מגפת הסדקים בשמשות של סיאטל
מגפת הסדקים בשמשות של סיאטל הייתה אירוע היסטורי המהווה עבור הפסיכולוגים החברתיים דוגמה קלאסית למחשבות שווא קולקטיביות.
התופעה אירעה, בו זמנית, במספר פרוורים של העיר סיאטל במדינת וושינגטון שבארצות הברית, בחודשים מרץ ואפריל של שנת 1954. יותר ויותר תושבים גילו לפתע סדקים, חורים או צלקות קטנות בשמשה הקדמית של רכביהם. נזקים קלים אלה מופיעים בשמשות של כלי רכב כל הזמן וכמעט שאיש אינו שם אליהם לב. ריבוי הדיווחים על נזקים כאלה העיר לראשונה את תשומת לבם של אנשים רבים לקיום הנזקים והם סברו כי הנזקים הם חדשים, רבים ופתאומיים.
הדיווחים הופיעו לראשונה בעיר בלינגהם בחודש מרץ, והמשטרה המקומית ייחסה אותה לנזק מכוון על ידי ירי רובי אוויר. לאחר שהתופעה נצפתה בערים אחרות, החליטו השוטרים שיש לחפש הסבר אחר. תוך שבוע, החדשות על "המגפה" הגיעו לעיר סיאטל. ככל שהעיתונים פרסמו יותר את הסיפור, כך גדל מספר המקרים שדווחו למשטרה. נוסעים עצרו ניידות משטרה כדי לדווח על נזקים ומגרשי חנייה דיווחו על התקפות חמורות בשטחם. עד ה-15 באפריל התקבלו כ-3,000 דיווחים על שמשות שניזוקו.
משהוחלט כי וונדליסטים לא יכולים להיות אחראים לכל כך הרבה מקרים בבת אחת, האנשים החלו לייחס את התופעה לגורמים שונים ומשונים:
- היו שחשבו כי מקור הבעיה נמצא במשדר רדיו חדש של חיל הים האמריקני, בעוצמה של מיליון ואט, המייצר גלים שמזעזעים את הזכוכית בשמשות.
- היו שייחסו את התופעה לקרינה קוסמית.
- היו שייחסו את התופעה לניסויים בנשק אטומי.
- היו שטענו שראו יצירת בועות קטנות בזכוכית מול עיניהם, וייחסו אותן לפרעושי חול.
- היו שייחסו את התופעה לשינויים בשדה המגנטי של כדור הארץ.
- היו שייחסו את התופעה לגורמים על-טבעיים כמו "גרמלינים".
לבסוף, סמל מקס אליסון מהמעבדה לזיהוי פלילי במשטרת סיאטל הכריז, כי כחמישה אחוזים בלבד מן הדיווחים מוצדקים, ומתייחסים לסדקים שנובעים מוונדליזם, וכי יתר הדיווחים נובעים אך ורק מהיסטריה המונית, ומתייחסים לסדקים הנובעים מבלאי טבעי. ב-17 באפריל הדיווחים פסקו כמעט בפתאומיות. מגפת הסדקים בשמשות של סיאטל מהווה דוגמה קלאסית למחשבות שווא קולקטיביות (ולא להיסטריה המונית, כפי שדווח). למרות שנזק דומה קורה לשמשות רכב כל הזמן – לאחר שכלי התקשורת החלו לדבר על הנושא, אנשים רבים החלו להסתכל בעיון רב יותר בשמשות שלהם ופתאום שמו לב לנזק שלא ראו עד אז.
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- Nahum Z. Medalia and Otto N. Larsen (1958), Diffusion and Belief in a Collective Delusion: The Seattle Windshield Pitting Epidemic, American Sociological Review, Vol. 23, No. 2, pp. 180-186