מגילת העצמאות הפלסטינית
פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: סגנון לשוני.מגילת העצמאות הפלסטינית היא הצהרה שכתב המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש. המגילה הוכרזה על ידי יאסר ערפאת ב-15 בנובמבר 1988 באלג'יר.[1] מגילת העצמאות אומצה על ידי המועצה הלאומית הפלסטינית, הגוף המחוקק של הארגון לשחרור פלסטין, בהצבעה של 253 בעד, 46 נגד ו-10 נמנעים. המגילה הוקראה בישיבת הסיום של המועצה הלאומית הפלסטינית ה-19. עם סיום קריאת ההצהרה קיבל ערפאת את התואר "נשיא פלסטין". באפריל 1989 בחרה מועצת אש"ף ביאסר ערפאת לנשיא הראשון של "פלסטין".
בניגוד להצהרות קודמות של המועצה הלאומית ואש"ף, שקבעו כי החלטה 181 של העצרת הכללית של האו"ם (תוכנית החלוקה) "בטלה ומבוטלת", בהצהרת העצמאות היא מוגדרת כאישור בין-לאומי ולגיטימיות ל"זכות העם הפלסטיני לריבונות".[2] ההצהרה שוללת פעולות אלימות "נגד השלמות הטריטוריאלית של מדינות אחרות", אך מבלי לציין את מדינת ישראל בשמה, ההצהרה קוראת לעם הפלסטיני להמשיך במאבק "עד סיום הכיבוש", אך מבלי להבהיר אם מדובר בשטחים שנכבשו ב-1967 או בכל השטח שבידי ישראל. ההצהרה מסתיימת בתפילה לאללה, "אדון הממלכה".
כחודש אחרי פרסום ההצהרה, ב־14 בדצמבר, כינס ערפאת מסיבת עיתונאים בה הכיר מפורשות במדינת ישראל ובזכותה להתקיים בשלום וביטחון, ודחה בצורה מוחלטת וקטגורית את כל סוגי הטרור.[3]
רקע
עריכהבוועידת הליגה הערבית ברבאט ב-1974, הכירה הליגה הערבית באש"ף כ"נציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני".
ההצדקה המשפטית להצהרה התבססה על החלטה 181 של העצרת הכללית של האו"ם, שקבעה את סיום המנדט הבריטי וחלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות לשני עמים. ב-14 במאי 1948 הסתיים המנדט הבריטי, מדינת ישראל הכריזה על עצמאות, ושטחי יהודה ושומרון נכבשו על ידי הלגיון הערבי של ירדן, בעוד כוחות צבא מצרים כבשו את רצועת עזה, ושני האזורים נכבשו על ידי ישראל במלחמת ששת הימים ביוני 1967.
משמעות
עריכהתוכנית החלוקה שימשה בסיס להכרזת העצמאות של ישראל, לא התקבלה אז על ידי ההנהגה הערבית הפלסטינית. עם זאת, בספטמבר 1948 הוקמה ממשלת כל פלסטין בתוך רצועת עזה והוכרה על ידי רוב חברי הליגה הערבית, ממשלת כל פלסטין נחשבת כניסיון הראשון להקים מדינה פלסטינית עצמאית, אולם כל פלסטין פורקה על ידי מצרים מספר שנים מאוחר יותר. מגילת העצמאות הפלסטינית אינה מכירה במפורש במדינת ישראל.
האמירה בהכרזה לכך שפלסטין היא "מדינת שלוש הדתות המונותאיסטיות" נתפסה כאמירה אשר מכירה בקשר ההיסטורי היהודי לארץ ישראל, במקום לטעון שיהודים הם קולוניסטים וזרים בארץ.
השלכות
עריכה
הכרה בעצמאות של מדינת פלסטין מדינות המכירות בעצמאות מדינת פלסטין מדינות שאינן מכירות בעצמאות מדינת פלסטין |
כתוצאה מההכרזה התכנסה העצרת הכללית של האו"ם (UNGA), הזמינה את יאסר ערפאת, יו"ר אש"ף לנאום בעצרת.
החלטה 43/177 של העצרת הכללית של האו"ם (אנ') התקבלה על פי ההחלטה "המועצה מכירה בהכרזת מדינת פלסטין על ידי המועצה הלאומית הפלסטינית ב-15 בנובמבר 1988", ועוד הוחלט כי יש להשתמש בכינוי "פלסטין" במקום "ארגון השחרור הפלסטיני" במערכות של האו"ם. מאה וארבע מדינות הצביעו בעד החלטה זו, ארבעים וארבע נמנעו, ושתי מדינות, ארצות הברית וישראל, הצביעו נגד. עד אמצע דצמבר 1988, 75 מדינות הכירו ב"פלסטין", ועד פברואר 1989 הכירו ב"פלסטין" כבר 89 מדינות.[4]
לקריאה נוספת
עריכה- הצהרת העצמאות הפלסטינית, בתרגומו של אדוארד סעיד
ראו גם
עריכההערות שוליים
עריכה- ^ שפי גבאי, אש"ף הכריז על עצמאות; קיבל את החלטת או"ם 242, מעריב, 15 בנובמבר 1988
- ^ "בהכרזה נאמר כי ׳מדינת פלסטין היא עבור הפלסטינים בכל אתר
ואתר׳, וכי ׳למרות העושק ההיסטורי שממנו סבל העם הערבי הפלסטיני ושגרם לפיזורו
ומנע ממנו את זכות ההגדרה העצמית בעקבות החלטת העצרת הכללית [של האו״ם]
מס׳ 181 משנת 1947 אשר חילקה את פלסטין לשתי מדינות, ערבית ויהודית, הרי
החלטה זו עדיין מספקת תנאים ללגיטימיות הבין־לאומית המבטיחה את זכות העם
הערבי הפלסטיני לריבונות ולעצמאות לאומית"
משה שמש, אש"ף: 1993-1964, עמ' 231 - ^ "ואמנם, ב־14.12.88 כינס ערפאת מסיבת עיתונאים ובה אמר מפורשות את הדברים שאמירתם היוותה מבחינת
ארצות־הברית תנאי לפתיחה בדיאלוג עמו. וכך הצהיר:
א. בנאומי אתמול התייחסתי להחלטת האו״ם 181 כבסיס לעצמאות הפלסטינית. כמו כן התייחסתי להם להסכמתנו להחלטות 242 ו־338 כבסיס למשא־ומתן עם ישראל במסגרת ועידה בין־לאומית. המל״פ אימצה החלטות אלה, ופירושן זכות עמנו לחופש ועצמאות לאומית בהתאם להחלטה 181 וזכות כל הצדדים בסכסוך להתקיים בשלום וביטחון כולל מדינת פלסטין, ישראל ויתר השכנות, בהתאם להחלטה 242.
ב. ביחס לטרור [...] אנו דוחים בצורה מוחלטת וקטגוריה כל סוגי טרור כולל טרור אישי, קבוצתי ומדינתי".
משה שמש, אש"ף: 1993-1964, עמ' 239-240 - ^ The Palestine Yearbook of International Law; Kassim, 1997, p. 49.