יטורים
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: לא מסודר לפי שום סדר הגיוני. | |
יטורים הם קבוצת שבטים ערבים או ארמים[1] שהחלו לחדור לאזור בקעת הלבנון עוד בתקופה הפרסית. הם הקימו ממלכה בדרום לבנון והתפשטו עד לגולן ולזמן קצר לגליל העליון, שנכבש וסופח לממלכת החשמונאים בידי יהודה אריסטובולוס הראשון בערך בשנת 103 לפנה"ס ותושביו גוירו.
היסטוריה
עריכהמוצאם של היטורים באזור הטרכון שבסוריה של היום, אזור בזלתי הקשה למחיה ולשליטה. משם התפשטו ובשיאה של ממלכתם שלטו על בקעת הלבנון, על חלקים מחופה הצפוני של לבנון וחופה הדרומי של סוריה, ועל חלקים מן הגליל. ד"ר משה הרטל טוען שגם באירופה ניתן למצוא קברים של לוחמים יטורים.
בימי התפוררות הממלכה הסלאוקית, עת קמו ממלכות עצמאיות כממלכת החשמונאים וממלכת הנבטים, הקימו היטורים ממלכה בחלקיה הצפוניים של ארץ ישראל ולבנון. הגבול המשותף לממלכה היטורית והממלכה הנבטית עבר במרכז רמת הגולן של היום. הצבא הרומאי גייס גם הוא את היטורים לשורותיו, משום שנודעו כקשתים מעולים.
שלטונם של היטורים בגליל העליון לא לווה בהתיישבות יטורית. בממצאים הארכאולוגיים מן הגליל אין עדות לנוכחות או התיישבות אתנית כזאת.[2]
יוסף בן מתתיהו מספר[3] שיהודה אריסטובולוס הראשון שלח את אחיו אנטיגונוס הראשון לכבוש את ממלכתם, בשנת 104 לפנה"ס. הגליל נכבש מידם, ואלו מהם שרצו להישאר בו חויבו בגיור, כפי שנהגו החשמונאים באדומים. במחקר המודרני, הטענה שהגיור בוצע בכפייה, הן בהקשר של היטורים והן בהקשר של האדומים, שנויה במחלוקת.[4]
בימיו של מלך היטורים תלמי בן מנאוס, באמצע המאה הראשונה לפני הספירה, הייתה בירת היטורים העיר כלקיס שבלבנון. צאצאיו של הורדוס, כאגריפס השני קיבלו מן הקיסרים הרומים את כלקיס לממלכה.
יטור נזכר במקרא כאחד מבניו של ישמעאל,[5] וכן כאחד העמים שנלחמו בהם בני ראובן, גד וחצי המנשה בכובשם את נחלתם בעבר הירדן המזרחי.[6] יטור מוזכרת כממלכה גם בימי הקיסר טיבריוס, בברית החדשה: "וַיְהִי בִּשְׁנַת חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לְמַלְכוּת טִיבַרְיוֹס קֵיסַר וּפוֹנְטִיּוֹס פִּילָטוֹס הֶגְמוֹן בִּיהוּדָה וְהוֹרְדוֹס שַׂר־רֹבַע עַל־הַגָּלִיל וְאָחִיו פִּילִפּוֹס שַׂר־רֹבַע עַל־מְדִינוֹת יְטוּר וְטַרְכוֹנָה וְלוּסָנִיָּס שַׂר־רֹבַע עַל־אֲבִילִין".[7]
על הר סנאים בחרמון קיימים שרידי מקדש יטורי ובו כתובת יוונית, חורבות בית בד ובורות מים.
ח'רבת חוורית בגולן, הייתה יישוב יטורי, ובימינו נחשב המקום כקדוש לדרוזים, נבי אליא.
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- שמעון דר, "תרבותם החומרית של היטורים", מכמנים 12, 1998 (תשנח), עמ' 23–44
- אריה קינדלר, "מטבעות בני יטור", ישובי החרמון בעת העתיקה, (1988), עמ' 54–77
- אריה כשר, יחסי יהודים ויטורים בתקופה החשמונאית, קתדרה 33, אוקטובר 1984 (תשרי תשמ"ה), עמ' 41-18
- שמעון דר, הר החרמון – מעוז היטורים, קתדרה 33, אוקטובר 1984, (תשרי תשמ"ה), עמ' 50-42
- שמעון דר, התחום הגאוגרפי של מפגש החשמונאים עם היטורים, קתדרה 59, מרץ 1991, עמ' 11-3
- דניאל הרמן, הפולחן היטורי ומקורו של הפולחן ההליופוליטני, קתדרה 119, 2006 (תשס"ו), עמ' 12-5
- בן-ציון לוריא, "יטור היהודית", HUCA 52, חוברות יא-לב, 1982
- שמריהו גוטמן, "ארץ היטורים (ברמת הגולן)", מבפנים לה, 1973 (תשלג), עמ' 143–151
- אריה אלאלוף, "גיורם של היטורים", יד ליאיר, 1999 (תשנט), עמ' 130–133
הערות שוליים
עריכה- ^ The Itureans were not Arabs, and the Impact of Biblical Myths on History
- ^ אוריאל רפפורט, יוחנן מגוש חלב, עמ' 25
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק יא, פסקה ג, סעיפים 319-318
- ^ שמעון דר, "התחום הגאוגרפי של מפגש החשמונאים עם היטורים"
- ^ בראשית, כ"ה, ט"ו
- ^ דברי הימים א', ה', י"ט
- ^ הברית החדשה, הבשורה על־פי לוקאס, פרק ג', פסוק 1