ברנדייס נולד בלואיוויל שבקנטקי לאדולף ברנדייס ופרדריקה דמביץ, שניהם ממשפחה יהודית אמידה שמוצאה מפראג. סבו ואבי-סבו היו שניהם מנהיגים פרנקיסטים בולטים בעירם, מתומכי הנביאה רייזל איגר.[2] ברנדייס היה בן הזקונים בין ארבעה ילדים, וחלק מחינוכו קיבל בדרזדן, בעת שאביו נקלע לקשיים כספיים ושב לאירופה לזמן מה.
ברנדייס לא קיבל חינוך יהודי פורמלי, אך השפעתו הרבה של דודו, לואי נפתלי דמביץ, סייעה להשכלתו היהודית. בשל חיבתו לדוד זה הוא כינה עצמו "דמביץ" ושינה את שמו האמצעי –שהיה דויד – לדמביץ. דוד זה, שהיה עורך דין, גם תרם להתעניינותו במשפטים.
כישוריו האינטלקטואליים הבלתי רגילים של ברנדייס באו לידי ביטוי בהישגים מזהירים באוניברסיטת הרווארד, שם נבחר כחבר באחוותפי בטא קפא. הציון הממוצע שהשיג היה 97, ציון חסר תקדים בתולדות הפקולטה למשפטים באוניברסיטה זו. משסיים את התואר בגיל 20, צעיר בשנה מהגיל המקובל, אפשרו לו כישוריו להשיג במהירות מוניטין כפרקליט צעיר מצליח בלואיוויל ואחר כך בבוסטון.
ב-1891, בגיל 34, התחתן עם בת דודתו מדרגה שנייה, אליס גולדמארק. לזוג נולדו שתי בנות, סוזן ברנדייס גילברט (1893) ואליזבת ברנדייס ראוסשנבוש (1896).
הוא זכה לפרסום רב ב-1908 בתיק מילר נ' אורגון, כאשר עשה שימוש בידע אמפירי שהוכיח כי לשעות עבודה ארוכות השפעה קשה על נשים. הייתה זו דוגמה תקדימית לשימוש משפטי בידע ממדעי החברה. היא אכן הותירה רושם על בית המשפט והיוותה יסוד לפסק דינו ואבן יסוד לכתיבת טיעונים משפטיים בדורות שאחר כך (מה שכונה "Brandeis brief").
בביסוס גישה משפטית שראתה את האדם הבודד במאבקיו החברתיים והכלכליים, תרם ברנדייס תרומה מכרעת רבות למהפך שחל במשפט האמריקני, שנהג לקדש באופן כמעט מוחלט את חירויות התאגידים, בהן החירות להשליט מונופול, לעסוק בתחרות בלתי הוגנת ולהעביד בתנאים נצלניים. תרומה זו הביאה לכינויו "פרקליט העם".
המוניטין שלו גם עמד לו לרועץ, שכן קמו לו אויבים מושבעים. אלו הצליחו למנוע את מינויו ליועץ לענייני מסחר בקבינט של וודרו וילסון, אך לא הצליחו לשכנע את הנשיא לסור מכוונתו למנותו לשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית. וילסון הודיע על המינוי ב-28 בינואר1916, ולאחר דיונים סוערים אושר בסנאט ב-1 ביוני ברוב של 47 נגד 22 סנאטורים והושבע לתפקיד ב-5 ביוני. ברנדייס היה היהודי הראשון שכיהן בבית המשפט העליון.[3]
כשופט עליון המשיך לבלוט בגישתו הליברלית ובפתיחותו לחקיקה סוציאליסטית. שוב ושוב החזיק בדעות מיעוט, בין השאר כשתמך בחוקים שהגבילו שימוש בהעסקת ילדים. לעיתים קרובות היה שותף לו בדעותיו ידידו השופט אוליבר ונדל הולמס. יחד הם סברו שלא ניתן להגביל את חופש הביטוי אלא במצבים של סכנה ברורה ומיידית.
כבר במאמר ב-1890 עם שותפו סמואל וורן כתב על הזכות לפרטיות, בהקשר של צילומים בעיתונות שהחלו להופיע באותה תקופה.[4] הוא התנגד נחרצות לפסיקה שאפשרה ציתות לטלפונים כדי להאזין למבריחי משקאות חריפים. ברנדייס הזהיר שהיכולת הטכנולוגית לחדור לרשות הפרט צפויה ללכת ולגדול, ופשע נותר פשע גם אם הוא מבוצע מטעם הממשלה. עם זאת היה שותף לדעת השופט הולמס שניתן לעקרמפגרים. אחד ממשפטיו המפורסמים, שצוטטו רבות, היה על "הזכות המוערכת ביותר בידי בני תרבות - הזכות להיעזב לנפשך", שלימים הפכה בפסיקת בית המשפט לזכות לפרטיות.
ב-1913 כתב ברנדייס סדרת מאמרים עבור Harper's Weekly שהציעו דרכים לבלום את כוחם של בנקים גדולים ונאמנויות כספיות. באחד מאלה, "What Publicity Can Do",[5] הוא חיבר את הציטוט בנוגע לשקיפות שלטונית שבזכותה הוא זכור לטובה, מעל מאה שנה מכתיבת המאמר: "אומרים שאור השמש הוא הטוב שבחומרי החיטוי."[6][7]
בהמשך השתנה המצב בבית המשפט וברנדייס מצא עצמו ברוב, כאשר יוז ורוברטס עברו מהצד השמרני לזה הליברלי בשל לחץ מצד הנשיא רוזוולט. לאחר שבית המשפט פסל חקיקה סוציאליסטית שיזם הנשיא כחלק מהניו דיל, הציע רוזוולט "להזרים דם חדש" לבית המשפט העליון ובכך לשנות את אופיו. אף שההצעה נדחתה, הדבר הביא להרתעת חלק מהשופטים ולשינוי בעמדתם.
הוא פרש ב-13 בפברואר 1939 בגיל 83, ושנתיים אחר כך נפטר. השפעתו על המשפט האמריקני והעולמי ניכרת עד היום, ורבים הם פסקי הדין בעולם המערבי שבהם הוא מצוטט.
ב-1905, במסגרת חגיגות יובל ה-250 להתיישבות יהודים בארצות-הברית (1655, עוד לפני שארצות הברית הוקמה והשיגה את עצמאותה), הצהיר ברנדייס כי הוא איננו מאמין ב"אמריקניזם של מקף", ובכך ביטא את תפיסת העולם של היהודים-האמריקנים הוותיקים, שעשו הכל על מנת להקטין את משמעותה הארגונית והחברתית של זהותם היהודית. ב-1913 לעומת זאת, הכריז ברנדייס על ההפך הגמור: "להיות אמריקני טוב זה להיות יהודי, ולהיות יהודי טוב זה להיות ציוני". היסטוריונים שונים הציעו הצעות מגוונות לסיבות המהפך, ועל כולם מקובלת ההנחה לפיה מעורבותו של ברנדייס, 'פרקליט העם', בענייני המעמדות הנמוכים, שבניו יורק באותה תקופה התאפיינו במרכיב יהודי בולט מאד, השפיע על המהפך. ייתכן גם שתהליך הפיכתו לציוני קשור למשטמה שספג מצד יריביו, שחלקה הייתה בבחינת אנטישמיות גלויה, אך מדובר בהסבר חלקי ביותר בלשון המעטה, בהינתן העובדה שיהודים רבים בני מעמדו וחוגו החברתי של ברנדייס סבלו מאנטישמיות, ומסקנתם הייתה הפוכה בתכלית: חלקם הצדיק את האנטישמיות בכך שהיהודים במקום להפוך לאמריקנים מלאים (כפי שהציע ברנדייס עצמו ב-1905), הם 'מסתגרים' בשפתם ובמסורותיהם, וחמור מכך, מביעים עניין ברעיון הציוני.[8]
על ביקורו בארץ כתב יוסף אליהו שלוש בספרו האוטוביוגרפי "פרשת חיי".[9] כך כתב שלוש:
בימים ההם בא לואיס ברנדיס מאמריקה לבקר את ארץ ישראל. הוא הזמין אליו כמה עסקנים וביניהם את הא' יהושע אברביה וכותב הזכרונות האלה. הוא שאלנו, מה יודעים אנו לספר ע"ד [על דרך] בני הארץ, הליכות חייהם, אופים ותכונותיהם. אנו הסברנו לו כי המושלמים שבארץ הם עם שאינו דומה לאחרים. הם אינם נוטרים שנאה לנו. ההמון הערבי הפשוט הוא תמים מאוד. צריך לדעת כיצד להתנהג עמו וכיצד לחיות עמו.
במשך חצי שעה מסרנו לו כמה וכמה עובדות - על ידי המתרגם דה-סולו-פול - מחיי היישוב ויחס השכנים מאז, שחזקו את השקפותינו בזה. אולם אחינו היהודים החדשים שבאים מאירופה לא ידעו איך להתנהג אתם, ובשביל זה נשתנה יחסם אלינו.
כשנפרדנו, אמר ברנדיס את המילים הבאות: "שמח אני מאוד לשמוע מכם דברים נכונים ואמתיים שקויתי לשמעם והם חדרו ללבי ומשום כך הנני מודה לכם. עלי לומר לכם שהנני נוטה להשקפתכם הצודקת. שעוד לא שמעתי כזאת מאחרים. אני מקוה כי עוד תהיה לנו הזדמנות להתראות".
בנאומיו הציוניים הדגיש את חשיבותה של היצרנות:
"זהו פטריוטיזם אמיתי... לעשות מרק טוב בפלסטינה... אין תרומה בלגרום למישהו לעשות בשבילך מרק. אין תרומה בלקבל משכורת על תכנון תוכניות למרק."
אלא שדווקא ברנדייס, הסמן השמאלי של המחשבה הכלכלית האמריקנית, נתפס כ"ימני" בידי ההנהגה הציונית. ב-1920 פרץ משבר בינו לבין חיים ויצמן סביב השאלה האם תפקידה של הציונות העולמית הוא הניהול הכלכלי של בניין הארץ או שמא יש להותירו בידיהן של ההסתדרויות המקומיות, שיגייסו תורמים, ובידי הון פרטי. בעקבות המשבר פרשו ברנדייס וחבריו מההנהגה, אך ברנדייס הוסיף לתמוך בתנועה הציונית ולתרום לה עד יום מותו.
ב-1937 לחץ על רוזוולט להתנגד לתוכנית ועדת פיל, שלפיה רק 20% מארץ ישראל יהיו בשליטה יהודית.
מ"מ סילבר, מי יכול לכסף הגדול: 100 שנים של התמודדות נואשת מול המונופולים הגדולים, (עורכת: עלית קרפ), כנרת זמורה-ביתן דביר, 2016. פרק 5: פרקליט העם, עמ' 161–202
ארצות הברית
פנחס רוזן מעניק מדליות ברנדייס לשופטים העליונים יצחק אולשן ושניאור זלמן חשין, סרטי גבע, ארכיון שפילברג, 1957 (התחלה 9:33)
יובל מלחי, פרק 284: הרב והשופט שהצילו את הצהרת בלפור, באתר "קטעים בהיסטוריה", 23 בנובמבר 2018
לואיס דמביץ ברנדייס (1856-1941), דף שער בספרייה הלאומית
יצחק הרצוג, "אידיאולוגיה ומציאות": כך נוצר הקשר ההדוק בין יהודי אמריקה לישראל, באתר הארץ, 24 במרץ 2021
