יחסי בחריין – הממלכה המאוחדת
| יחסי בחריין – הממלכה המאוחדת | |
|---|---|
|
|
.svg)
| |
| בחריין | הממלכה המאוחדת |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 760 | 243,610 |
| אוכלוסייה | |
| 1,622,158 | 69,311,072 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 43,205 | 3,340,032 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 26,634 | 48,189 |
| משטר | |
| מונרכיה חוקתית | מונרכיה חוקתית |
יחסי בחריין–הממלכה המאוחדת (בערבית: العلاقات البحرينية البريطانية, באנגלית: Bahrain–United Kingdom relations) הם היחסים הדו-צדדיים בין ממלכת בחריין ובין הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד. לבחריין שגרירות בלונדון ולממלכה המאוחדת שגרירות במנאמה, והיא אחת מארבע מדינות אירופיות בלבד שמחזיקות בשגרירות במדינה.
עד שנת 1971 שלטה בריטניה בבחריין ומאז שומרות שתי המדינות על יחסים קרובים.
היסטוריה
עריכההמאה ה-19
עריכהבראשית המאה ה-19 ניסתה בריטניה לשים קץ לתופעת שודדי הים במפרץ הפרסי, כדי לאבטח את נתיבי המסחר של חברת הודו המזרחית הבריטית. בשנת 1805 הציע בית ח'ליפה הבחרייני לתמוך בבריטניה נגד הפרסים בתמורה לסיוע מספינות הקרב הבריטיות. ההצעה נתמכה על ידי אזרחי בריטניה במסקט, אולם ממשלת הודו הבריטית דחתה אותה. ב-1816 חתם ויליאם ברוס מטעם בריטניה על הסכם לא-רשמי עם בית ח'ליפה לפיו בריטניה תשמור על נייטרליות במלחמה בין עומאן לבחריין.[1] ארבע שנים מאוחר יותר, סירב ברוס לערוב להסכם שביתת נשק בין שתי המדינות.
ב-1820 חתמה בריטניה על הסכם ימי כללי עם ראשי השבטים במפרץ הפרסי, לרבות בית ח'ליפה, והכירה בהם כשליטי בחריין. ב-1822 מנעה בריטניה בדרכי שלום מלחמה נוספת בין בחריין ועומאן. בין השנים 1820–1850 עשה בית ח'ליפה מאמצים לשכנע את בריטניה להעניק הגנה לבחריין נגד איומים חיצוניים, אך לשווא; בריטניה רצתה להותיר את בחריין מדינה עצמאית. הלך הרוח הבריטי השתנה בשנות ה-50 של המאה ה-19 כששליטי בחריין פנו לאימפריה העות'מאנית כדי שזו תספק להם הגנה, וב-1861 אף חסם את אל-חסה, נווה מדבר במזרח חצי האי ערב. פעולה זו הניעה את הבריטים לחייב את בחריין לחתום על הסכם הפסקת אש נצחי; על פי התנאים, שליט בחריין לא יהיה מעורב ב"הכרזת מלחמה, פיראטיות ועבדות בים", ובתמורה לכך אמורה הייתה בריטניה לספק הגנה ימית למדינה.[2] ההסכם הכיר גם בשליט בחריין כ"שליט עצמאי".[2][3][4]
שש שנים לאחר מכן, בשנים 1867–1868, הצי הבריטי היה מעורב צבאית באזור לאחר התקפת בחריין על קטר. שנתיים מאוחר יותר התערבו הבריטית שוב כדי לסיים מאבק פנימי על השלטון במדינה, ומינו את שייח' עיסא בן עלי אל ח'ליפה לשליט בחריין. בשנים שלאחר מכן הלכו הבריטים וחיזקו את שליטתם על ניהול יחסי החוץ של בחריין, בדגש על יחסי המדינה עם מעצמות זרות, ובראשן האימפריה העות'מאנית. בשנים 1878–1880 נכשלו הבריטים בהגנתם על בחריין מפני פיראטים שטענו כי פועלים משטחי האימפריה העות'מאנית. הם גם מנעו מהשייח' עיסא להגן על א-זובארה, עיר מסחר ודיג באמצע הדרך בין מצר הורמוז למערב המפרץ, כדי למנוע עימות עם העות'מאנים שתמכו באל-עבדאללה (אחד מבני משפחת ח'ליפה שגורש מבחריין). במאמץ לבלום את ההשפעה ההולכת וגדלה של העות'מאנים באזור, החליטו הבריטים לחתום על הסכם חדש עם בחריין ב-22 בדצמבר 1880. בהסכם נאסר על שליט בחריין לשאת ולתת, לחתום על הסכמים ולקבל כל צורה של ייצוג דיפלומטי של מדינות זרות, ללא הסכמה בריטית, למעט "התכתבות ידידותית מקובלת... בעלת חשיבות משנית". ההסכם לא התייחס לשאלת עצמאותה של בחריין.
ההסכם שנחתם הוחלף ב-1892 בהסכם חדש שהגביל עוד יותר את עצמאות בחריין במדיניות החוץ שלה, ואסר על העברת שטחים לכל כוח זר למעט בריטניה. הוא גם אסר כל סוג של תקשורת עם מדינות זרות, ובכך החמיר את האיסור מהסכם הקודם. ההסכם וזה שקדם לו הפכו בפועל את בחריין למדינת חסות בריטית, והעניקו לבריטניה שליטה על ההגנה על המדינה ועל מדיניות החוץ. השליט קיבל גם "ייעוץ" בריטי בענייני הפנים של המדינה. לצד האיסורים, בתקופה זו הייתה בחריין מרכז הפעילות המסחרית הבריטית באזור, והבריטים במדינה עסקו בעיקר באינטרסים הכלכליים שלהם והקדישו תשומת לב מועטה בלבד לענייני הפנים.[5] בריטניה זוכה להערכה מצד ההיסטוריונים בזכות היציבות והצמיחה בבחריין במחצית השנייה של המאה ה-19.
המחצית הראשונה של המאה ה-20
עריכהב-1903 ביקר לורד קרזון, המשנה לנציב הודו, בבחריין והדגיש את הצורך לתקן את המכסים על ידי מינוי אחראי בריטי. כשהשייח' עיסא התנגד למה שהוא הגדיר כ"הפרעה", אמר לורד קרזון כי הבריטים מתמידים בדרישותיהם. התלונות הבריטיות על המכס החלו לעלות כבר ב-1885 ונותרו בראש מעייניהם של פקידי הממשל הבריטים עד ליישום הרפורמות המנהליות בבחריין בשנות ה-20 של המאה ה-20. במהלך תקופה זו התמיד שייח' עיסא בהתנגדותו למעורבות בריטית במכסים, על מנת לשמור על עצמאות כלכלית.
ב-29 בספטמבר 1904 תקפו תומכיו של עלי בן אחמד אל ח'ליפה, אחיינו של השייח' עיסא, פקידים שעבדו בחברת סחר גרמנית. עלי עצמו תקף סוחר גרמני. ב-14 בנובמבר תקפו מספר מתומכיו כמה פרסים. השליח הבריטי הפוליטי לבחריין דרש משייח' עיסא להעניש את התוקפים ולפצות את הקורבנות, אולם שליט בחריין סירב.
מחשש שמא תקריות אלו יאפשרו לכוחות זרים "להצדיק תקיפה של המשטר [הבריטי]", ביקר סרן פרסי קוקס, השליח המדיני הבריטי למפרץ הפרסי ב-30 בנובמבר. הוא הסכים להעניש את מי שעמד מאחורי הפגיעה בגרמנים, אך לא את אלו שתקפו את הפרסים. לאחר התייעצות עם גורמים בכירים יותר, חזר קוקס לבחריין בהפגנת כוח גדולה ב-23 בפברואר 1905, והוציא אולטימטום שהסתיים ב-25 בפברואר. האולטימטום דרש לגרש את עלי, לפצות את הפרסים, לאסור על עבודת כפייה של זרים ולשמוע לעצותיו של השליח המדיני הבריטי. האולטימטום כלל איום שאם בחריין לא תעמוד בדרישות אלו, תופגז עיר הבירה.
השייח' עיסא הסכים לדרישות ב-26 בפברואר, אחרי כמה יריות אזהרה לכיוון עיר הבירה. עם זאת, בחשאי הזהיר את עלי מפני מעצר בלתי נמנע שלו. לאחר שנמצא כי עלי נמלט, לקח קוקס את היורש, השייח' חמאד במעצר בית, הטיל מעצר בית על השייח' עיסא והחרים את נכסיו של עלי. לאחר מכן הוא עצר את ג'סים אל-מיהא. ביולי נכנע עלי וגורש למומבאי בספטמבר.
בינואר 1906 הרחיב קוקס את סמכויותיו של השליח הפוליטי הבריטי למפרץ הפרסי כשנתפס פרסי שניסה לגנוב מאנייה בריטית בבחריין. באפריל הרחיבו הבריטים את סמכויותיהם, וכעת הן חלו גם על היהודים והנוצרים, וזאת לאחר שהיהודים בבחריין התלוננו על הטרדה מצד השייח' עיסא.[3]
מלחמת העולם הראשונה
עריכהעד סוף שנת 1907 לא הכריזו הבריטים על בחריין כעל חסות פורמלית, אולם הם ראו את המדינה תחת חסותם. למרות זאת, משרד החוץ הבריטי סירב להשתמש ב"תנאים מחמירים" כדי להגדיר את מעמדה של בחריין, אך בכתבים חשאיים בין פקידים בריטיים, עלה המונח "חסות" פעמים רבות החל מ-1890. ב-14 בנובמבר 1907 ביקשה ממשלת הודו להנפיק הזמנה למועצת בחריין לאור הגדלת הסמכויות של בריטניה בענייני הזרים בבחריין. בהזמנה הודתה ממשלת הודו כי ההסכם שנחתם ב-1880 הפך את בחריין ל"סוג של מדינת חסות".
בפברואר 1908 שאל משרד החוץ הבריטי האם ניתן לבצע רפורמות מנהליות תוך הכרה רשמית בסמכות השיפוט הבריטית במדינה, על מנת שלא לגרור תגובות עוינות מצד מעצמות זרות. במרץ הוקמה ועדה בראשות ג'ון מורלי, מזכיר המדינה להודו, שהפיקה דו"ח לפיו בחריין היא למעשה "מדינת חסות בריטית" (אך לא נמצא לנכון להכריז על כך בפומבי).
חודשים ספורים לפני מלחמת העולם הראשונה העניקה בחריין לבריטניה זיכיונות בלעדיים לחיפוש נפט. במהלך המלחמה, רוב תושבי בחריין לא תמכו במדינות ההסכמה, אף על פי שהיו במלחמה עם העות'מאנים; מנגד חשבו הבריטים כי מדובר בחוסר תשומת לב בריטית לדיכוי הילידים בבחריין ולהשעיית הרפורמות במדינה.
המצב בבחריין היה יציב, אך הכלכלה הייתה במשבר; ההכנסה מהמכסים ירדה ב-80%, 5,000 מתו כתוצאה ממגפה, ורבים אחרים היגרו. רבים הגיעו ל"סף רעב" בשל האיסור של הודו לייצא אורז ועליית מחירי הסחורות. השלטונות הגיבו בגיוס כספים מהסוחרים, העלאת המכסים ונישול השיעים מרכושם. בריטניה הגיבה לאיומים החיצוניים של הווהאבים, העות'מאנים והפרסים בהידוק אחיזתה בבחריין.
לאחר תום המלחמה פתחה התקשורת הפרסית בקמפיין הקורא להפסיק את עושק השיעים בבחריין. כמו כן, עם תום המלחמה הפך המפרץ הפרסי ל"אגם בריטי", לאחר שכל אויבי בריטניה הובסו. היה זה ציון דרך במדיניות הבריטית לגבי בחריין שהביא להגברת המעורבות בעניינים הפנימיים של האי.
לאחר מלחמת העולם הראשונה
עריכהזמן קצר לאחר תחילת הפקת נפט בקנה מידה גדול ב-1935 הועבר בסיס חיל הים הבריטי המרכזי לבחריין.
בשנת 1960 העמידה בריטניה את בחריין בפני בוררות בינלאומית וביקשה ממזכ"ל האו"ם שייטול את האחריות.
ב-1970 הודיעה איראן על תביעתה על בחריין ואיי המפרץ הפרסי. ממשלת בריטניה הצליחה לשכנע את איראן לבטל את תביעותיה לגבי בחריין, ובהסכם נכתב כי איראן הסכימה "לא להמשיך" להציג את טענותיה על בחריין אם יתר דרישותיה יתממשו. באותה שנה דיווח האו"ם כי "בחריין רוצה כמעט פה אחד מדינה עצמאית לחלוטין".
במשאל עם שנערך אישרו אזרחי בחריין את עצמאות המדינה מבריטניה. בחריין הכריזה על עצמאות ב-14 באוגוסט 1971 וב-16 בדצמבר אותה שנה עזבו הבריטים את האמירות והפכו אותה לעצמאית לחלוטין.
7,000 בריטים עובדים בבחריין מה שהופך אותה לקהילה האירופית הגדולה ביותר של גולים בעולם הערבי. יש גם יותר מ -2,000 תלמידים מבחריין אשר לומדים בבריטניה.
לאחר מתן העצמאות
עריכהב-2005 פרסמו ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר ומלך בחריין חמד בן עיסא אאל ח'ליפה הצהרה משותפת, לפיה לשתי המדינות "מערכת יחסים חזקה, חמה וממושכת, המושרשת בידידות שלנו לאורך השנים ובאמנת 1971".
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ עלי סאוסן אל שאער, מוחמד עבדולר, סיפור המאבק הפוליטי 1904–1956, 2000. (בערבית)
- ^ 1 2 פאהד עישאק חורי, שבט ומדינה בבחריין: השינוי החברתי והפוליטי של הרשויות במדינה ערבית, שיקגו: אוניברסיטת שיקגו, 1980, מסת"ב 0-226-43473-7
- ^ 1 2 טלאל תאופיק פרח', הגנה ופוליטיקה בבחריין, 1869-1915, ביירות: האוניברסיטה האמריקאית בביירות, 1985, מסת"ב 0-8156-6074-X
- ^ ריצ'רד א. ליטלפילד, בחריין כמדינת המפרץ הפרסי: עם התייחסות ליחסיה עם בריטניה הגדולה ואל-חסה, ביירות: האוניברסיטה האמריקאית בביירות, 1964
- ^ נלידה פוקארו, היסטוריה של עיר ומדינה במפרץ הפרסי: מנאמה מאז 1800, קיימברידג': אוניברסיטת קיימברידג', 2009, מסת"ב 978-0-521-51435-4