לב דוֹבָאטוֹררוסית: Лев Михайлович Доватор‏; 20 בפברואר 190321 בדצמבר 1941), היה גנרל יהודי[1] בצבא ברית המועצות, מפקד גיס פרשים, אשר נהרג במהלך הקרב על מוסקבה במלחמת העולם השנייה.

לב מיכאילוביץ' דוֹבָאטוֹר
Лев Михайлович Доватор
הגנרל לב דובאטור
הגנרל לב דובאטור
לידה 20 בפברואר 1903
חוטינו, סמוך לוויטבסק, האימפריה הרוסית האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית
נהרג 21 בדצמבר 1941 (בגיל 38)
רוּזָה, מחוז מוסקבה, ברית המועצות ברית המועצותברית המועצות
מקום קבורה בית הקברות נובודוויצ'יה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ברית המועצות עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אקדמיית פרונזה עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות הצבא האדוםהצבא האדום הצבא האדום
תקופת הפעילות 19241941 (כ־17 שנים)
דרגה גנרל-מיור (ברית המועצות) גנרל-מיור
תפקידים בשירות
מפקד אוגדת הפרשים ה-36 (ה"קוזאקית") של הצבא האדום
מפקד גיס פרשי "המשמר" של הארמייה ה-16, במהלך הקרב על מוסקבה
פעולות ומבצעים
מלחמת העולם השנייה
עיטורים
עיטור לנין
עיטורי הדגל האדום
גיבור ברית המועצות
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קורות חיים

עריכה

ראשית הקריירה

עריכה

לב דובאטור נולד בכפר חוטינו בקרבת ויטבסק (אז בתחומי האימפריה הרוסית, כיום בבלארוס) למשפחת איכרים אשר ככל הנראה הייתה ממוצא יהודי. אמנם, קיימות גרסאות נוספות בהקשר למוצא המשפחה, אך ידוע, כי בתקופה הסובייטית מוצא יהודי הקשה על קידום לעמדות בכירות ולכן יהודים לא מעטים שינו את שמות המשפחה וגם ניסו להסתיר את יהדותם. במקורות מהתקופה הסובייטית נטען שהוא ממוצא בלארוסי. לפי עדויות אחרות, דובאטור עצמו ציין שהוא נצר למשפחת קנטוניסטים. בתו טוענת למוצא רוסי בלארוסי עם שורשים צרפתים. קיימים גם מקורות נוספות שמציינים את מוצאו היהודי. במאמרו של י. גורי "יהודים בצבא האדום במלחמת העולם ה-2" (בספר "הלוחם היהודי בצבאות העולם" בעריכת יהודה סלוצקי וסא"ל מרדכי קפלן, הוצאת "מערכות", 1967), נכתב:

”גיבור ברית-המועצות גנרל-מיור בחיל הפרשים לייב דובאטור, יליד עיירה קטנה בביילורוסיה, היה מפקדו של קורפוס קוזאקים. בשל כשרונותיו הצבאיים, הישגיו, אומץ לבו וקסמו האישי הפך דמות אגדית בברית המועצות, ושירים, סיפורים ורומנים פארו את שמו וסיפרו את עלילותיו. הוא נפל בהגנת מוסקבה. מעניינת פרשת קביעת לאומיותו של הגנרל. במשך כל השנים לא הייתה ראיה מספקת להיותו יהודי. אורחים רשמיים אחדים מברית-המועצות, שביקרו בישראל בשנים האחרונות, טענו, על סמך היכרות אישית עם דובאטור, כי היה יהודי. החוקר ר. איינשטיין מארצות-הברית פנה אל הסופר הסובייטי (הלא יהודי) ק. סימונוב בעניין לאומיותו של דובאטור. באותה שאלה פנה מחבר סקירה זו אל איליה ארנבורג. שניהם אישרו במכתביהם כי לפי מיטב ידיעתם היה דובאטור יהודי”[2]

ב-1922 נבחר דובאטור למזכיר הקומסומול המקומי ובספטמבר 1924, התנדב לצבא האדום והחל לשרת בחיל הפרשים. ב-1926 נישא דובאטור ולמשפחה נולדו 2 ילדים. ב-1933, לאחר שעבר מספר תפקידים, התמנה לפוליטרוק של גדוד פרשים. דובאטור שהה למשך תקופה מסוימת בספרד, בה התחוללה בעת ההיא מלחמת אזרחים. אין מידע מדויק לגבי חלקו במערכה בספרד. ב-1939 סיים דובאטור את לימודיו באקדמיה הצבאית שליד המטה הכללי הסובייטי ובהמשך הוצב לתפקיד מטה ביחידות שונות. במאי 1941 כשהוא בדרגת קולונל התמנה דובאטור לראש מטה של אוגדת פרשים.

אחריתו

עריכה

בתחילת מלחמת העולם השנייה היה דובאטור מאושפז בבית חולים ונבצר ממנו מלהצטרף ליחידתו. ביולי 1941 השתתף בקרבות על נהר דנייפר ועל גבורתו הוענק לו עיטורי הדגל האדום. באוגוסט 1941 התמנה דובאטור למפקד אוגדת הפרשים ה-36 ה"קוזאקית", ויחידתו קיבלה משימה לערוך פשיטה בעומק שטח האויב. אוגדתו שכללה כשלושת אלפים פרשים, הצליחה לחדור למרחק כ-100 ק"מ מאחרי קו החזית הגרמני. האוגדה דיווחה, שבמהלך הפשיטה הרגו חייליה יותר מ-2500 חיילים גרמנים והעבירו נשק רב ליחידת הפרטיזנים באזור בה פעלה. מכיוון שבתקופה זו הצבא האדום מצוי היה בנסיגה מתמשכת, וספג שורת תבוסות נוראות, הפשיטה המוצלחת מעבר לקווי האויב קיבלה תהודה גדולה בתקשורת הסובייטית. על פעולה זו הוענק לדובאטור עיטור לנין והוא קודם לדרגת גנרל-מיור.

במהלך ספטמבר-אוקטובר 1941 השתתפה אוגדתו של דובאטור בקרב על מוסקבה. במהלך מתקפת הנגד הסובייטית באזור מוסקבה בדצמבר 1941, ביצעה האוגדה פשיטה נוספת על אזורי העורף של הצבא הגרמני, ופעלה בעומק רב מאחרי קווי האויב. ב-16 בדצמבר, קודם דובאטור לתפקיד סגן מפקד הארמייה ה-16 הסובייטית, וקיבל את הפיקוד על גיס פרשים, שסופח לארמייה. ב-19 בדצמבר, במהלך הכנות לכיבוש אחד הכפרים באזור, ערך דובאטור סיור אישי בקו הקדמי, כדי לבדוק את מערך ההגנה הגרמני, ונהרג מאש האויב. יומיים לאחר מותו הוענק לדובאטור תואר גיבור ברית המועצות.

גופתו נשרפה וכד עם האפר הועמד במרכז המשרפה בשטח מנזר דונסקוי במוסקבה ביחד עם שני גיבורים נוספים מקרב ההגנה על מוסקבה, איוואן פאנפילוב וויקטור טלליכין. ב-1959 הוטמן דובאטור בבית העלמין נובודוויצ'יה במוסקבה.

על פעולתו הנועזת של לב דובאטור כתב יצחק שדה, במאמרו "מלחמה פרטיזנית כמכשיר של צבאות סדירים", בכתב העת "מערכות" בספטמבר 1951:

”והנה סוף 1941 . הגרמנים מתקרבים אל מוסקבה. והנה פורצת דרך החזית הגרמנית פורמציה של חיל פרשים בפיקודו של דובטור. ומשפרצה מתחילה היא 'לטייל' בעורף האויב. היא פוגעת קשה ובורחת מהר; היא משבשת את דרכי התחבורה, מכניסה בהם ערבוביה, מפוצצת מסילות ברזל, ממקשת דרכים, תוקפת יחידות בתנועה ומפקדות בשעת מנוחתן, משמידה מחסני תחמושת ואספקה. היה זה מופת לפעולה חצי פרטיזנית נמרצת ומוצלחת.”[2]

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא לב דובאטור בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה