ישראל יסינובסקי

ישראל יסינובסקי
לידה	1842; פלך גרודנו, האימפריה הרוסית
פטירה	1917 (בגיל 75 בערך)

ישראל איזידור יָסינובסקי (בכתיב יידי: יאסינאָווסקי; ברוסית: Ясиновский; בפולנית: Jasinowski; יאשינובסקי, יאשינאָווסקי; 1842, פלך גרודנו, האימפריה הרוסית (רוסיה הלבנה) - 1917, ורשה) היה עורך דין יהודי ורשאי נודע, מראשוני הציונות ברוסיה, פעיל "חובבי ציון", ממארגני ועידת קאטוביץ, חבר הוועד המרכזי של חיבת ציון וראש המרכז המשני של האגודה בוורשה, מעוזריו הראשונים של תיאודור הרצל ומצירי הקונגרס הציוני הראשון עד השביעי, מורשה ציוני פולין הקונגרסאית מטעם ההסתדרות הציונית. תמך בתוכנית אוגנדה והיה ממייסדי יט"א (ההסתדרות הטריטוריאליסטית היהודית).

קורות חיים

יסינובסקי נולד בקוסוב שבפלך גרודנו, רוסיה הלבנה (בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית) בשנת 1842. קיבל חינוך יהודי מסורתי, בגיל שש-עשרה התחיל ללמוד שפות אירופיות, ובשנת 1874, בגיל 32, סיים חוק לימודיו באוניברסיטת קאזאן. הוא החל לעבוד כעורך דין, והשתקע בעיר ורשה.

יסינובסקי היה חובב ציון והשתתף בוועידת היסוד של התנועה, ועידת קאטוביץ (1884). בהמשך היה ראש הסניף הוורשאי של התנועה. הוא היה בין התומכים של ייסוד הוועד האודסאי. השתתף בשבעה קונגרסים ציוניים. הוא היה בין התומכים בציונות מדינית. השתתף בקונגרס הציוני הראשון בבזל בשנת 1897 היה חבר ההסתדרות הציונית.

בקונגרס הציוני השביעי תמך יסינובסקי בתוכנית אוגנדה, ויחד עם ישראל זנגוויל ונחמן סירקין עזבו את התנועה הציונית. תמך בטריטוריאליזם והיה שותף להקמת ההסתדרות הטריטוריאליסטית היהודית.

יסינובסקי היה נשוי להלנה לבית ויינטראוב. בנו בוגומיל יסינובסקי (1883–1969), שהמיר את דתו לנצרות קתולית, היה היסטוריון של הפילוסופיה והתרבות.

אריה רפאלי (צנציפר), פעמי הגאולה: ספר הציונות הרוסית מראשית "חיבת ציון" עד מהפכת 1917, תל אביב: נ' טברסקי, תשי"ב 1951, עמ' 29.

אלתר דרויאנוב (עורך), כתבים לתולדות חבת ציון וישוב ארץ ישראל, אודסה – תל אביב: הוועד ליישוב ארץ ישראל, תרע"ט-תרצ"ב, 1919–1932.
ישראל קלויזנר, מקאטוביץ עד באזל, ירושלים: הספרייה הציונית, תשכ"ה 1965.

מדיה וקבצים בנושא ישראל יסינובסקי בוויקישיתוף