כינוי רמז
כינויי הרמז הם תת-קבוצה של שמות גוף, המשמשים תחליף לשם ומציינים עצם שכבר הוזכר.
כינוי רמז הוא כינוי המצביע על שם עצם מסוים. הוא מצביע על:
- מין (זכר/נקבה)
- ריבוי (יחיד/רבים)
- קרבה (קרוב/רחוק)
כינויי הרמז בעברית
עריכה| יחיד | רבים | יחיד | רבים | |
|---|---|---|---|---|
| נקבה | זו / זאת | אלו / אלה | ההיא | ההן |
| זכר | זה | אלו / אלה | ההוא | ההם |
מקורן של צורות הנקבה וצורות הרבים השונות מצוי בהבדלים שבין לשון המקרא ללשון חכמים. בלשון המקרא מקובלות הצורות 'זאת' ו'אלה', בעוד שבלשון חכמים רווח השימוש בצורות 'זו' ו'אלו'.[1]
בעת הוספת יידוע מקובל להוסיף יידוע לצורות מלשון המקרא ולא לצורות מלשון חכמים (הילדה הזאת, או ילדה זו; אך לא: הילדה הזו).
כינויי רמז נוספים עשויים לשמש הביטויים 'הלז' (ליחיד) 'הללו' (לרבים).
לדוגמה: הנרות הללו אנו מדליקים.
כינוי הרמז יכול לבוא לפני או אחרי השם שהוא רומז עליו. כאשר כינוי הרמז בא אחרי השם ומתאים לו ביידוע, הוא משמש כלוואי במשפט.
לדוגמה: בית זה נבנה במאה ה-19. החוקרים האלה ידועי שם.
אולם כאשר כינוי הרמז בא לפני השם שהוא רומז עליו, הוא אינו מיודע ומשמש כנושא במשפט. במשפט (שמני) השם יכול להיות מיודע או בלתי מיודע.
לדוגמה: זה בית מן המאה ה-19 / זה הבית מן המאה ה-19. אלה חוקרים ידועי שם / אלה החוקרים ידועי השם.
כינויי הרמז לקרוב ולרחוק קיימים גם בשפות נוספות. בערבית هَذَا (הַדַֿא: זה / הזה), هَذِهِ (הַדִֿהִ: זאת / הזאת), هَولَاءِ (הַוּלַאִ: אֵלֶּה / האלה), ذَلِكَ (דַֿלִךָּ (זה לך): ההוא), تِلْكِ (תִּלְכִּ (תהא לך): ההיא), أَولَئِكَ (אַוּלַאִיךָּ (אליך) - ההם/ההן).
כינוי הרמז בערבית לעולם יבוא לפני השם שהוא רומז עליו, זו הילדה تِلْكِ البنت, ההם הילדים أَولَئِكَ الولاد... אך מבחינה תחבירית השימוש בו זהה לעברית (יכול לשמש כלוואי או כנושא במשפט). اولئيك الولاد قعدُوهُ في الكرسي ההם הילדים ישבו בכסא. هي رايت تِلْكِ البنت היא ראתה את זו הבת.
לקריאה נוספת
עריכה- חגית אהרווף, ללוש לשון, הוצאת משרד החינוך והתרבות המנהל הפדגוגי האגף לתוכניות לימודים ירושלים, 1993
- מ.מ. מנסוביץ, הדקדוק המעשי, הוצאת "תושיה", 1927
- סייד פרז' ראשד, השפה העברית, דאר אלמריח', 1993
קישורים חיצוניים
עריכה- זאת וזו, אלה ואלו, באתר האקדמיה ללשון העברית, 25 במרץ 2010
- סוגי מאזכרים באתר לרגו (LerGO)
הערות שוליים
עריכה- ^ יהושע בלאו, תורת ההגה והצורות, הקיבוץ המאוחד 1992
