מהר"ם מרוטנבורג

רבי מאיר ב"ר ברוך מרוטנבורג נודע בשם המהר"ם מרוטנבורג (אחרי ד'תתק"פ (1220) – י"ט באייר ה'נ"ג (1293)), מגדולי ראשוני אשכנז בתקופת ימי הביניים ומאחרוני בעלי התוספות.

רבי מאיר ב"ר ברוך מרוטנבורג

מצבת המהר"ם
לידה	1220 לערך בערך ד'תתק"פ וורמס, האימפריה הרומית הקדושה
פטירה	27 באפריל 1293 י"ט באייר ה'נ"ג אנזיסהיים , שוואביה, האימפריה הרומית הקדושה
מקום קבורה	בית הקברות היהודי העתיק, וורמס, גרמניה
תקופת הפעילות	? – 27 באפריל 1293
השתייכות	בעלי התוספות
רבותיו	רבי יהודה הכהן מפרידברג, רבי יחיאל מפריז, רבי יצחק בן משה בעל האור זרוע, רבי אביגדור הכהן.
תלמידיו	רבי שמשון בן צדוק בעל ספר התשב"ץ (תשב"ץ "קטן"), הרא"ש, המרדכי, מאיר הכהן מרוטנבורג (הגהות מימוניות), רבי יצחק מדורא, רבי דן אשכנזי, הרב עזריאל בן יחיאל, משה פרנס מרוטנבורג ואחרים.

בשנת ה'מ"ו 1286 נכלא המהר"ם על ידי השלטונות במבצר אנזיסהיים (Ensisheim) לאחר שניסה לעלות לארץ ישראל. הקיסר הגרמני דרש סכום כופר עצום כדי לשחררו. על פי המסורת המקובלת, סירב המהר"ם שהקהילה היהודית תפדהו תמורת סכום שכזה מחשש לתקדים שיביא למאסרים ולדרישות כופר דומות נוספות, בסופו של דבר נפטר המהר"ם בכלאו.

ביוגרפיה

המהר"ם נולד ככל הנראה בסביבות שנת 1220, בעיר ורמייזא שבגרמניה. אביו, רבי ברוך, היה תלמיד חכם ומיושבי בית המדרש, ואולי שימש גם כדיין (נפטר כנראה בא' בניסן ה'מ"א). בגיל צעיר נסע לוירצבורג ולמד שם מפי רבי יצחק מווינה בעל אור זרוע. בין רבותיו האחרים באשכנז היו רבי שמואל ברבי מנחם מווירצבורג, ורבי יהודה הכהן מפרידברג, המכונה על ידו 'מורי קרובי'. מהר"ם נסע לצרפת ולמד שם בישיבות בעלי התוספות אצל רבי יחיאל מפריז, רבי שמואל מפלייזא, רבי עזרא הנביא ממונקנטור ורבי שמואל מאיוורא.

כששב לגרמניה שימש כרב במקומות שונים, ונחשב כסמכות הרבנית וההלכתית החשובה ביותר של יהדות אשכנז. שמו נקשר בעיקר בעיירה רוטנבורג על הטאובר השוכנת מדרום לעיר וירצבורג שבגרמניה, ששם הוא הקים ישיבה.

בין תלמידיו היו הרא"ש, המרדכי, רבי יצחק מדורא, רבי שמשון בן צדוק בעל ספר התשב"ץ (תשב"ץ "קטן"), רבי מאיר הכהן מרוטנבורג בעל 'הגהות מימוניות', רבינו דן אשכנזי, ואחרים.

כליאתו

הסיבה לכליאתו

לעת זקנתו החמירו רדיפות היהודים בגרמניה. היהודים נחשבו אז בגרמניה לעבדי האוצר (Servi Camerae Regis) ולכן הייתה אסורה עליהם הגירה מגרמניה משום שזה היה נחשב אז בעיני השלטונות כבריחה. המהר"ם שהיה מעורב בארגון של הגירה שמטרתה הייתה עלייה לארץ ישראל ולפי אברהם גרוסמן אף לפתח את היישוב היהודי בירושלים, החליט לברוח יחד עם משפחתו מגרמניה. יהודי מומר שהלשין עליו בעת שכבר הגיע לאיטליה, הביא להחזרתו לגרמניה, ולכליאתו ביום ד' תמוז שנת ה'מ"ו (1286) על ידי רודולף הראשון, מלך גרמניה, במבצר אנזיסהיים שבחבל אלזס באשמת בריחה מגרמניה וניסיון לארגון בריחה המונית ממנה. הקיסר תבע סכום עצום של 20,000 מארק תמורת פדיונו, ותלמידו, הרא"ש, אסף את דמי הכופר.

מצבו בכלא

בתחילה לא ניתן לו כלל לעסוק בלימוד תורה, עד שריחם עליו אחד משרי הממשלה וביקש שיקלו עליו במאסרו, והביאו לו, על פי בקשתו, קלף ודיו.

כמו כן אפשרו לו ללמוד ולהתדיין עם אחד מתלמידיו הגדולים, רבי שמשון בן צדוק, בעל ספר התשב"ץ (תשב"ץ "קטן"), שבו תיעד בפירוט רב את מנהגי רבו. עם זאת כתב המהר"ם שאין בידו את חיבורי בעלי התוספות, ולפיכך - ”אם יימצא שהתוספות וספרי הפוסקים חולקים עליי, ... דעתי מבוטלת להם”. בהיותו בכלא כתב פירוש למשניות סדר טהרות. בפירושו לפרק רביעי של מסכת אהלות המתחיל במילים "מגדל הפורח באוויר", כותב המהר"ם: ”כל אלו הדברים סבבתי והוספתי בפרק 'מגדל הפורח באוויר' במגדל אזנשהיים בהיותי תפוס שמה, מלבד מה שכתבתי כבר עליו בהיותי בביתי. שבח והלל לאלקי תהילתי אשר לא הסיר תפילתו וחסדו מאיתי, ובמחשכים היה לי דברו נר לרגלי ואור לנתיבתי, ולא עזבני ואל יטשני כל ימי היותי, ואף כי אחרי מותי.”

סוגיית תשלום הכופר לשחרורו

קבר המהר"ם בבית הקברות בוורמס, לידו קברו של אלכסנדר ווימפן שתרם לפדיון גופתו

המהרש"ל על מאסרו של המהר"ם מתוך 'ים של שלמה', על מסכת גיטין פרק ד', סימן ס"ו

על פי המסורת המקובלת, לא הסכים המהר"ם שסכום כופר הנפש שהתבקש עבורו ישולם, כדי שלא להפוך את סחטנות השלטונות למשתלמת, על פי הכלל התלמודי שהנחה אותו ולפיו "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם" (משנה, מסכת גיטין, פרק ד', משנה ו'). כתוצאה מכך היה כלוא במשך שבע שנים, ולבסוף נפטר בכלאו. גם לאחר פטירתו סירבו השלטונות לאפשר את פדיון גופתו. רק ארבע עשרה שנה לאחר מותו נפדתה לבסוף גופתו על ידי יהודי עשיר בשם אלכסנדר זיסקינד ווימפן מפרנקפורט, שתרם למטרה זו את רוב רכושו. בתמורה למעשהו זכה ווימפן להיקבר ליד קברו של המהר"ם בבית הקברות היהודי שבוורמס. ואכן, מאז המעשה עם מהר"ם מרוטנבורג הפסיקו לחטוף רבנים.

על מצבת המהר"ם חרוט:

ציון הלז לראש מרנא ורבנא מאיר בן הרב ברוך אשר תפשו מלך רומי בארבעה ימים לר"ח תמוז שנת ארבעים ושש לאלף השישי ונפטר בתפיסה י"ט באייר שנת חמישים ושלש ולא נתן לקבורה עד ארבעה ימים לירח אדר שנת שישים ושבע לאלף השישי.

בספרו של המהרש"ל (ים של שלמה) כותב על מאסרו של המהר"ם מרוטנבורג:_{ראו תמונה בצד}

”שמעתי על מהר"ם מרוטנבורג שהיה תפוס במגדול אייגזהם כמה שנים והשר תבע מן הקהילות סך גדול והקהילות היו רוצים לפדותו ולא הניח כי אמר אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהם. ותמה אני מאחר שהיה ת"ח מופלג ולא היה כמותו בדורו בתורה ובחסידות ושרי לפדותו בכל ממון שבעולם ואם מרוב ענותנותו לא רצה להחזיק עצמו כת"ח מופלג מ"מ היה לו לחוש על ביטול תורה כאשר כתב בעצמו שהוא היה יושב בחושך וצלמות בלי תורה ואורה והיה מקום שלא היו אצלו ספרי הפוסקים והתוס' ואיך לא היה חש לעון ביטול התורה מאחר שרבים צריכים לו. ובוודאי דעתו היה שאם יפדו אותו א"כ יש למיחש שלא יעשו כן כל השרים לת"ח המופלג שבדור בעבור רוב הממון עד שלא יספיק ממון הגולה לפדותם ותשתכח התורה מישראל... וזה האות שאז פסק אותו הדבר והשמד לתפוס חכמי הגולה”

היו שערערו על מסורת הדורות המקובלת, וטענו כי המהר"ם לא הביע התנגדות לשחרורו תמורת כופר. טענתם נשענת על כך שתיאור סירובו של המהר"ם מופיע לראשונה אצל המהרש"ל במאה ה-16 (כ-250 שנים לאחר האירוע), ובלשון המעורפלת־לכאורה "שמעתי", וכי ההתנגדות לשחרור אינה מוזכרת בסיפור הכליאה שעל מצבת המהר"ם ולא במקורות אחרים, כדוגמת צוואת רבי יהודה בנו של הרא"ש, ואף לא בתיאור המפורט של כליאת המהר"ם שהתגלה בשנת 1616 בבית הכנסת החרב בוורמס. הם שיערו שזהו מיתוס שצמח כדי לחפות על טראומת כישלונן של הקהילות לשחרר את המהר"ם. מספר מאמרים נכתבו לדחות את דבריהם. אחת מהראיות לכך הייתה מכך שבאותה פסקה של המהרש"ל, צוינה מסורת נוספת, גם היא בלשון "שמעתי", אשר הוכחה כמהימנה על פי מקורות בלתי-תלויים.

חיבוריו ודרכו בהלכה

עיקר מפעלו הרוחני של המהר"ם נשמר בשו"ת שלו. לתשובותיו יש גם ערך היסטורי רב ונלמד מהן רבות על תקופתו ומצב הקהילות היהודיות דאז. כמו כן הודפסו בתלמוד התוספות שלו למסכת יומא ודבריו מצויים גם בקובצי תוספות אחרים. בתקופת היותו במאסר כתב פירוש למשניות סדר טהרות שמודפס במשניות עם פירוש הר"ש שבסוף מסכת נידה. בספרו זה מהר"ם מציין בכמה מקומות כי אין לו ספרים וכי הוא כותב מן הזיכרון. פסקיו מוזכרים גם בספרי תלמידיו, ובפרט בספר תשב"ץ (תשב"ץ "קטן") שכתב תלמידו הרב שמשון בן צדוק.

בין השקפותיו בהלכה כתב גם דברים על הכאת נשים, שאולי לא היו מובנים מאליהם באותה תקופה:

”והמכה את אשתו מקובלני שיש יותר להחמיר בו מבמכה את חברו דבחברו אינו חייב בכבודו ובאשתו חייב בכבודה ודרך הגויים בכך, אבל חלילה וחלילה לשום בן ברית מעשות זאת והעושה יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו ולעונשו בכל מיני רידוי ואף לקוץ (לקצוץ) את ידו אם רגיל בכך...” (תשובות המהר"ם מרוטנבורג, דפוס פראג, פא)

בעניין הרג הילדים בזמן קידוש השם התבטא באופן יוצא דופן: "לא ידענא שפיר מה אידון ביה" (איני יודע כהוגן מה אפסוק בכך). בסופו של דבר פסק, גם אחרי שהביא קושיות על ההיתר להרוג, "דבר זה פשט היתרו... ומי שמטעינו כפרה הוא מוציא לעז על חסידים הראשונים, ואחרי שכוונתו הייתה לטובה". עם זאת, תשובה זו מתייחסת להיעדר צורך בכפרה בדיעבד לאב שהרג את ילדיו, אך לא כהיתר לעשות כך מלכתחילה.

מהר"ם מרוטנברג קובע כי מקדשי השם אינם סובלים במיתתם: "כשהאדם גומר בדעתו לקדש את השם, ויצא מפיו רוח טהרה, וברור הדבר שהוא מאת השם... כל מה שעושין לו הן חניקה, הן סקילה, הן שרפה, הן קבורת חיים, הן תליה, אינו כואב לו כלום...", והוכיח זאת מכך "שאין לך אדם בעולם שאם היה נוגע אפילו באצבע קטנה באש שלא היה צועק", ואילו מקדשי השם אינם צועקים כשנשרפים ונהרגים.

קינתו המפורסמת על שריפת התלמוד בפריז היא: "שאלי שרופה באש לשלום אבליך". זו נכתבה על משקל "ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך" של רבי יהודה הלוי. קינה זו, אשר נכללת בסדר הקינות לתשעה באב כמנהג אשכנז, מסתיימת בנימה אופטימית:

עוֹד תַּעֲדִי בַּעֲדִי שָׁנִי וְתֺף תִּקְחִי
תֵּלְכִי בְּמָחוֹל וְצַהֲלִי בִּמְחוֹלָיִךְ
יָרוּם לְבָבִי בְּעֵת יָאִיר לָךְ צוּר
וְיַגִּיהַּ לְחָשְׁכֵּךְ וְיָאִירוּ אֲפֵלָיִךְ

בנוסף לקינה זו חיבר פיוטים נוספים. היוצר "אורות מאפל הזריח מהודו" נאמר עד היום בקהילות אשכנז המערבי בשבת הפסקה שנייה (כלומר, ההפסקה השנייה בין השבתות של ארבע פרשיות).

מהר"ם עמד על כך שלא ניתן להשתמט מלשלם חוב לנוצרי. בנוסף תיקן שנשים לא יכולות לשמש סנדקיות בברית מילה, דבר המהווה חידוש, שכן היה מותר קודם לכן.

חיבר גם פירושים לסדרי זרעים וטהרות במשנה.

על המהר"ם בשירה העברית

שאול טשרניחובסקי כתב בשנת 1942 את השיר ציד ההגמון ובו סיפור תפיסתו של המהר"ם על ידי ההגמון ואת השיר שני הקברים ובו סיפור הבאתו לקבורה של המהר"ם בידי אלכסנדר זיסקינד ווימפן. והוא מסיים במילים:

אִם יֵשׁ, עוֹד יֵשׁ, בְּקִרְבֵּנוּ כַּשְּׁנַיִם, כְּמוֹתָם,
לֹא פַסוּ מֵעַמֵּנוּ שְׁאָר-רוּחַ וְלֶב-תָּם.

לקריאה נוספת

• אפרים אלימלך אורבך, בעלי התוספות, מוסד ביאליק, ירושלים תשל"ו, פרק אחד עשר, עמ' 521–570.
• קובץ שירי המהר"ם מרוטנבורג שנדפסו ושבכתבי-יד, ירושלים תשנ"ג. בסוף הספר: לקט פרטים ע"ד מאסרו של המהר"ם ז"ל שמקורם בסה"ק ובכתבי יד.

• Irving A. Agus, Rabbi Meir Of Rothenburg: His life and his works as sources for the religious, legal, and social history of the Jews of Germany in the thirteenth century, Philadelphia : Dropsie College for Hebrew and Cognate Learning, 1947
• Joseph Isaac Lifshitz, Rabbi Meir of Rothenburg and the Foundation of Jewish Political Thought, Cambridhe: Cambridge University Press, 2015

קישורים חיצוניים

• "ר' מאיר בן ברוך מרוטנבורג, (מהר"ם)", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק ו, עמודים 75–76, באתר היברובוקס
• מרדכי מרגליות (עורך כללי), "ר' מאיר (בר' ברוך) מרוטנבורג (מהר"ם מרוטנבורג)", אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל, תל אביב: י' צ'צ'יק, תש"ו, עמ' 1028-1022, באתר היברובוקס
• מהר"ם מרוטנבורג, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• יונה עמנואל, פסיקות המהר"ם מרוטנבורג בעת מעצרו, באתר "דעת"
• שו"ת מהר"ם רוטנבורג חלק א, חלק ב, תשובות מלוקטות למהר"ם מרוטנבורג מאתר Hebrew Books
• אברהם גרוסמן, ‏זיקתו של מהר"ם מרוטנבורג אל ארץ-ישראל, קתדרה 84, יולי 1997, עמ' 84-63
• יוסף יצחק ליפשיץ, התאוריה הפוליטית של המהר"ם מרוטנברג, באתר "דין תורה"
• שמחה עמנואל, האם סירב מהר"ם מרוטנבורג להשתחרר מבית הכלא?, נטועים י"ט, תשע"ד
• מהר"ם מרוטנבורג, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתב יד, טעמי מסורת המקרא, פרמה, מאה 14, בפרויקט "כתיב" באתר הספרייה הלאומית
• מאיר בן ברוך (1215–1293), מרוטנבורג, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

תקופת חייו של הרב מהר"ם מרוטנבורג על ציר הזמן
ציר הזמן