יו לה טנגו

יו לה טֶנגו (באנגלית: Yo La Tengo) היא להקת אינדי רוק אמריקאית שהוקמה בשנת 1984 בעיר הובוקן בניו ג'רזי על ידי בני הזוג איירה קפלן (Ira Kaplan; גיטרה, שירה, קלידים) וג'ורג'יה הבלי (Georgia Hubley; תופים, שירה). הלהקה החליפה מספר נגני בס בתחילת דרכה, אך משנת 1992 נגן הבס הקבוע בה הוא ג'יימס מקניו (James McNew).

יו לה טנגו

מקום הקמה	הובוקן
מוקד פעילות	הובוקן, ניו ג'רזי
תקופת הפעילות	מ-1984
סוגה	אינדי רוק
חברת תקליטים	מטדור, סיטי סלנג, קויוטי ואחרות
http://www.yolatengo.com
פרופיל ב-IMDb
חברים
איירה קפלן, ג'ורג'יה הבלי, ג'יימס מקניו

הלהקה זכתה להצלחה מסחרית מוגבלת יחסית, אך רוב אלבומיה קיבלו ביקורות חיוביות בעיתוני מוזיקה; אתר Allmusic אף כינה אותה "להקת המבקרים המושלמת" (quintessential critics band). הלהקה מנגנת בעיקר שירים מקוריים שלה, אך נוהגת גם לבצע בהופעות ובאלבומים שלה גרסאות כיסוי לשירי רוק ופופ רבים מכל התקופות, שמדגימות את ההתמצאות האנציקלופדית של קפלן, שהיה בעבר מבקר מוזיקה בעצמו.

היסטוריה

השנים הראשונות: 1984–1985

איירה קפלן וג'ורג'יה הבלי יצרו את הלהקה תחילה כצמד של בעל ואישה בשנת 1984. פירוש שם הלהקה בשפה הספרדית הוא "אני מחזיק אותה", והוא לקוח מסיפור על שחקן הבייסבול ריצ'י אשברן: בעונת 1962 הוא התקשה לשחק באותה הקבוצה עם אליו צ'אקון מוונצואלה, שלא ידע אנגלית, והיה נתקל בו לעיתים קרובות. כדי להתגבר על כך, אשברן למד איך לומר בספרדית "אני מחזיק (את הכדור)" וסיפר על כך לקבוצה, אבל כשניסה להשתמש בשיטה החדשה באחד המשחקים, הוא נתקל בשחקן אחר, פרנק תומאס, שלא ידע על "מילת הקוד" החדשה; תומאס חשב שאשברן צועק לו "yellow tango" ("טנגו צהוב"). הבלבול בין המילים tengo ו-tango ליווה גם את הלהקה עצמה, ובמסמכים ושלטים רבים שמה נכתב באופן שגוי.

הבלי וקפלן ניסו לגייס חברים אחרים ללהקה באמצעות פרסום מודעות שמזמינות מוזיקאים שאוהבים את הלהקות סופט בויז, מישן אוף בורמה, ולאב. החברים הראשונים שהצטרפו היא דייב שראם ודייב ריק, ויחד הם הקליטו את הסינגל The River of Water. אחרי הקלטה של עוד שיר אחד, ריק עזב את הלהקה והוחלף בנגן הפאנק מייק ליואיס.

אלבומים מוקדמים

ב-1986 יו לה טנגו הוציאו את האלבום הראשון Ride the Tiger בהפקת מייק קונלי מלהקת מישן אוף בורמה, שגם ניגן בבס בשלושה שירים. בחוברת האלבום קפלן רשום בתור נגן "גיטרה נאיבית"; מאוחר יותר הוא ציין שנגינת הגיטרה של דייב שראם הייתה הדבר הטוב ביותר בתקליט הזה. רוב השירים באלבום נכתבו על ידי קפלן, והופיעו בו גם גרסאות כיסוי לשירים של הקינקס ושל פיט סיגר.

שראם וליואיס עזבו את הלהקה אחרי הוצאת האלבום. הראשון. קפלן קיבל על עצמו את תפקיד הגיטריסט המוביל, וסטפן ויכנבסקי הצטרף בתור בסיסט. האלבום הבא New Wave Hot Dogs, שהיה בסגנון דומה, יצא בשנת 1987.

האלבום הבא של הלהקה היה President Yo La Tengo, וסימן תפנית בצליל שלה. האלבום היה רועש וניסיוני יותר, וכלל בין היתר קטעים ארוכים של אלתור בגיטרה עם פידבק ודיסטורשן, שהופיעו לאחר מכן ברוב אלבומי הלהקה. רוברט כרסיטגאו, אח ממבקרי המוזיקה הבכירים בארצות הברית, הילל את נגנית הגיטרה ה"מסתורית" לדבריו בשיר הפתיחה Barnaby, Hardly Working. את האלבום הפיק ג'ין הולדר מלהקת הדי-ביס. למרות הביקורות החיוביות, האלבום עדיין לא הביא לפריצה מסחרית של הלהקה. ויכנבסקי עזב את הלהקה לאחר יציאתו. הבלי וקפלן המשיכו להופיע בתור צמד.

דייב שראם חזר ללהקה להקלטת Fakebook, אלבום שרובו גרסאות כיסוי לשירים של קט סטיבנס, הקינקס, דניאל ג'ונסטון ואמנים אחרים, וגם מספר שירים מקוריים. האלבום הופק שוב על ידי ג'ין הולדר, ורובו היה בסגנון פולק.

ב-1991 הלהקה הוציאה מיני-אלבום בשם That Is Yo La Tengo. באלבום הופיעה בין היתר הקלטה משותפת עם דניאל ג'ונסטון בגרסה לשירו Speeding Motorcycle.

לאחר הוצאת האלבום ג'יימס מקניו הצטרף ללהקה בתור בסיסט קבוע.

האלבום הבא May I Sing With Me הוקלט בבוסטון ויצא לאור בשנת 1992; לשיר Upside Down הופק קליפ, ששודר מעט ב-MTV.

התקופה הראשונה במטדור: 1993–2000

איירה קפלן מנגן סינתסייזר בהופעה

ב-1993 התחילו את התקופה שלהם בחברת התקליטים מטדור. האלבום הבא שלה Painful יצא באותה השנה. המפיק שלו היה רוג'ר מוטנו, שהפיק את כל אלבומי הלהקה לאחר עד 2010. קפלן אמר על התקופה הזאת שאז הוא ממש הרגיש שהלהקה מתחילה לתפקד, שהאלבום הזה היה שונה מכל קודמיו, ושאז הם קיבלו ביטחון ואמון זה בזה. המבקר סטפן תומאס ארלוויין הילל את האלבום וכתב שהוא "ממכר".

האלבומים הבאים Electr-O-Pura‏ (1995) ו-I Can Hear the Heart Beating As One‏ (1997) חיזקו את המוניטין של הלהקה בקרב מבקרי מוזיקה עוד יותר. לשירים Tom Courtenay ו-Sugarcube הופקו קליפים קומיים, שמציגים את החיבה של חברי הלהקה להיסטוריה של מוזיקת הרוק: הראשון הציג את יו לה טנגו בתור להקת חימום באיחוד (דמיוני) של הביטלס והשני הציג אותם בתור תלמידים ב"בית ספר לרוק" עם מורים שמבוססים על סטראוטיפים של נגני רוק כבד, כגון ג'ין סימונס ורוברט פלנט.

התקופה המאוחרת

האלבומים הבאים של הלהקה היו יחסית יותר שקטים והשתמשו הרבה באפקטים אלקטרוניים, אך בכולם היו גם שירים ארוכים וניסיוניים.

לאחר יציאת האלבום Popular Songs ב-2010 הלהקה הופיעה לראשונה בישראל.

דיסקוגרפיה

• Ride the Tiger (1986)
• New Wave Hot Dogs (1987)
• President Yo La Tengo (1989)
• Fakebook (1990)
• May I Sing with Me (1992)
• Painful (1993)
• Electr-O-Pura (1995)
• I Can Hear the Heart Beating as One (1997)
• And Then Nothing Turned Itself Inside-Out (2000)
• Summer Sun (2003)
• I Am Not Afraid of You and I Will Beat Your Ass (2006)
• Popular Songs (2009)
• Fade (2013)
• Stuff Like That There (2015)
• There's a Riot Going On (2018)
• We Have Amnesia Sometimes (2020)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יו לה טנגו בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של יו לה טנגו

• יו לה טנגו, ברשת החברתית פייסבוק
• יו לה טנגו, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• יו לה טנגו, ברשת החברתית אינסטגרם
• יו לה טנגו, סרטונים בערוץ היוטיוב
• יו לה טנגו, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• יו לה טנגו, באתר אפל מיוזיק (באנגלית)
• יו לה טנגו, באתר ספוטיפיי
• יו לה טנגו, באתר Last.fm (באנגלית)
• יו לה טנגו, באתר AllMusic (באנגלית)
• יו לה טנגו, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• יו לה טנגו, באתר דיזר
• יו לה טנגו, באתר Yandex.Music (ברוסית)
• יו לה טנגו, באתר Discogs (באנגלית)
• יו לה טנגו, באתר Songkick (באנגלית)
• יו לה טנגו, באתר בילבורד (באנגלית)
• יו לה טנגו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)