יציאה מארץ ישראל (הלכה)

יציאה מארץ ישראל הוא דיון הלכתי שעוסק בהגדרה המדויקת של מצוות יישוב ארץ ישראל: האם חלה חובה על אדם לשהות בכל רגע ורגע בארץ ישראל, או שמותר לצאת ממנה לתקופה קצרה לשם טיול בחוץ לארץ, פעילות כלכלית וכדומה.

יציאה מארץ ישראל
(מקורות עיקריים)

משנה	מסכת כתובות, פרק י"ג, משנה י"א
תלמוד בבלי	מסכת כתובות, דף ק"י, עמוד ב' - דף קי"א, עמוד א'
משנה תורה	ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ה', הלכה ט' - הלכות מלכים ומלחמות, פרק ה', הלכה י"ב
מקורות נוספים	משנה ברורה, סימן תקל"א, סעיף קטן י"ד

השאלה נדונה עוד מתקופת ימי התלמוד. חז"ל התייחסו בחומרה לאלו שרצו לצאת מארץ ישראל למטרות קבע, ולעיתים גם ליציאה מזדמנת. הרמב"ם פסק כי מותר לצאת מהארץ באופן זמני עבור לימוד תורה, נשיאת אישה, הצלת ממון מידי עכו"ם, סחורה ורעב כבד בארץ. על אף שאין היתר לצאת מהארץ עבור טיול לחו"ל, בעקבות ייעול אמצעי התחבורה שקיצר את זמן הנסיעה, כאשר זמן השהות בחו"ל קצר מחודש יש המקילים שלא להחשיבו ליציאה. עם זאת, מסכימים רבנים כי יש מעלה גדולה להישאר תמיד בארץ כדי לקיים את המצווה של ישיבה בארץ וכן כי עיקר קיום המצוות בארץ.

בפועל, כיום רווח הנוהג לטייל ואף לשהות בחו"ל תקופות ארוכות בקרב רבים מהציבור הדתי.

רקע

במקרא

האזכור הראשון שרואה בשלילה התיישבות בחוץ לארץ מובא כבר במקרא בסיפור כיבוש הארץ והתנחלות השבטים, כאשר שבטי גד וראובן פנו אל משה בבקשה להתיישב בעבר הירדן, שהיה מקום מרעה נוח למקנה הרב שהיה ברשותם, ”וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ, יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה - אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן: הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה? וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'”

בהמשך מזכיר להם משה את סיפור שנים עשר המרגלים שחלקם הוציאו את דיבת הארץ רעה, ואת העונש שגרר הדבר. לבסוף הוא נעתר לבקשתם, אך מתנה זאת בכך שהם יצאו חלוצים לפני המחנה לכבוש את ארץ כנען. עם זאת, המדרש מציין ששני השבטים נענשו מאוחר יותר בשל כך שחיבבו את ממונם יותר מאשר את ארץ ישראל: ”שני עשירים היו בעולם: קרח בישראל והמן באומות העולם ושניהם אבדו, וכן בני ראובן ובני גד היו עשירים וחבבו ממונם וישבו חוצה לארץ, לפיכך גלו תחלה מכל השבטים.”

מקור מקראי נוסף, שלפי פרשנות חז"ל מזכיר את האיסור, הוא בסיפור של אלימלך ובניו אשר ירדו בעקבות הרעב ששרר בארץ לארץ מואב, ומתו: ”"וכן היה ר"ש בן יוחאי אומר: אלימלך מחלון וכליון גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו. ומפני מה נענשו? מפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ".”

בתלמוד

מספר סוגיות בתלמוד מתייחסות באופן ישיר או בעקיפין לשאלת היציאה מארץ ישראל. חלקן מתמקדות באמירות המשבחות את הישיבה בארץ ישראל, וחלקן כוללות ביקורת חריפה על העוזבים אותה.

במסכת כתובות נאמר:

לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחוץ לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר: "לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים". וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוה? אלא לומר לך כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודת כוכבים.

בהמשך מספר התלמוד:

עולא הוה רגיל דהוה סליק לארץ ישראל. נח נפשיה בחוץ לארץ. אתו אמרו ליה לרבי אלעזר. אמר רבי אלעזר: אנת עולא "עַל אֲדָמָה טְמֵאָה תָּמוּת?!" אמרו לו: ארונו בא. אמר להם: אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה.

תרגום: עולא היה רגיל לעלות לארץ מפעם לפעם, ונפטר בחוץ לארץ. באו וסיפרו זאת לרבי אלעזר. אמר רבי אלעזר: "אתה, עולא, על אדמה טמאה תמות?!" אמרו לו: ארונו בא. ענה להם: אינו דומה ההיקלטות בארץ ישראל בחיים להיקלטות בה לאחר המיתה. במדרש משלי מובא בשם רבי לוי: כל הדר בארץ ישראל אפילו שעה אחת ומת בתוכה, מובטח לו שהוא בן עולם הבא. ומה טעם? "וכפר אדמתו עמו" - אמר רבי נחמיה: ארץ ישראל שהיא מכפרת על עוונות מתיה.

התלמוד הירושלמי מציג לעומת זאת גישה ביקורתית יותר כלפי הבאים לארץ ישראל להיקבר בה:

רבי בר קיריא ורבי לעזר הוון [היו] מטיילין באיסטדין [האצטדיון בטבריה], ראו ארונות שבאו מחו"ל לארץ להקבר. אמר ליה רבי בר קיריא לרבי לעזר, מה הועילו אלו? קורא אני עליהם "נַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה" בחייכם, "וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי" במיתתכם. אמר ליה, כיון שמגיעין לארץ ישראל הן נוטלין גוש עפר ומניחין על ארונן, דכתיב "וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ".

בעקבות המשנה אף מתבסס לראשונה בתלמוד הנימוק לשימוש בביטוי "עלייה" כדי לתאר הגירה לארץ ישראל: "מאי איריא דתני עלו מבבל ניתני הלכו לארץ ישראל [מדוע נוקטת המשנה בלשון עלו מבבל, היה עליה לשנות הלכו לארץ ישראל], מילתא אגב אורחא [דרך אגב בא ללמדנו] ארץ ישראל גבוה מכל הארצות".

יתרה מזאת התורה מוסיפה את החשיבות שיש לטייל בארץ.

אמר רבי ירמיה בר אבא אמר רבי יוחנן כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן עולם הבא.

מקור האיסור ליציאה

האיסור לצאת מארץ ישראל, ולו לזמן מוגדר, מפורש בתלמוד במספר מקומות. במסכת כתובות מסופר על אדם שביקש לצאת לחו"ל כדי לקיים מצוות ייבום, ור' חנינה גער בו בחריפות:

"ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בי חוזאה. אתא לקמיה דר' חנינה, אמר ליה: מהו למיחת ולייבמה? אמר ליה: אחיו נשא כותית ומת, ברוך המקום שהרגו; והוא ירד אחריו?!"

תרגום: "לאיש אחד הזדמנה מצוות ייבום בעיר חוזאה. בא לפני רבי חנינה, ואמר לו: האם לייבמה? ענה לו: אחיך נשא כותית ומת, ברוך המקום שהרגו; שאתה תלך בדרכו?" הסיפור מובא גם בגרסה שונה בתלמוד ירושלמי.

בדומה לכך מובא במסכת גיטין: ”אמר רב ספרא: כי הוו מיפטרי רבנן מהדדי, בעכו הוו מפטרי משום דאסור לצאת מארץ לחוצה לארץ.” מבאר על כך רש"י: "כי הוו מיפטרי רבנן מהדדי - בני מדינת הים שהיו הולכין ללמוד תורה בארץ ישראל, כשחוזרים לבתיהם היו חבריהם בני ארץ ישראל מלווים אותן עד עכו, ומשם נפטרים מהם: שאסור לבני ארץ ישראל לצאת חוצה לארץ."

מאידך, התלמוד מכיר בעובדה כי קיימים אילוצים ומטרות המתירים את האיסור ומצדיקים יציאה לחוץ לארץ. הגמרא במסכת בבא בתרא אומרת כי מצב של רעב מהווה אילוץ שמתיר יציאה לארץ:

ת"ר יאין יוצאין מארץ לחו"ל אא"כ עמדו סאתים בסלע.

במסכת עבודה זרה מתיר התלמוד לכהן לצאת לחוץ לארץ לשלוש מטרות מוגדרות: הצלת ממונו מידי הגויים, לימוד תורה ונשיאת אישה, זאת על אף קדושתו של הכהן שנוגדת את עקרון "טומאת ארץ העמים".

תניא הולכין ליריד של עובדי כוכבים ולוקחין מהם בהמה עבדים ושפחות בתים ושדות וכרמים וכותב ומעלה בערכאות שלהן מפני שהוא כמציל מידם ואם היה כהן מטמא בחוצה לארץ לדון ולערער עמהם ... ומטמא ללמוד תורה ולישא אשה.

היתר זה סותר את האיסור הכללי של יציאה מהארץ שהובא קודם לכן, ולכן תירצו בעלי התוספות שההיתר שניתן הוא במקרה שבכוונתו לחזור לארץ, ואילו האיסור הכללי מתייחס לאדם שלא התכוון לחזור לארץ לעולם. וכן פסק הרמב"ם:

אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ. וכן יוצא הוא לסחורה. אבל לשכון בחו"ל אסור, אלא אם כן חזק שם הרעב... ואף על פי שמותר לצאת אינה מדת חסידות שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כליה למקום.

טעם האיסור

לפי הרשב"ם ורבינו חיים הכהן הטעם לאיסור היציאה הוא משום שהיוצא מפקיע את עצמו מקיום המצוות התלויות בארץ, ואילו לפי הרמב"ן נובע האיסור מקדושתה העצמית של ארץ ישראל, ללא קשר לשאלה האם אפשר לקיים בה מצות התלויות בארץ או לא. ממחלוקת זו יוצאות נפקא מינות שונות, כגון האם מדובר באיסור מדאורייתא או מדרבנן, והאם האיסור חל גם על אישה, שאינה מחויבת במצוות התלויות בארץ.

בהלכה המאוחרת

יציאה לנופש

בשולחן ערוך לא מצאנו איסור לצאת מארץ ישראל. ישנם פוסקים מאוחרים שמסיקים מסקנה עקיפה מהלכות גילוח בחול המועד ומהלכות הפלגה הנמשכת לתוך השבת. הרמ"א מביא דעה לפיה מותר לצאת לעשיית רווח או כדי לראות פני חברו, משום שזה נחשב "דבר מצווה" אך לטייל נחשב "דבר הרשות". בעקבות הרמ"א כותב המשנה ברורה במפורש שהיציאה לחו"ל מותרת אך ורק לצורך "דבר מצווה" כגון עשיית רווח או הקבלת פני חברו, אך יציאה לדבר הרשות כ"טיול בעלמא" אסורה. גם היתר זה של יציאה לצורך ביקור חבר אינו מוסכם על כל הפוסקים, ואילו רוב הפוסקים אוסרים על יציאה לצורך טיול.

עם זאת, פוסקים אחדים הקלו לצאת לכל מטרה. בין האחרונים ניתן למנות את ר' יוסף מטראני שפסק כדעת התוספות שאם בכוונת היוצא לחזור לארץ - מותר לצאת למען כל מטרה. גם בין פוסקי דורנו נמצאו מתירים. הרב שלמה דייכובסקי טען שכשם שמתירים לצאת מהארץ כדי לצבור רווח כלכלי, כך יש להקל גם לצאת לצורך רווחת הגוף ורווחת הנפש, כלומר לצורך נופש. בדומה לכך כתבו הרב שמואל הלוי ואזנר והרב יצחק זילברשטיין שיש מקום להקל לצאת מארץ ישראל לזמן מועט לצורך טיול, אם הופכים זאת לדבר מצווה על ידי התבוננות בנפלאות הבריאה או לצורכי הבראה. בשם הרב יוסף שלום אלישיב הובאה עצה דומה, שהיוצא לנופש והבראה ישתדל להשפיע על יהודי לשמור איזה מצווה כדי שתיחשב נסיעתו לחו"ל כדבר מצווה.

יציאה לקברי צדיקים וטיולי שורשים

בעל השדי חמד סבור שמותר לצאת מהארץ כדי להשתטח על קברי צדיקים בשל התועלת הרוחנית שבדבר, אך הרב קוק חולק עליו. כמו כן, ישנם המתירים טיולי שורשים ונסיעות לאתרי מחנות השמדה משום שיש בכך משום לימוד והתעוררות לתשובה.

יציאה לשם קבלת פני רבו

על אף שכיבוד הורים היא מצווה ולכן כלולה לכאורה בהיתר הכללי לצאת לצורך מצווה, בספרות ההלכתית התקיים דיון נפרד בנושא. בתלמוד מסופר על רב אסי ששאל את רבי יוחנן: "מהו לצאת מן הארץ לחו"ל? אמר לו אסור. לקראת אמא מהו? אמר לו: איני יודע." לאחר מכן אמר לו: "אסי, נתרצית לצאת, המקום יחזירך לשלם." ישנם ראשונים, בהם היד רמ"ה והמאירי, שפירשו את תשובתו של רבי יוחנן כברכת יציאה לדרך, אך בתנאי שזה לזמן מוגבל ("יחזירך לשלום"), ואילו רש"י פירש כי הכוונה היא "יחזירך" = למקומך, כלומר לבבל. כמו כן, בשו"ת המבי"ט פסק שאדם שהוריו ציוו עליו שלא לגור בארץ מחמת שהם אינם רוצים שהבן ישב שם, אין הבן מחויב להישמע להם.

גבולות הארץ

נחלקו הדעות מהן גבולות הארץ, לגבי האיסור יציאה לחוץ לארץ. ישנם הסוברים שכל הארץ שהובטחה לאברהם אבינו בברית בית הבתרים, מנהר מצרים עד נהר פרת כולל כל עבר הירדן עד ים סוף, הרי זו ארץ ישראל, ולכן מותר לצאת לטיול לאילת ולחרמון וכדומה. הרב שלמה גורן ב"משנת המדינה", התיר יציאה לאילת גם מפני שהיא נכבשה על ידי שלמה המלך. לעומת זאת יש סוברים שרק מה שכבשו עולי מצרים נחשב ארץ ישראל, ולכן אסור לנסוע לאילת כדין נסיעה לחוץ לארץ.

ראו גם

• ירידה מארץ ישראל

קישורים חיצוניים

• הרב חיים טבריה (עורך), ארץ צלצל כנפים: קובץ מאמרים על טיול לחו"ל (תשס"ב), בספריית אסיף
• מאמרים בנושא יציאה מהארץ, באתר ספריית אסיף
• הרב אהרן ליכטנשטיין, בעניין יציאה מארץ ישראל לחו"ל, דף קשר, גיליון 874
• הרב שלמה דיכובסקי, יציאה מארץ ישראל לחוץ-לארץ, באתר מכון צומת
• הרב חיים סבתו, יציאה לחוץ-לארץ, באתר מכון צומת
• הרב שלמה הירש, איסור יציאה מהארץ מתוך ניצני ארץ, באתר אסיף
• הרב חיים נבון, האם מותר לטייל בחו"ל?, באתר כיפה
• nrg יהדות, רבנים ל'יורדים': "יציאה מהארץ אסורה הלכתית", באתר nrg‏, 16 באוקטובר 2013
• הרב יוסף סלוטניק, האם מותר לטוס לחו"ל?, באתר ישיבת מעלה גלבוע

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.