ישראל בן ממס
ישראל בן ממס (נולד ב-28 במרץ 1957) הוא כדורגלן עבר ישראלי. תיפקד בכל הקריירה כקשר אמצע ועושה המשחק. לאורך שנים זכה לכינוי "המוח", בשל ראיית המשחק המשובחת שלו.
 | |||
| מידע אישי | |||
|---|---|---|---|
| לידה |
28 במרץ 1957 (בן 67) לוד, ישראל | ||
| עמדה | קשר | ||
| מועדוני נוער | |||
| |||
| מועדונים מקצועיים כשחקן | |||
| |||
| |||
  | |||
קריירה
עריכהבן ממס גדל במחלקת הנוער של הפועל לוד. בעונת 1975–1976 עלה לקבוצת הבוגרים ששיחקה בליגה א' ושימש בעיקר כשחקן מחליף. בסיום העונה ירדה קבוצתו לליגה ב'. בעונת 1976–1977 תפס מקום קבוע בהרכב כעושה משחק והעפיל עם קבוצתו בחזרה לליגה א' ומשם בתוך עונה אחת לליגה הארצית. בעונת 1981–1982 העפיל עם קבוצתו לליגה הבכירה[1]. בעונת 1983–1984 הגיע לשיא הקריירה כשזכה עם הפועל לוד בגביע המדינה בכדורגל לאחר ניצחון בגמר 2–3 בבעיטות 11 מטר מול הפועל באר שבע[2]. שלושה ימים לאחר מכן זכה גם בגביע אלוף האלופים לאחר ניצחון 1–4 בגמר מול מכבי חיפה[3]. בעונה שלאחר מכן ירד עם הפועל לוד לליגה הארצית. בעונת 1985–1986 העפיל בחזרה לליגה הלאומית וירד עמה לליגה הארצית לאחר שתי עונות.
לאחר 14 שנים בקבוצת הבוגרים של הפועל לוד וסחבת ארוכה של אי תשלום משכורות מצד הנהלת הקבוצה[4], ביקש בן ממס לעזוב והושאל בעונת 1989–1990 לקבוצת מכבי עירוני אשדוד, בה היה שחקן מוביל (המשולש: בן ממס, גלילי וזריהן)[5] והעפיל עמה לליגה לארצית לאחר שסיימה במקום השני וניצחה במשחקי המבחן את הפועל דלית אל-כרמל ומכבי טמרה. בעונת 1990–1991 חזר להפועל לוד לעונה אחת. בעונת 1991–1992 שיחק במדי בית"ר רמלה והתמודד איתה בצמרת ליגה א', אך לא הצליח לעלות לליגה הארצית. בעונות 1992–1994 חזר להפועל לוד והעפיל עמה שתי ליגות בשנתיים, מליגה ב' לליגה הארצית. בעונת 1994–1995 שיחק בבית"ר לוד ולאחר מכן הודיע על פרישה ממשחק. לאורך הקריירה המליצו לו רופאיו של בן ממס להפסיק לשחק בשל בעיות גב שהיו לו, אך התעלם והמשיך לשחק עד לפרישתו בגיל 38.
תארים כשחקן
עריכה- גביע המדינה: 1983/1984
- אלוף האלופים: 1984
הערות שוליים
עריכה- ^ ליגה ארצית טבלה סופית, בעיתון דבר 16 במאי 1982
- ^ הגביע נחת בלוד, בעיתון מעריב 4 ביוני 1984
- ^ הפועל לוד: החגיגה נמשכת, בעיתון מעריב 7 ביוני 1984
- ^ מתפגרים, בעיתון מעריב 6 באוגוסט 1989
- ^ הכח אבדה במשולש הזהב, בעיתון מעריב 7 בינואר 1990