מאמר חסידות (חב"ד)

בחסידות חב"ד, מאמר חסידות, או בקיצור מאמר, הוא דבר תורה שנאמר או נכתב על ידי אחד מאדמו"רי חב"ד, המבאר נושא עמוק בתורת חב"ד שיסודו בקבלה, ובו הסקת מסקנות בעבודת ה'. המאמר נחשב מקודש יותר מ"אמירת תורה" או "שיחה" על ידי האדמו"ר המקובלים בכל החסידויות, בשל כך הוא מכונה גם מאמרי דא"ח – ראשי תיבות דברי אלוהים חיים.

מאמר חסידות מתחיל בדרך כלל, בפסוק או מאמר חז"ל ("דיבור המתחיל") והוא נושא את שמו, (כך לדוגמה מאמר על הפסוק "אנוכי ה'" יכונה בטרמינולוגיה החסידית "מאמר דיבור המתחיל 'אנוכי ה'"), וממנו מתרחבת היריעה להסברת סוגיה כלשהי במשנת החסידות, שעליו מפרשים את העניין על פי פירוש החסידות והקבלה כפי שהדברים הם ברובד נעלה יותר מהפן הרגיל של אותו פסוק או המדרש. לעיתים המאמר מתחיל לדון בנושא מסוים ללא הקדמת פסוק אלא ב"להבין עניין..." ("להבין עניין מתן תורה" וכדומה). המאמרים דנים בנושאי הקבלה בראי תורת החסידות, באופן של הבנה ב"חכמה בינה ודעת" – הבנה שכלית.

אמירת המאמרים על ידי האדמו"ר

לאור החשיבות הרבה שיוחסה לאמירת המאמרים, נתגלעו כמה מנהגים המבדילים את אמירת ה'מאמר' מאמירת 'שיחה' או דברי תורה רגילים: קודם אמירת המאמר היה נהוג לשיר "ניגון הכנה" למאמר, במהלך כל זמן אמירת המאמר, נהגו החסידים לעמוד. המאמר עצמו נאמר על ידי הרבי בנעימה מיוחדת לאמירת מאמרים (רבי מנחם מנדל שניאורסון היה אומר לעיתים מאמרים בנעימה רגילה של "שיחה", מאמרים אלו מכונים "מאמר כעין שיחה") ולאחר אמירת המאמר נהגו לשיר ניגון שמחה ייעודי. החסידים מאמינים כי בעת שהרבי אומר את המאמר הוא נמצא במצב רוחני נעלה ו"שכינה מדברת מתוך גרונו".

לכל רבי בחסידות חב"ד סגנון שונה במאמריו. לדוגמה: מאמריו של רבי דובער (אדמו"ר האמצעי) מתייחדים בכך שהם ארוכים ומפורטים מאוד (חלקם מתפרסים על פני חמישים עמודים ויותר) לעומת מאמרי אביו (אדמו"ר הזקן) שנאמרו בקיצור.

לרוב מקובל שמאמר חדש נאמר על ידי האדמו"ר בלבד. משכך, הכתרת האדמו"ר התבטאה לפעמים באמירת מאמר חסידות, שסימלה את קבלת תפקיד האדמו"רות. דוגמה ידועה היא המאמר "באתי לגני" שאמר הרב מנחם מנדל שניאורסון ביום השנה של חותנו בשנת 1950, שסימל את הסכמתו להכתרה. המאמר כולל בתוכו את עיקרי משנתו של הרבי על תפקיד הדור השביעי לחסידות חב"ד והוא מבוסס על מאמר שאמר חותנו לפני פטירתו. בכל שנה בתאריך זה נהג הרב שניאורסון לומר מאמר המשך המבוסס על אחד הפרקים במאמר של חותנו.

העלאת המאמרים על הכתב

המאמרים שנאמרו משנות ה-70 של המאה ה-18 בזמן הקמת חסידות חב"ד על ידי האדמו"ר הראשון שלה ומייסדה, רבי שניאור זלמן מליאדי ועד שנות ה-90 של המאה ה-20 על ידי האדמו"ר השביעי שלה, רבי מנחם מנדל שניאורסון מחב"ד, נדפסו בסדרות מאמרי אדמו"רי חב"ד הכוללות בממוצע כרך אחד לשנה. למשל סדרת ספרי המאמרים של הרבי מחב"ד.

בדרך כלל, האדמו"ר עצמו לא היה מעלה את המאמרים על הכתב, וכך גם את ה'שיחות'. כיוון שחלק נכבד מהם נאמר בשבת ויום טוב, בהם קיים איסור כתיבה, בנוסף למאמרים שנאמרו בדורות הקודמים בהם לא היו מכשירי הקלטה, נוצר צורך לזכור את הדברים ולחזור עליהם במדויק על מנת להעלותם על הכתב.

עבור התפקיד נבחרו חסידים בעלי זיכרון טוב, שכונו ה"חוזרים". חסידים אלו היו עורכים 'חזרה' על המאמר, משלימים אחד את השני ומעלים את הדברים על הכתב. לעיתים היה נבחר חסיד מרכזי כ"ראש צוות החוזרים", בתפקיד זה ידוע הרב יואל כהן, ששימש כ'חוזר' בחצר הרבי האחרון. בדרך כלל, החוזרים היו בעלי ידע נרחב בחסידות ושימשו גם כמשפיעים.

החסידים שהיו מעלים את המאמר על הכתב על סמך ה'חזרה' היו בעלי כשרון בכתיבה תמציתית ומקיפה, וכונו ה"מניחים". לעיתים החוזרים עצמם עסקו גם ב"הנחה".

לאחר כתיבת השלד הראשוני המאמרים הוגשו לאדמו"ר ועברו הגהה. עם זאת, מאות מאמרים, בעיקר אצל הרבי האחרון, לא הספיקו לעבור הגהה ונדפסו על סמך ה'הנחה' בלבד, כאשר צוות רבנים ערך אותם לפני הדפסתם. המאמרים שהוגהו נדפסו בסדרת ספרים נפרדת והם קרויים מאמר מוגה, להבדיל ממאמר שלא הוגה על ידי הרבי, הקרוי הנחה בלתי מוגה.

מלבד זאת יש מאמרי חסידות שנכתבו על ידי האדמו"ר עצמו, כגון הספר דרך מצותיך שנכתב על ידי אדמו"ר הצמח צדק והודפס על ידי צאצאיו ב-1911.

בקרב החסידים

חשיבות ה"מאמרים" בקרב החסידים מתבטאת גם בהקפדה על חזרה של המאמר כפי שנאמר או הוגה על ידי האדמו"ר תוך דיוק בכל מילה. כמו כן, יוחסה חשיבות רבה לזמן אמירת המאמר מפי האדמו"ר, שנחשב בחסידות כזמן רוחני נעלה.

חסידי חב"ד נוהגים ללמוד ולחזור בעל פה בעת ההתוועדויות מאמרי חסידות שנשאו אדמור"י חב"ד. המאמר נאמר בנעימה מיוחדת הדומה לנעימה בה נאמרו המאמרים מפי אדמו"רי חב"ד, לפני אמירתו מושר "ניגון הכנה" למאמר ובסיומו מושר ניגון שמחה קבוע. ישנם זמנים קבועים בהם נהוג לחזור על מאמר חסידות, הכוללים את יום השבת לאחר תפילת מנחה (זמן המכונה 'רעווא דרעווין', בארמית 'רצון הרצונות'), ביום ההולדת, בבר מצווה ובחתונה.

מדי שנה בי' בשבט, יום פטירת רבי יוסף יצחק שניאורסון, נהוג בחב"ד לחזור על המאמר האחרון שהדפיס בחייו, "באתי לגני", על פי הוראת חתנו רבי מנחם מנדל שניאורסון. לאחר פטירת רבי מנחם מנדל, אימצו בחב"ד את המנהג על סמך הוראתו, לחזור על המאמר האחרון שהדפיס, "אתה תצווה" ביום פטירתו ג' בתמוז.