לואיג'י קאדורנה
לואיג'י קאדורנה (באיטלקית: Luigi Cadorna; 4 בספטמבר 1850 – 21 בדצמבר 1928) היה ראש המטה הכללי של צבא איטליה במלחמת העולם הראשונה.
 | |
| לידה |
4 בספטמבר 1850 Pallanza, איטליה  |
|---|---|
| פטירה |
21 בדצמבר 1928 (בגיל 78) בורדיגרה, איטליה |
| מקום קבורה |
Pallanza |
| מדינה |
ממלכת איטליה |
| השכלה |
|
| השתייכות |
חיל האוויר המלכותי האיטלקי |
| תקופת הפעילות |
מ-1865 |
| דרגה |
מרשל איטליה |
| פעולות ומבצעים | |
| עיטורים | |
| |
  | |
ביוגרפיה
עריכהלואיג'י קאדורנה נולד בפאלנצה שבורבניה, פיימונטה ב-4 בספטמבר 1850.
היה גנרל ופוליטיקאי איטלקי. בנם היחיד של גנרל רפאלה וקלמנטינה זופי. בשנת 1860, בן 10, אביו שלח אותו ללימודי צבא: תחילה בבית הספר הצבאי "Teulié" במילאנו וחמש שנים מאוחר יותר באקדמיה המלכותית של טורינו, הוא התמנה לסגן שני בתותחנים ב-1868. בשנת 1867 התקבל כתלמיד בבית הספר למלחמה בטורינו שזה עתה נוסד. המשיך לאקדמיה צבאית, שם נשאר עד קידומו לסגן בשנת 1870. כחלק מגדוד התותחנים השני, השתתף במבצעים הצבאיים הקצרים נגד רומא בכוח המשלוח בפיקודו של אביו. בשנת 1875, בהיותו סרן, לבקשת אביו, קצין בצבא, הועבר לרומא למטה הכללי. שם היה בין מחברי מונוגרפיות שונות על שטח הגבול האוסטרי, שאליהן הלכו ברגל. ב-1883 היה מפקד גדוד בגדוד חי"ר 62 באלבה במשך שלוש שנים. הועלה לדרגת רב-סרן והוצב במטה הכללי של הגיס של גנרל פיאנל. מאוחר יותר הוא קיבל את תפקיד ראש הסגל של הפיקוד האוגדתי של ורונה. בשנת 1889 התחתן עם מריה ג'ובאנה בלבי מהמרקיזות בלבי מגנואה.
בשנת 1892, הועלה לדרגת קולונל ופיקד על גדוד ברסליארי ה-10 במשך ארבע שנים (בקרמונה ולאחר מכן בנאפולי), שאותו הגדיר כפיקודו הטוב ביותר עד המלחמה; הוא היה אז ראש המטה של חיל צבא פירנצה, שם שירת תחת בלדיסרה, הגנרל האיטלקי הנודע והמעוטר ביותר. בלט בזכות הפרשנות הקפדנית שלו למשמעת הצבאית ובשימוש התכוף שלו בסנקציות קשות שעלו לו גם באזהרות כתובות מהממונים עליו. עם זאת, הוא זכה להערכה במיוחד על ידי הגנרלים פיאנל ובלדיסרה, שהיו אלה שזכו להכרה גדולה ביותר בצבא מבחינת יכולת.
החל משנת 1898 פרסם חוברת על טקטיקות והדרכה של חיל רגלים, שכותרתה הוראה טקטית. מוכרת החוברת שיצאה בנאפולי ב-1907, אשר עוסקת במאמר שפורסם בכתב עת צבאי, XXXIII (1888), עמ'. 5-22. הוא התייחס לאבחנה כי תנועה התקפית תמיד תביא למתקפה חזיתית, שעלותה יקרה מאוד בשימוש בכלי נשק מודרניים, אם לא תהיה מתוכננת וערוכה היטב. עם זאת, הוא סבר כי תיאום בין כלי הנשק השונים, ניצול השטח על ידי שרשראות היורים המתקדמים ונחישות קרה של המפקד, מאפשרים הצלחה גם לתקיפה חזיתית. לשם כך נדרשים מפקדים סמכותיים, יחידות מגובשות וחיילים ממושמעים. החלק האחרון הוקדש להוראת אימון המחלקות, שבהן הומלצו תרגילים וסימולציות לצדדים יריבים בשטח ועל הנייר. המאמר התקבל בהערכה רבה על ידי מומחים רשמיים, כולל בלדיסרה, שהיו להם אך דברי שבח למחבר. בשנת 1902 פרסם בכתב העת הצבאי האיטלקי. (XLVII, עמ' 1783-1835, 1931-1970, 2131-2181) מחקר מוויסמבורג ועד סדאן בשנת 1870, בו נדונה ההתנהלות הטקטית של היחידות הפרוסיות במלחמה עם צרפת.
בשנת 1905 קיבל על עצמו את הפיקוד על הדיוויזיה הצבאית של אנקונה וב - 1907 היה ראש הדיוויזיה הצבאית של נאפולי בדרגת לוטננט גנרל, ולבסוף הגיע לדרגים הגבוהים ביותר של הכוחות המזוינים. באותה שנה הוזכר שמו לראשונה כיורש אפשרי לגנרל טנקרדי סלטה, שהיה במצב בריאותי לקוי, לתפקיד העליון של ראש המטה של הצבא. אבל בשנה שלאחר מכן, לאחר שסאלטה פרש, נבחר לתפקיד הגנרל אלברטו פוליו. לא רגשות העוינות המוצהרים של קדורנה כלפי ראש הממשלה ג'ובאני ג'וליטי ולא הרבה פחות מכתב שב-9 במרץ הוא שלח לאוגו ברוסטי, עוזרו הראשון של המלך ואחיו של רוברטו ברוסאטי, מפקדה העתידי של הארמייה הראשונה, שב -1916 יודח על ידי קדורנה לפני קרב הרמות.
הוא הפך לראש המטה הכללי ב-1914, לאחר מותו הפתאומי של הגנרל אלברטו פוליו, וניהל את פעולות הצבא המלכותי במלחמת העולם הראשונה מכניסתה של איטליה לסכסוך ב-24 במאי 1915. ועד התבוסה בקפורטו.
קריירה צבאית
עריכהבבוקר 1 ביולי 1914, גנרל אלברטו פוליו מת לפתע מהתקף לב. כמה ימים קודם לכן, ב-28 ביוני, רצח גברילו פרינציפ את יורש העצר הארכידוכס פרנץ פרדיננד ואת בת זוגו סופי צ'וטק בסרייבו. ב-27 ביולי שלאחר מכן הציע המלך ויטוריו אמנואלה השלישי, בהמלצת הגנרל בלדיסרה, את התפקיד לקאדורנה. כדי לא לחזור על השגיאות של מלחמות הריסורגימנטו, הציב האחרון את התנאי של התלות, היררכית וממסדית, רק על המלך ולא על הממשלה. המלך קיבל, ואמר לו "הסמכות שלי תשמש רק לגרום לכולם לציית לה".[1] קדורנה השתלט אז על משרד הרמטכ"ל. ב-23 ביולי העמידה האימפריה האוסטרו-הונגרית את האולטימטום שלה לסרביה, וגררה תגובת שרשרת אשר, לאחר סדרה של משברים דיפלומטיים ומהלכי נגד מדיניים-צבאיים, הביאה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה תוך מספר שבועות. הוא התמנה לרמטכ"ל ביולי 1914. עם כניסת איטליה למלחמה לצד מעצמות ההסכמה היו לצבא האיטלקי 36 דיוויזיות של חיל רגלים שמנו כ-875,000 חיילים דלים בחימוש ומצוידים רק ב-120 קני ארטילריה מודרניים.[2]
על פי הוראות אמנת הברית המשולשת, קאדורנה החל לארגן את הצבא להתערבות נגד צרפת. בשל היעדר תקשורת מוחלט בין הפוליטיקאים לצבא לא הודיעו לו כי הממשלה בוחנת את האפשרות לנטוש את בני בריתה הנוכחיים.
ב-31 ביולי, באותו היום שבו החליט הקבינט על נייטרליות, שלח קדורנה למלך את תוכנית המלחמה שלו שהציעה לפרוס חיל צבא שלם לצד גרמניה נגד הצרפתים, תוכנית שאושרה על ידי ויטוריו עמנואל ב-2 באוגוסט, בעוד נייטרליות הוכרזה במקביל.
איטליה הכריזה מלחמה על הקיסרות האוסטרו-הונגרית ב-13 במאי 1915. החזית השתרעה מאזור טרנטינו ומשם מזרחה לעמק נהר האיזונצו עד לים האדריאטי. קאדורנה בחר בטקטיקה של הגנה בחזית טרנטינו והתקפה בחזית האיזונצו. בין 1915 עד 1917 ערך קאדורנה 11 התקפות בחזית האיזונצו ללא שינוי משמעותי בקו החזית פרט לכיבוש העיר גוריציה בקרב השישי על האיזונצו באוגוסט 1916. בקרבות אלה נהרגו כ-150,000 איטלקים. המורל בקרב החיילים היה נמוך והמשמעת הצבאית נשמרה על ידי הוצאות להורג והדחות מפקדים. קאדורנה הכניס לתוקף את המנהג הרומאי של דקימאטיו - הוצאה להורג של אחד מתוך עשרה חיילים ביחידות שהראו מורך לב בקרב.
קאדורנה הצטיין בהדיפת המתקפה האוסטרית הגדולה בחזית טרנטינו במאי 1916. המצב בחזית זו השתנה כאשר נכנסה גרמניה לחזית. צבאו של קאדורנה היה מותש ולא מוכן למתקפה של הגרמנים והאוסטרים בקפורטו.
בעקבות התבוסה הקשה בקרב קפורטו, הודח קאדורנה ובמקומו נתמנה סגנו, ארמנדו דיאז. לאחר המלחמה נשלח קאדורנה כנציג איטליה למועצת המלחמה העליונה בוורסאי. מסקנות וועדת החקירה הממשלתית על התבוסה בקפורטו נתפרסמו בסוף יולי 1919. הן תלו בו את האשמה כאחראי העיקרי לתבוסה ולכל היבט כואב של המלחמה. הן הביאו גינויים קשים, שזכו לבולטות בלתי הוגנת מהשתיקה שבה כוסתה אחריותם של גורמים צבאיים ופוליטיים אחרים. הוא התפטר מהועדה בוורסאי וחזר לאיטליה.
ב-1924 העניק לו בניטו מוסוליני דרגת פילדמרשל (Maresciallo d'italia).
סנטור מ--1913 עד 1928, קאדורנה לא הצטרף לפשיזם. בשנת 1924 מינה אותו בניטו מוסוליני באופן מפתיע למרשל איטליה ושמו שוקם לחלוטין בעקבות הלחץ שהפעיל קרלו דלקרואה, נכה מהמלחמה ונשיא אגודת הוותיקים[3]
הוא נפטר בבורדיגרה ב-21 בדצמבר 1928 ב"פנסיון ג'ולי", שהפך מאוחר יותר ל"מלון בריטניק". לוח הנצחה הוצב על חזית המבנה, שופץ והפך לבניין מגורים. גופו מונח במאוזוליאום, שתוכנן על ידי האדריכל מרצ'לו פיאצ'נטיני, בעיר הולדתו (Pallanza), על גדת אגם מאג'ורה.
הנצחה
עריכהקאדורנה הונצח באתרים רבים באיטליהː
- דרך קאדורנהː היום כביש 141. בשנת 1916 הקימו לקדורנה קווי הגנה אחוריים ליד הר גראפה על מנת להגן על היחידות הגדולות שנפרסו בחזית טרנטינו במקרה של פריצת דרך של הקווים המתקדמים בגזרה מויצ'נזה למונטלו. הוא נתן פקודה למהנדסי הצבא לבנות במהירות כביש ושני כבלים שיוכלו לשאת כלי רכב וחיילים עד להר גראפה. עבדו שם כ-30,000 איש, כולל חיילים ואזרחים. הדרך הושלמה ימים ספורים לפני התבוסה של קפורטו וקווי ההגנה של גראפה שימשו את הארמייה הרביעית בפיקודו של הגנרל מריו ניקוליס די רובילנט, שנסוגה מחזית הדולומיטים של טרנטינו. בכמה הזדמנויות, עד ימי המלחמה האחרונים, דיממו האוסטרים את עצמם למוות בניסיון העקר לכבוש את פסגת ההר, ששלטה על גזרה שלמה של החזית וממנו, במשך עשרות קילומטרים, הלמו האיטלקים את חיילי האויב.
- בפאלנצה, היום כפר של ורבניה, עיר הולדתו על אגם מאג'ורה (מחוז ורבאנו קוסיו אוסולה), הוקם המאוזוליאום שהוקדש לו, שנחנך ב-1932 ועוצב על ידי מרצ'לו פיאצ'נטיני.
- תחנת הרכבת הצפונית של מילאנו, המשקיפה על פיאצלה לואיג'י קאדורנה. אחת הככרות המרכזיות ליד מבצר ספורצה.
- המנהרה העשרים של כביש 52 המנהרות של מונטה פאסוביו, שנחפרה במהלך הלחימה במלחמת העולם הראשונה, נושאת את שמו.
- מחיקת השם מהרחובות והכיכרות של אודינה. בשנת 2011 החליטה ועדת הטופונימיה של אודינה לשנות את שמה של הכיכר המוקדשת לקדורנה, ל"פיאצלה יוניטדה ד'איטליה", שכן במהלך השנים אושרה והתרחבה ההסכמה לדעתם של היסטוריונים שביקרו את גישתו של הבוז והזלזול בחיי החיילים בחזית.
- ספריםː
- התקפה חזיתית ואימונים טקטיים, רומא, USSME, 1915.
- המלחמה בחזית האיטלקית, הקדמה מאת אלדו א. מולה, רומא, Bastogi Libri, 2019, ISBN 978-88-99376-33-8.
- גנרל רפאלה קדורנה בריסורגימנטו האיטלקי, מילאנו, פראטלי טרבס, עורכים, 1922.
- דפים נוספים על המלחמה הגדולה, מילאנו, מונדדורי, 1925.
- קפורטו? לואיג'י קדורנה מגיב, הקדמה מאת אלדו א. מולה, רומא, Bastogi Libri, 2020, ISBN 978-88-5501-089-4.
- מִכתָבִי מכתבי משפחה, בעריכת Raffaele Cadorna, מילאנו, Mondadori, 1967.
- המנהל והאלוף. התכתבות אלברטיני-קאדורנה, עריכה: אנדריאה גואיסו. הקדמה מאת סימונה קולאריזי, מילאנו, Fondazione Corriere della Sera, 2014, ISBN 978-88-96820-14-8.
עיטורים והצטיינות איטלקיים
עריכה- אביר הצלב הגדול מעוטר ב-Grand Cordon של מסדר הכתר של איטליה 29 בדצמבר 1910.
- אביר הצלב הגדול מעוטר בגראנד קורדון ממסדר ה-SS. מוריס ולזרוס 30 בינואר 1915.
- אביר הצלב הגדול מעוטר ב-Grand Cordon של המסדר הצבאי של סבויה 28 בדצמבר 1916.
- מדליה מאוריצית לזכות צבאית של 10 ברק
- מדליית הנצחה למלחמת איטליה-אוסטריה 1915 - 18 (4 שנות מערכה)
- מדליית ניצחון איטלקית
- מדליית הנצחה לאיחוד איטליה
- מרשל איטליה --- 4 בנובמבר 1924.[4]
עיטורים וכיבודים זרים
עריכה- אביר הצלב הגדול של מסדר כוכב קראדאורביץ' (מעמד צבאי)
- אביר הצלב הגדול של מסדר הרכיבה על הכשרון האזרחי והצבאי
- קורדון גדול ממסדר לאופולד
- אביר הצלב הגדול של הנשר האדום
- אביר הצלב הגדול של לגיון הכבוד
- הצלב הגדול של מסדר הנסיך דנילו הראשון
- אביר הצלב הגדול של מסדר האמבט
- חבר כיתה א' במסדר מיכאל האמיץ
- צלב המלחמה 1918-1914
קישורים חיצוניים
עריכה
- יוסי מלמן, 100 שנה למלחמת העולם הראשונה: כך הפך הצבא האיטלקי לבדיחה, סופהשבוע, 22 בינואר 2014
- ביוגרפיה (באנגלית)
- לואיג'י קאדורנה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- לואיג' קאדורנה באתר אנציקלופדיה טרקאני (איטלקית)