לוגברה
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: הגהה (בעיקר להסיר את המירכאות המופיעות בכל שם שהוא). | |
לוּגְבָּרָה (בלועזית: Lugbara) היא קבוצה אתנית המתגוררת בעיקר באזור הנילוס המערבי של אוגנדה ובאזור הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. אנשי הלוגברה מדברים בשפה ייחודית להם – לוגברה, שפה מרכז-סודאנית (אנ') המזכירה מאוד את השפה המדוברת בקרב קבוצת המאדי (Madi), קבוצה אתנית נוספת השוכנת בדרום סודאן ובצפון אוגנדה וחולקת עם אנשי הלוגברה סממנים תרבותיים רבים. יש המשערים כי הקרבה התרבותית נובעת מהתפיסה, כי בעבר אנשי הלוגברה היו ידועים כבני המאדי עצמם.[1]
יש המשערים כי המונח אנשי הלוגברה נטבע רק במחצית השנייה של המאה ה-19, בעקבות פלישת העבדים הערבים מחרטום. בנוסף, האזור הגאוגרפי בו חיים אנשי הלוגברה שונה מאוד מבחינה נופית מהאזורים בהם חיים רוב שכניהם. עובדה זו מקנה לזהותם ייחודיות הן מבחינה לשונית והן מבחינה תרבותית. בשנת 1900, אנשי הלוגברה נשלטו תחת שלטון קולוניאלי כחלק מהקולוניאליזם האירופאי אשר התקיים במדינת קונגו החופשית. סמל התרבות של שבט הלוגברה הוא נמר.[1]
דת
עריכהכפי שמעידה המיתולוגיה שלהם, שבט הלוגברה היו במקור אנימיסטים - מאמינים ברוחות ואלים. כיום, אנשי הלוגברה ברובם מאמינים בדת הנצרות הקתולית. יש ביניהם מיעוט מוסלמי.[2]
שפה וקבוצות אתניות שכנות
עריכהשפת הלוגברה היא שפה מרכז סודאנית הדומה לשפה המדוברת על ידי בני מאדי. המאדי שוכנים ממזרח לקבוצת הלוגברה וחולקים איתם דמיון תרבותי רב. אנשי הלוגברה והמאדי הם דוברי הלוגברה היחידים במזרח אפריקה. בשפת הלוגברה קיימים ניבים רבים אשר מובנים בקלות לכלל דוברי השפה, גם אם הם אינם מדברים את אותו הניב. אלו כוללים; אייבו (Ayivu), מרצ'ה (Maracha), טרגו (Terego), וורה (Vurra) וארינגה (Aringa).[1]
הקבוצות האתניות שהכי קרובות אל הלוגברה הן מהבחינה לשונית והן מבחינה תרבותית, הן: לוגו (Logo), קאקווה (Kakwa) והמאדי. קבוצות אלו יושבות בשטחים השכנים לשטחיהם של אנשי הלוגברה ממזרח וממערב. על פי אנשי הלוגברה, שלוש הקבוצות הללו הן צאצאיות של אותו אב קדמון על אף כי חלקן דוברות את השפות החמיתיות באזורים הצפוניים או את השפות הנילוטיות באזורים הדרומיים. בנוסף לקבוצות אלו, ניתן לשייך את קבוצת הבאלה (Bale), אשר שוכנת ממזרח לאנשי הלוגברה. זו קשורה בקשר הדוק לשפה ולתרבות הלוגברית ודוברת גם היא את השפה הסודנית. קיימים מיתוסים רבים בקרב הלוגברה המתארים את הקשר בין כל הקבוצות הללו.[1]
היסטוריה
עריכהלאורך ההיסטוריה הגיעו לאזורי ההתיישבות הלוגברית קבוצות חיצוניות ממדינות מחוץ ליבשת אפריקה. קבוצות אלו הגיעו הן כחלק מהתפשטות הקולוניאליזם האירופאי והן כחלק מכניסתן של קבוצות ערביות שנכנסו למדינה לפני ההתפשטות הקולוניאלית כמו סוחרי העבדים המוסלמים.[1] במחצית השנייה של המאה ה-19 החלה פלישה של סוחרי עבדים מוסלמים לאפריקה שמדרום לסהרה. אנשי הלוגברה הצליחו להימלט מעבדות וניצלו עקב הפיזור הגאוגרפי שלהם בשטח רחב. כמו כן, מיוחסת להם אכזריות צבאית שאין אודותיה עדויות מפורטות. זו הקנתה להם יתרון יחסי ומנעה את ניצולם ושעבודם מצד סוחרי העבדים. ב-1900 הבלגים שלטו באזורי הלוגברה שתחת מדינת קונגו החופשית. הבלגים שלטו בשטחים על ידי ייצוג של צ'יפים מקומיים (ראשי השבטים) שהגיעו מהקהילה המקומית או מקבוצות אתניות שכנות. אנשי הלוגברה מתארים פשיטות רבות על בקר ותבואה שביצעו החיילים הבלגים. הם מייחסים לתהליך התפשטות הקולוניאליזם ולכניסת האירופאים את תחילתה של תקופה חשוכה שהביאה עמה תהליכי שינוי רבים. את השפעתם של תהליכים אלו ניתן לראות עד היום. בשנת 1920 נכנסו לאזור מיסיונרים פרוטסטנטים וקתולים. הם פתחו בתי ספר קטנים ומרכזים עם נציגות אירופאית. אמנם קשה להגיד בדיוק מה הייתה השפעתם, אך הם היוו את האפיק היחיד של חינוך מערבי אותו קיבלו אנשי הלוגברה בזמנו והם, המיסיונרים, סיפקו ערכי דת ומוסר חדשים. כניסתם של גורמים ממדינות זרות מהווים חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של הלוגברה והשפיעו כמתואר על תהליכים חברתיים ועל אופייה של קבוצה זו. עם זאת, על אף התמורות האירופאיות, קבוצת הלוגברה נחשבת לאחת הקבוצות שהושפעו במידה מועטה יחסית מהקשר עם המערב, כלומר, הקבוצה שמרה במידה רבה על אופייה התרבותי והמסורתי עד אמצע המאה ה-20 .[1]
גאוגרפיה ודמוגרפיה
עריכהאנשי הלוגברה חיים במערב הנילוס במחוז אוגנדה, בעיקר באזור הגבול הפוליטי עם קונגו, בשטחי דה מהג'י (De Mahagi) ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו וחלקם גם בדרום סודאן, שם הם מוכרים כשבט המונדו. על פי מפקדי האוכלוסין שנערכו בקונגו ובאוגנדה בשנים 1948 ו- 1949, כלל האוכלוסייה הלוגברית מנתה כ־242,000 אנשים, מתוכם כ-183,000 חיו במדינת אוגנדה. כיום, אוכלוסיית הלוגברה קטנה באופן משמעותי ממספרה בתחילת שנות החמישים.
רוב אנשי הלוגברה חיים באזורים גבוהים, בין 4000–5000 רגל בממוצע מעל פני הים. הרמה בה חיים אנשי הלוגברה מרוחקת מאוד משאר הסביבה ומקבוצות שכנות ולכן גם מנותקת מתיירים ומזרים שאינם נמנים עם האוכלוסייה המקומית. רוב המקומות בהם חיים אנשי הלוגברה הם אזורים מישוריים, ירוקים ופוריים, בעלי מקורות מים רבים. הצמחייה הבולטת באזורים אלו הם עצי אקליפטוס ועצי כסיה לא מעובדים. קיימים שני רכסי הרים בולטים וחשובים לאנשי הלוגברה, הרי הלירו (Liru) והאתי (Eti), בהם אפשר להבחין מכל מקום שבו שוכנים הלוגברים. קיימים מיתוסים רבים המתבססים על הרים אלו ולהם חשיבות רבה בתרבות הלוגברית. הקבורה, גם היא תופסת משמעות רבה בהגדרת הטריטוריה של שטחי הלוגברה. מעל כל קבר של אדם חשוב נוכל להבחין בעץ ברקת: העץ לעולם לא נחתך והאדמה מסביב לקבר לא מעובדת לחקלאות. העצים הענקיים הגדלים מעל לקבר מיועדים להוות סימונים עתידיים לקרקע לוגברית ולסמן נחלת אבות וטריטוריה.[2]
כלכלה ומסחר
עריכהאנשי הלוגברה חיים במישור המחולק לרכסים קטנים על ידי זרמי המים העוברים בתוכו. במעלה הרכסים הללו ישנה אדמת גרניט המשמשת פלטפורמה לייבוש גרעינים וקסאבה (cassava), צמח טרופי שהשורשים שלו מכילים עמילן. האזורים בהם חיים אנשי הלוגברה הם גשומים מאוד ולכן נוחים לחקלאות ולצמיחת ייבול לאורך כל תקופות השנה.
עם זאת, בימי קדם פקדו את האזור מספר בצורות קשות כשהאחרונה ביניהם הייתה ב-1943. הבצורות השפיעו בעיקר על המבנה החברתי מכיוון שכמעט בכל אילן יוחסין לפחות אישה אחת הייתה נשואה לגבר שברח מאזורי ההתיישבות אל אזורי מחיה פוריים יותר לאותה העת ובכך הותיר את האישה ואת ומשפחתם לבדם. מאז, החלו אנשי הלוגברה להחזיק מאגרי עתודה של דגנים ולחייב כל אדם בעל חלקה לשתול קסאבה בשטחו. הסיבה לכך היא שצמח הקסאבה קל לגידול, נשמר לאורך זמן וגורף רווחים רבים. מדיניות זו מפחיתה את הסיכוי שבצורת נוספת תפגע באוכלוסייה בצורה משמעותית.
הלוגברה הם חקלאים המגדלים דוחן, דורה, קטניות, אפונה ומגוון של גידולי שורש. דוחן ודורה שימשו כמזון העיקרי שלהם. בשנים האחרונות ניתן לראות גם גידולים חדשים של אבוקדו, אננס ומנגו. גידול דומיננטי נוסף המשמעותי מבחינה תרבותית הוא התירס אשר משמש בעיקר עבור הכנת בירה. הבירה מרכזית מאוד בתרבות הלוגברה ונמצאת בכל הטקסים, המאורעות ובכל ביקור אצל קרובי משפחה. אנשי הלוגברה נוהגים ללכת מרחקים ארוכים מאוד על מנת לבקר קרובי משפחה רחוקים. בנוסף לעיסוק החקלאי, הגברים של שבט הלוגברה הם ציידים. הם צדים באמצעות קשתות חזקות, היורות חצים ארוכים המשמשות אותם גם לדייג. אנשי הלוגברה עוסקים גם בגידול משק החי: בקר, כבשים, עיזים ועופות.
בעבר כמעט כל צורכי היומיום היו יכולים להיות מסופקים על ידי קבוצות קטנות בסביבת החיים שלהן, ולכן לא התקיימו קשרי סחר בין הקבוצות. אין כמעט התמחות של קבוצות במלאכות ומוצרי סחר ספציפיים וכן מבחינה מסורתית אין ללוגברה מטבע, והמסחר מתבצע באמצעות סחר חליפין בלבד. מאז 1925 קיימים שווקים אזוריים, בהם מחליפים דברי מאכל ותוצרים מקומיים. הסחר מתקיים בעיקר סביב גידולי התירס, מהם מכינים בירה. בתחילת המאה ה-20 הלוגברה החלו להשתמש במטבע של אוגנדה ולהיות חייבים בתשלום מס. תהליך זה החל במקביל לתהליך עיור בו גברים רבים החלו להגר אל מחוץ לאזורים בהם חיו על מנת למצוא עבודה. רובם חזרו לאחר כמה שנים לאזורי המחיה שלהם ושילמו את המיסים עם הכסף שהרוויחו. עם השנים, תרבות צריכה ודברי מותרות אשר הגיעו מחוץ לאוגנדה נעשו נפוצים יותר בקרב אנשי הלוגברה. כתוצאה מתהליך זה, החברה כבר לא יכלה להתנהל כחברה אוטרקית ועלה הצורך בכסף מזומן ובהזנחה של כלכלת הסחר בחליפין. הטבק הוא גידול חשוב מהבחינה הזו ומשמש בעיקר למסחר חוץ וייצוא יותר מאשר לצרכים פנימיים. באמצעות מכירת הטבק לאוכלוסיות זרות רכשו בני הלוגברה כסף מזומן והחל להתפתח סחר המטבע. כיום, אנשי הלוגברה מעורבים גם בסחר בעיירות כפריות ובחנויות ערביות או הודיות במרכזים גדולים יותר.[1]
משק והתיישבות
עריכההצפיפות הממוצעת בכל אזורי הלוגברה עומדת על 150 אנשים למייל רבוע, יחס גבוהה יחסית לאוכלוסיות אפריקאיות המתקיימות מחקלאות. האזור חקלאי, לא נשלט בידי חיות ומלא בבקתות ובשדות. לכאורה, לפי המסורת, הלוגברה חיים בחברה פוליגמית. למרות זאת, קשה מאוד להוכיח נתון זה מכיוון שבפועל יותר מ-60% מהגברים נשואים רק לאישה אחת. על פי המסורת, לכל אישה מתחם משלה. במתחם זה יש בבעלותה בקתה, מספר אסמים, בדרך כלל שלושה ואת השדה שלה. לגבר יש את המתחם שלו, הוא מוקף בגידולים רבים, ובדרך כלל נפרד ממתחמים של גברים אחרים. חוץ מבקתות המחיה במתחם בדרך כלל יהיו גם בקתות המשמשות למקלט, לאורחים, לבחורות צעירות והמאהבים שלהם או לבישול.
בכל משק שנמצא בבעלות אישה אחת יש שלושה סוגים של שדות המצריכים תנאים שונים זה מזה ומגדלים בהם יבולים שונים. כל אישה בחברה מחויבת שיהיו לה את שלושת סוגי השדות, הגבר צריך להבטיח שהשדות של כל נשותיו יהיו פוריים בצורה שווה. כמו כן, השדות של כל הנשים צריכים להיות במרחק הליכה סביר מהמתחם שלהן, זה מזה, ומהמתחם של הגבר. בני הלוגברה חיים בצפיפות יחסית וכמות השטחים הפנויים להתיישבות והשדות החדשים היא מוגבלת. כתוצאה מתנאים אלו גבר יכול להינשא למספר מוגבל של נשים כדי להבטיח לכולן חלקות שוות בגודלן ובעלות אותו פוטנציאל פוריות.[1] במקרים בהם אין די שטח פנוי לשדות חדשים ניתן לראות תהליכים של פיצול בקבוצה והגירה למקומות חדשים ולא מיושבים. במקרים בהם יש אישה ולה קושי להחזיק את שלושת סוגי השדות מתחילות תופעות של קנאה ויריבות בין הנשים.
קיימת חלוקת עבודה בתחום החקלאות בין הגברים לנשים. באופן כללי הגברים עושים את רוב העבודה שקשורה ליבול המשמש לשיווק, יבול כזה הוא בעיקר הטבק. תפקידם הוא לפתוח ולנקות את הקרקע ולנקות את תעלות ההשקיה של שדות הנהר. תפקידן של הנשים הוא לנכש עשבים ולקצור את היבול. זריעת זרעים היא תפקידם של נשים וגברים כאחד. הגברים לוקחים את היבול המשמש לשיווק גם משטחי הנשים אשר מגדלות אותו ומשתמשות בו.
באמצע המאה ה-20, כחלק מתהליך בו השתנתה המערכת המסורתית כמעט בכל תחומי החיים הושפעו גם דפוסי ההתיישבות והחקלאות. בשנים אלו החל להיווצר מחסור באדמות לא מיושבות במרכז שטחי הלוגברה. כתוצאה מכך ניתן לראות שלוש תמורות משמעותיות. צומצמו שלושת סוגי השדות של הלוגברה. הלוגברה החלו לעבור מהמרכז ולהתיישב בפריפריה, אזורים בהם לא נטו להתיישב בעבר. בנוסף, סידור וצפיפות הבקתות השתנו בצורה שמאפשרת יותר כוח חקלאי אפקטיבי במקום מרוכז. עוד גורם אשר השפיע על דפוסי ההתיישבות הוא רגולציה של השלטון: בעבר לא היו גבולות ברורים בין קהילות מקומיות והאנשים יכלו לעבור ממקום למקום לפי הצרכים והדפוסים התרבותיים שלהם, להתפזר בשטחים פוריים ולא מיושבים ולחיות בקהילות מקומיות. כיום מדינת אוגנדה קובעת גבולות ברורים ומגבילה את התנועה של אנשי הלוגברה. המדינה אוסרת על מעבר מסוג זה במטרה למזער סכסוכים ומריבות על אדמות בין שבטים וקבוצות אתניות באזור. חוקי המדינה גרמו לכך שאנשי הלוגברה חיים כיום בצפיפות גבוהה יותר מעבר.[1]
משפחה, שבט וקשרי יוחסין
עריכההיחידה המשפחתית הראשונית ביותר בלוגברה היא הבקתה המאוכלסת על ידי אישה וילדיה. היחידה השנייה היא המתחם, שהוא הבית לגבר נשוי, בין אם הוא נשוי לאישה אחת או מספר נשים. מספר משפחות ביחד מאוחדות לאשכול משפחתי, אשר בראשו עומד זקן השבט, המכונה גם בה וורה (Ba Werra) או בה המבו (Ba Hambo), בשפתנו, האיש הגדול, או בקרב קבוצות הלוגברה שבצפון אוריבה (Uriba), כלומר, איש מקדשי הרוחות. תפקידו המרכזי של זקן השבט הוא לתחזק את הקשר עם הרוחות ולשמור על הסדר הטוב והשלום במשפחה.
האשכול המשפחתי מונה לרוב כ-25 אנשים לערך, אשר משתייכים ל-6 משפחות. לכל אשכול משפחתי רצועת שטח משלו הכוללת את המתחמים, הצריפים ואת המשק החי. השושלת, דהיינו, הקשר המשפחתי, עוברת דרך אב קדמון אחד והוא שקובע את שאר השושלת. שושלת הלוגברה היא פטריארכלית, ונקבעת על ידי הזכר במשפחה. אצל אנשי הלוגברה קיימות שושלות מורכבות ושושלות פשוטות. המארג המשפחתי הבנאלי מורכב מהשושלת הפשוטה והמצומצמת. השושלת ואילן היוחסין הם נצחיים, וקיימים מאז ומעולם, אך אשכול המשפחה לא. אשכול המשפחה, שיוך האדמה והמשק החי הומצאו והתפתחו עם השנים לצד אילן היוחסין. לזקן השבט, ישנו מקדש מיוחד עבור האבות הקדמונים של השושלת המשפחתית והקבוצה כולה. המקדש ממוקם מחוץ לשטח המחיה וכוחו של זקן השבט מיוחס למקדשים אלו. חשוב לציין כי האמונה הרווחת היא כי למקדשים אלו כוחות רשע וכי מי שאינם זקני השבט אינם מתקרבים למקדשים אלו.
קבוצת הלוגברה מיחסת משמעות חזקה מאוד לערך הכבוד ולהיררכיה. הקבוצה מגדירה כבוד דרך שלושה אופנים: רגש פחד, רגש חיבה וציות מוחלט. לפי יחסי הכבוד, על האחים הצעירים לכבד את אחיהם הבכור, על האישה לכבד את בעלה, על האחות לכבד את אחיה ועל הנער לאהוב את אביו. הלוגברה, מאמינים מאוד בשושלת המשפחתית ובאבות הקדמונים ומאמינים כי קשרי הדם ביניהם הם שמאחדים, מייחדים ומבדילים אותם מהאחרים. כיום קיימות לפחות כ-60 קבוצות של אנשי לוגברה. המייסדים של קבוצות אלו היו הבנים של האבות הקדומים הגיבורים והם נחשבים לבסיס החברה הלוגברית. סדר הלידה של המייסדים אינו ידוע. לכל קבוצה יש שם שנגזר לרוב משם השושלת המשפחתית.[1]
חוק וסדר
עריכהלקבוצת הלוגברה אין מבנה ארגוני מסוים המאפיין אותה, אין להם צ'יף מסוים, או חוקים מנוסחים על פיהם יש לפעול. בעבר לא היו להם מוסדות מסורתיים שפעלו כדי לאכוף את החוקים ולהטיל עונשים על הקבוצה, אלא היה מדובר בחוקים ועונשים שהוטלו על ידי הגורמים האחראיים. כמו שנאמר אלו לא היו קבועים או מאורגנים כמו שקיימים כיום.[1]
לפי הלוגברה, תרגול הסמכות והעוצמה חיוני עבור הפעילות והשלטת הסדר בקרב הקבוצה. החיים החברתיים המסודרים הם אלו ששולטים ביחסים בתוך הקהילה המקומית ונעשה שימוש בעיקר בסנקציות דתיות לשם כך. לעומת קבוצות אתניות אחרות, לא היה גורם שניהל אותם מהממלכה, והמנהיגים של השבט עצמו הם שאחראים על התנהלות השבט ולא גורמים חיצוניים כמו השלטון. בני הלוגברה יצרו בריתות ידידותיות עם השלטונות השכנים כדי להבטיח את ביטחונם מפני התקפות מצד קבוצות אתניות אחרות.
כל אדם בעל יכולת גופנית היה מחויב להגן על הכפר ולכן כל הגברים בעלי יכולת הגוף נחשבו אוטומטית לחיילים, אם כי זו לא הייתה חובה קבועה. בין השנים 1920–1950 הקבוצות היו קטנות מידי כדי להפוך להיות עצמאיות פוליטית אל מול השלטון הקולוניאלי ולכן הן התמזגו עם מחוזות נוספים. כיום ניהול הקבוצות נעשה על ידי אנשי הכפר המלומדים. חיי היום יום של הלוגברה עוסקים בגידולים, חקלאות, חיי חברה ומשפחה. כל הפעילויות האלו מתרחשות בתוך האשכולות המשפחתיים.[1]
הסיפור המיתולוגי
עריכהבסיס המיתולוגיה של בני הלוגברה מתבסס על שני הרים ענקיים אשר נמצאים בתוך המרחב הגאוגרפי בו חיים בני הלוגברה. הרים אלו נקראים הר האתי (Eti) והר הלירו (Liru). בני הלוגברה רואים את עצמם כמחולקים לשניים, הלוגברה הגבוהים אורולבה (Urule'ba) והלוגברה הנמוכים אנדרלבה (Andrale'ba). בני הלוגברה הגבוהים מזוהים עם הר לירו והם חיים באזור והאב הקדמון שלהם הוא ג'קי (Jaki) שקבור ליד ההר. בני הלוגברה הנמוכים מזוהים עם הר האתי וחיים באזורו והאב הקדמון שלהם הוא אחיו של ג'קי-דריבידו (Dribidu) שקבור ליד הר האתי.
בקרב בני הלוגברה ישנה חלוקה ברורה בין השושלות ברור מי מזוהה עם איזה הר ועם איזה אב קדמון. ניתן להבחין בחלוקה בין הקבוצות בטקסי הקבורה כאשר הלוגברה הגבוהים קוברים את המתים עם הראש מופנה לכיוון הר הלירו ואילו הלוגברה הנמוכים קוברים את המתים עם הראש מופנה לכיוון הר האתי. על פי סיפור הבריאה האחים ג'קי ודריבידו הם צאצאים של בני האדם הראשונים אותם ברא האל אדורה (Adora): הזכר גובורוגו (Gborogboro), שפירוש המילה הוא "האיש שהגיע מהשמיים" והנקבה מאמא (Mema), שפירוש המילה הוא "האישה שהגיעה לבד".
בנוסף אליהם ברא האל אדורה את חיות המשק: על פי הסיפור המיתולוגי האישה מאמא נכנסה להריון לאחר שדם של עז ניתז על רגלה. יש הרואים סיפור זה כסימון של ווסת האישה והצהרה לפוריותה. מספרם המדויק של הצאצאים שנולדו עד הולדתם של האחים ג'קי ודריבידו אינו מדויק ומשתנה בין סיפור לסיפור. עם זאת המכנה המשותף של כלל הסיפורים הוא כי ג'קי ודריבידו הם האבות הקדמונים הראשונים של בני הלוגברה. האבות הקדמונים הגיעו לאדמה הנוכחית של אנשי לוגברה, התחתנו עם נשים והולידו שם את הילדים הראשונים שהם ראשי השבטים הראשונים. על פי האמונה, האבות הקדמונים נחנו בכוחות על טבעיים וכן היה ביכולתם לעשות קסמים וכשפים.[1]
לבוש
עריכהאנשי הלוגברה מכונים "האנשים העירומים" בשל היחס שלהם לבגדים וללבוש. בימי קדם, רוב נשות הלוגברה לא לבשו חולצות והחלק התחתון של גופן היה מכוסה בחצאית או בעלים בלבד. כמו כן הגברים הלכו עירומים או לבשו עורות. הגברים נחשבים לציידים גדולים ומצוידים בקשתות וחצים כדי לצוד ולהביא אוכל לאנשי הלוגברה. כיום רוב אנשי הלוגברה מסתובבים עם ביגוד מערבי. באירועים חגיגיים הנשים עדין לובשות כיסויים מסורתיים באזור הערווה העשויים מעשבים ועלים.[1]
טקסים
עריכהכאשר נולד ילד, הדבר הראשון שעושים הוא טקס ניתוק חבל הטבור. אם הילוד הוא זכר אז המיילדת נדרשת למשוך את חבל הטבור של התינוק ארבע פעמים עד הניתוק, אם הילוד הוא נקבה אז המיילדת נדרשת למשוך את חבל הטבור של התינוקת שלוש פעמים. בעקבות המנהג, במסורת של בני הלוגברה המספר ארבע מזוהה עם הגברים והמספר שלוש מזוהה עם שים.
לאחר הלידה האם נשארת בהתאוששות עם התינוק במשך שלושה או ארבעה ימים בהתאם למינו של העולל. האם נמנעת מלאכול מאכלים מסוימים ואינה יכולה לקבל את כלל המבקרים מחשש כי לחלקם יש כוונות רעות והם מעוניינים לפגוע בה או בתינוק הנולד. לאחר תקופת ההתאוששות ישנם פסטיבלים וחגיגות להולדת הילד שבסיומם מודיעים על שמו של התינוק הנולד. שמו של התינוק יהיה מושפע מהתקופה בה הוא נולד או לתקופת ההיריון של האם לדוגמה: תינוק אשר נולד בתקופת בצורת יקרא "אביריגה" (Abiriga), שפירוש המילה בשפה הלוגברית הוא "אומללות" או "רעב".
טקסי התבגרות
עריכהישנם שני טקסי התבגרות חשובים בזהות של בני ובנות הלוגברה. טקסים אלו מסמלים את המעבר של הילד מילדות לבגרות ונותנים לגיטימציה לנער או לנערה להינשא. טקס ההתבגרות ראשון הוא קעקוע של הגוף. הטקס השני הוא עקירה של שש השיניים הקדמיות של הלסת התחתונה. את הטקסים הללו עוברים בנים ובנות כאחד.[2]
ביבליוגרפיה
עריכה- Middleton, J. (1965). The Lugbara of Uganda. Case studies in cultural anthropology. New York: Holt, Rinehart and Winston. 2nd edition published 1992, Fort Worth : Harcourt Brace Jovanovich College Publishers.
- Middleton, J. (1960). Lugbara religion; ritual and authority among an East African people. London: Published for the International African Institute by the Oxford University Press. Reprinted 1999;.
- Middleton, J. (1965). The Lugbara of Uganda. Case studies in cultural anthropology. New York: Holt, Rinehart and Winston. 2nd edition published 1992, Fort Worth : Harcourt Brace Jovanovich College Publishers.
