieved February 23, 2011.,pp. 506-507
  22. ^ Gillin, Donald G. Warlord: Yen Hsi-shan in Shansi Province 1911-1949. Princeton, New Jersey: Princeton University Press. 1967.,p. 286
  23. ^ Gillin, Donald G. Warlord: Yen Hsi-shan in Shansi Province 1911-1949. Princeton, New Jersey: Princeton University Press. 1967.,pp. 288-289
  24. ^ Gillin, Donald G. Warlord: Yen Hsi-shan in Shansi Province 1911-1949. Princeton, New Jersey: Princeton University Press. 1967., pp. 290-291
  25. ^ Gillin, Donald G. Warlord: Yen Hsi-shan in Shansi Province 1911-1949. Princeton, New Jersey: Princeton University Press. 1967., p. 291
  26. ^ Gillin, Donald G. Warlord: Yen Hsi-shan in Shansi Province 1911-1949. Princeton, New Jersey: Princeton University Press. 1967.pp. 291-292
  27. ^ Lawson, K. M. "A Chinese Warlord’s Predictions for the Korean War". Frog in a Well. August 4, 2010. Retrieved March 20, 2011
  28. ^ Gillin, Donald G. Warlord: Yen Hsi-shan in Shansi Province 1911-1949. Princeton, New Jersey: Princeton University Press. 1967.,p.282
  29. ^ Bonavia, David. China's Warlords. New York: Oxford University Press. 1995. ISBN 0-19-586179-5,pp. 138-139
אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=יאן_שיאן&oldid=37315348"