יהודה אלקנה

פרופ' להיסטוריה של המדע

יהודה אלקנה (16 ביוני 193421 בספטמבר 2012) היה אינטלקטואל ישראלי, פרופסור להיסטוריה של המדע ופעיל חינוך. מייסד התוכנית הבין-תחומית לתלמידים מצטיינים, והמכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות ע"ש כהן באוניברסיטת תל אביב, וכן כתב העת "Science in Context". מבקר חריף של שיטות החינוך וההוראה בישראל הן בתחום הוראת המדעים, הן בתחום הוראת השואה והנחלת זכר השואה בישראל.

יהודה אלקנה
László Fröhlich
לידה 16 ביוני 1934
סובוטיצה, סרביה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 21 בספטמבר 2012 (בגיל 78)
ירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת ברנדייס עריכת הנתון בוויקינתונים
מנחה לדוקטורט Stephen Toulmin עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות
צאצאים עמוס אלקנה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
יהודה אלקנה (2007)

ביוגרפיה

עריכה

יהודה אלקנה נולד בסובוטיצה בממלכת יוגוסלביה ב-16 ביוני[1] 1934. ב-1944, בהיותו בן עשר, נכלא עם משפחתו במחנה הריכוז אושוויץ, שבו שהה כשנה. בשנת 1948 עלה לישראל.

אלקנה למד פיזיקה, מתמטיקה, ביולוגיה והיסטוריה של המדע. הוא קיבל תואר שני בפיזיקה האוניברסיטה העברית ב-1966[2]. בעבודת הדוקטור שלו שאותה הגיש בהדרכתו של סטיבן טולמין באוניברסיטת ברנדייס, עסק בהופעתו של מושג האנרגיה בפיזיקה. בשנת 1968, התקבל למשרת מרצה באוניברסיטת הרווארד.

בין השנים 19691973 היה מרצה ויו"ר המחלקה להיסטוריה ולפילוסופיה של המדע באוניברסיטה העברית בירושלים, ובמקביל ניהל את מכון ון ליר בירושלים, עד שנת 1993. בשנת 1979 אצר את התערוכה "איינשטיין תרל"ט-תשל"ט" שהתקיימה בבית הספרים הלאומי.

בין 19811983 עסק עם עמיתו עמוס פונקנשטיין בהקמת המכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות ע"ש כהן באוניברסיטת תל אביב, ומ-1983 ועד 1991 היה מנהל המכון.

הקים את תוכנית המצטיינים של אוניברסיטת תל אביב ועמד בראש המגמה הבינתחומית שלה.

בין השנים 1981–1991 ערך את כתב העת "Science in Context".

בשנים 19951999 כיהן כפרופסור לפילוסופיה של המדע במכון הטכנולוגי של ציריך, בשנים 1999–2009 היה נשיא ורקטור האוניברסיטה המרכז-אירופית בבודפשט[3].

אלקנה כיהן כחבר באקדמיה הבינלאומית להיסטוריה של המדע, חבר המכון למחקר מתקדם בברלין, חבר בוועדה המדעית של ה-Collegium Helveticum,[4] חבר וסגן יו"ר הוועדה המייעצת של ה-Collegium Budapest[5] וחבר בחבר-הנאמנים של קרן קרנגי לקידום ההוראה (CFAT)[6].

חיים אישיים

עריכה

היה נשוי לד"ר יהודית אלקנה, ואב ל-4 ילדים, אחד מהם הוא המוזיקאי עמוס אלקנה.

גישה חינוכית

עריכה

אלקנה ביקר את השיטה ה"צרה" בה מלמדים מדעים. לדבריו לא ניתן להבין את המדעים ואת מקומם בסביבה המודרנית המשתנה ללא תמונה רב-תחומית רחבה. הוא ביקש לשנות את ההוראה, ובפרט את הוראת המדעים להוראה בין-תחומית, בראייה רחבה, מתוך כוונה שהתלמידים יבינו את המכלול, דבר שיסייע להם לפנות בעצמם לפעילות מדעית יוצרת. גישתו פנתה בעיקר אל המצטיינים מתוך אמונה שהדבר ייצור שאיפה פנימית בקרב שאר התלמידים להדמות להם.

חייבת מסורת ה"טקסטבוק" לפנות את מקומה למסורת חדשה של ספרי מדע המלמדים מדע יחד עם חלק מבעיותיו הפתוחות ומדגימים בעזרת ההיסטוריה של המדע את המתודות השונות שבעזרתן אפשר להגיע להישג מדעי... ההיסטוריה של המדע יכולה – ולדעתי אף צריכה – להיות חלק בלתי נפרד של הוראת המדע בכל שלביה. אין היא באה במקום ההוראה הלוגית השיטתית, אלא בנוסף אליה... כחלק בלתי נפרד של חינוכו (של התלמיד) לקראת הבנת המדע.

הוראת המדעים בגישה היסטורית בתוך: מדע, כרך י"ד חוברת 2, יולי–אוגוסט 1969

גישתו החינוכית של אלקנה דוגלת בקידום הפרט, ובייחוד המצטיין. לדבריו, יש להשקיע תקציב עודף במצטיינים ולטפח אותם לשם יצירת אליטה מובילה, אשר תהווה קטר שימשוך אחריו את החברה. הוא התנגד חריפות לגישה החינוכית הנפוצה בישראל, שלפיה יש לצמצם פערים על ידי קידום חלשים והבאתם אל הממוצע, תוך הסתפקות בהישגים ממוצעים טובים, תוך השקעת משאבים רבים בהקלות והתאמות לתלמידים שהיו יכולים לגייס מתוכם משאבים, בהינתן מוטיבציה להצטיינות.

גישתו לזיכרון השואה: בזכות השכחה

עריכה

ב-2 במרץ 1988, על רקע פרוץ האינתיפדה הראשונה ומשפט דמיאניוק, כתב אלקנה מאמר בעיתון הארץ תחת הכותרת "בזכות השכחה". במאמר, שעורר פולמוס והתנגדות עזה, טען אלקנה שעל מנהיגי ישראל, מחנכי הנוער שבה וקובעי הטון בתרבותה להימנע משימת דגש על לקחי השואה כתוכן מרכזי לכל פעולה מדינית וחינוכית ועליהם להפנות משאבים ומקום להסתכלות לעתיד, לקידום העם החי. הוא התקומם כנגד הפרשנות שניתנה לשואה בישראל, אשר הניבה תחושות חרדה עמוקות, מנטליות של מצור ותסביך קורבן, שהיו, לדבריו, בסיס לעימות של ישראל עם הפלסטינים. עוד טען, שלא ניתן ללמוד מהשואה לקחים חיוביים כלשהם. ישראל חייבת לשכוח כדי להיות ל"נורמלית".

בזמן האחרון אני הולך ומשתכנע, שלא תסכול אישי, כגורם פוליטי-חברתי, מניע את החברה הישראלית ביחסה לפלסטינים, אלא חרדה קיומית עמוקה, הניזונה מפרשנות מסוימת של לקחי השואה, ומהנכונות להאמין שהעולם כולו נגדנו ואנחנו הקורבן הנצחי... ההיסטוריה והזיכרון הקיבוצי הם חלק בלתי נפרד מתרבותו של עם, אך אין, ואסור, לתת לעבר שליטה בקביעת עתידה של חברה ובגורלו של עם. עצם קיומה של הדמוקרטיה נתון בסכנה כאשר זיכרון קורבנות העבר משתתף כגורם פעיל בתהליך הדמוקרטי... איני רואה סכנה גדולה יותר לעתידה של מדינת ישראל מאשר העובדה שהשואה הוחדרה בשיטתיות ובעוצמה לתודעתו של כל הציבור הישראלי, גם לאותו חלק שלא עבר את השואה, וכן לדור הבנים שנולדו וגדלו כאן... מה רצינו שילדים רכים יעשו בחוויה הזאת? דיקלמנו באטימות מוחין ואף באטימות לב, ומבלי לפרש – "זכור"! לשם מה? מה אמור הילד לעשות בזיכרונות אלה? בעבור רבים מאוד תמונות הזוועה עשויות להתפרש כקריאה לשנאה. "זכור" יכול להתפרש כקריאה לשנאה מתמשכת ועיוורת.

"בזכות השכחה"[7]

אחד ההוגים שקידמו את המאמר ולקחו היה משה צוקרמן, שטען שהחברה הישראלית השתמשה בשואה כטקסט וכמכשיר לאשרור נטיותיה המיליטריסטיות; על אף שאלקנה לא אמר זאת במפורש במאמרו, זה הרושם שהותירו דבריו בציבור.

ישראל אלדד הגדיר את המאמר "זוועה מוסרית, חינוכית ופסיכולוגית".[8]

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא יהודה אלקנה בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ אתר "Billiongraves"
  2. ^ רשימת מקבלי תארים, דבר, 23 ביוני 1966
  3. ^   עודד רענן, מחאת המונים בהונגריה על חוק המגביל אוניברסיטאות זרות, באתר הארץ, 14 באפריל 2017
  4. ^ Collegium Helveticum
  5. ^ Collegium Budapest
  6. ^ קרן קרנגי
  7. ^ יהודה אלקנה, בזכות השכחה, באתר הארץ, 13 באוקטובר 2012
  8. ^ תום שגב, המליון השביעי, עמ' 471.