כיפת השמיים
באסטרונומיה ובניווט, כיפת השמים היא חציו של כדור דמיוני, בעל רדיוס אינסופי, שמרכזו הוא מרכז כדור הארץ. לצרכים מסוימים, נוח לדמות כאילו כל גרמי השמים מונחים על פני הכדור הזה. על פני כיפת השמים ניתן לשרטט גם את קו־המשווה השמימי ואת הקטבים השמימיים, שהם היטל של מקביליהם הארציים על אותו כדור.
כאשר כדור הארץ מסתובב סביב צירו, ייראו העצמים על גבי כיפת השמים כאילו הם סובבים סביב הקוטב השמימי כל 24 שעות. למשל, השמש תיראה כאילו היא זורחת במזרח ושוקעת במערב, וכך גם הכוכבים, כוכבי הלכת והירח.
תרבויות עתיקות רבות האמינו כי הכוכבים נמצאים כולם באותו מרחק מכדור הארץ, וכי כיפת השמים היא ממשית. היא לכאורה מהווה את קצה היקום ומסתובבת בצורה מעגלית, במהירות קבועה סביב כדור הארץ שהוא מרכז היקום. במאה ה-4 לפני הספירה אריסטו תיאר מודל שמימי מושלם לפיו הארץ נמצאת במרכז היקום, ובה הדברים משתנים כל הזמן – אנשים גדלים ומתים, צמחים צומחים וקמלים, וכו' – לעומת זאת מעבר לקו הירח חלים חוקי טבע אחרים, בהם כוכבי הלכת וכיפת השמיים – בה משובצים הכוכבים האחרים – נעים במסילות בעלות תנועה מעגלית מושלמת שמרכזה סביב כדור הארץ. במאה ה-1 לספירה התגלה במודל זה בעיה היות שתצפיות גילו כי כוכבי הלכת מבצעים מדי פעם "נעים לאחור". המודל של תלמי, במאה ה-2 לספירה, שכלל את המודל האריסטותלי, בהציעו אפיציקל – מסלולים עגולים שעליהם נעים הכוכבים, תוך כדי סיבוב במעגלים הגדולים יותר. המודל של תלמי הצליח להסביר בדיוק מרשים את תנועת גרמי השמיים עד שנת 1543 שבה קופרניקוס החל תהליך של ערעור על מודל זה.
בעקבות המהפכה הקופרניקאית ידוע כי כיפת השמיים היא אשליה, וכי סיבובה נובעת בעצם מסיבוב כדור הארץ על צירו. מודל כיפת השמיים העתיק אמנם שימושי לצורכי הפשטה, אך אינו נכון. העצמים שאנו רואים בשמים הם כה רחוקים מאיתנו עד שלא ניתן לאמוד את מרחקם על ידי צפייה בלבד. היות שהמרחקים הם כה גדולים, הם הופכים לבלתי רלוונטיים כאשר מבקשים לאתר גוף שמימי כלשהו: רק הכיוון, כלומר המיקום על פני כיפת השמים, חשוב. מבחינה זו, מודל "כיפת השמים" הוא כלי שימושי מאוד באסטרונומיה כאשר מבקשים לדעת לאן לכוון את מכשירי הצפייה.
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
- כיפת השמיים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)