מוזיקה אוונגרדית

מוזיקה אוונגרדית
Avant-garde music
מקורות סגנוניים	מוזיקה מודרניסטית, מוזיקה קלאסית, המוזיקה הקלאסית בתקופה הרומנטית, מוזיקה אקספרסיוניסטית
מקורות תרבותיים	המאה ה-20
נגזרות	מוזיקה ניסיונית (פופ ניסיוני, רוק ניסיוני, מטאל אוונגרדי, ג'אז חופשי), מוזיקה תעשייתית, פוסט-פאנק, ארט רוק, ג'אז אוונגרדי, מוזיקת דרון, נו וייב, מוזיקת דנג'ר, מוזיקה מתקדמת
נושאים קרובים
	מוזיק קונקרט

מוזיקה אוונגרדית או מוזיקת אוונגרד (באנגלית: Avant-garde music) היא מוזיקה הנחשבת לחזית החדשנות בתחומה, כאשר המונח "אוונגרד" מרמז על ביקורת על מוסכמות אסתטיות קיימות, דחיית הסטטוס קוו לטובת אלמנטים ייחודיים או מקוריים, וכן הרעיון של אתגר או ניכור מכוון של קהלים מסוימים.^[1] מוזיקת אוונגרד, לעומת מוזיקה ניסיונית, היא מוזיקה קיצונית בתוך מסורת מסוימת, בעוד שמוזיקה ניסיונית היא מוזיקה שנמצאת מחוץ למסורת.^[2]

הבחנות

במובן ההיסטורי, חלק מהמוזיקולוגים סבורים כי מוזיקה זו הופיעה לראשונה לאחר מותו של אנטון וברן ב-1945,^[3] בעוד שמוזיקולוגים אחרים טוענים אחרת. לדוגמה, ריאן מינור טוען כי תקופה זו החלה דווקא בתקופת ריכרד וגנר,^[4] בעוד שאדוארד לוינסקי טוען כי תקופה זו החלה בתקופת ז'וסקן דה פרה.^[5] ייתכן ומוזיקה מודרניסטית שאינה עונה להגדרה של מוזיקה ניסיונית, ונוצרה לאחר 1945, תיחשב כמוזיקה אוונגרדית.^[3] דוגמה למוזיקה אוונגרדית כזו היא "4′33″" של ג'ון קייג' מ-1952,^[1] יצירה שמורה למבצע/ים לא לנגן על כלי המוזיקה שלהם במהלך כל משך הזמן.^[6] יצירה זו תוארה כ-"לא יצירה מוזיקלית במובן הרגיל, רק הזדמנות למדיטציה דמוית זן."^[7]

על אף פי שחלק מהמוזיקה המודרניסטית היא גם אוונגרדית, ניתן להבחין בין שתי הקטגוריות. לגבי החוקר לארי סיצקי, מאחר שמטרת המוזיקה האוונגרדית היא בהכרח ביקורת פוליטית, חברתית ותרבותית, כך שהיא מאתגרת את הערכים החברתיים והאמנותיים על ידי התגרות או עידוד קהל, יצירות מוקדמות של מלחינים כמו איגור סטרווינסקי, ריכרד שטראוס, ארנולד שנברג, אנטון וברן, ג'ורג' אנטהיל (אנ') וקלוד דביסי עשויים להיחשב כיוצירי מוזיקה אוונגרדית (שהובנו כפרובוקטיביות, בין אם המלחינים התכוונו לכך ובין אם לאו), אך לא עבור מוזיקה מאוחרת יותר.^[8] לדוגמה, מלחינים מודרניסטים בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, כגון מילטון בביט, לוצ'אנו בריו, אליוט קרטר, ג'רג' ליגטי וויטולד לוטוסלבסקי, מעולם לא הגו את המוזיקה שלהם במטרה לעודד או להתגרות בקהל, ולכן לא ניתן לסווג אותם כיוצירי מוזיקה אוונגרדית. לעומתם, מלחינים, כגון ג'ון קייג' והארי פארטש (אנ'), נשארו יוצירי מוזיקה אוונגרדית לאורך כל הקריירה המוזיקלית שלהם.^[8]

מאפיין בולט של מוזיקה אוונגרדית היא פריצת חוקים וכללים שונים של התרבות המסורתית, על מנת להתעלות מעל עקרונות יצרתיים מבוססים. מוזיקה אוונגרדית היא מוזיקה המחפשת חידוש בצורה ובסגנון המוזקילי, ומתעקשת שהאמנות היא מעל הכל. אמצעים ספרותיים, כגון מטפורה, נמצאים בשימוש רחב במוזיקה אוונגרדית.^[9]

לקריאה נוספת

Gendron, Bernard. 2002. Between Montmartre and the Mudd Club: Popular Music and the Avant-Garde. Chicago: University of Chicago Press. ISBN 978-0-226-28735-5.
Griffiths, Paul. 1981. Modern Music: The Avant Garde Since 1945. London: J. M. Dent and Sons Ltd.; New York: George Braziller. ISBN 0-8076-1018-6.
Stubbs, David. Fear of Music: Why People Get Rothko but Don't Get Stockhausen, UK: Zero Books, 2009, ISBN 1-8469-4179-2.

קישורים חיצוניים

אוונגרד (מוזיקה), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ ¹ ² "Avant-Garde Music". AllMusic.
^ David Nicholls, American Experimental Music, 1890–1940 (Cambridge [England] and New York: Cambridge University Press, 1990): 318.
^ ¹ ² Paul Du Noyer (ed.), "Contemporary", in the Illustrated Encyclopedia of Music: From Rock, Pop, Jazz, Blues and Hip Hop to Classical, Folk, World and More (London: Flame Tree, 2003), p. 272. ISBN 1-904041-70-1
^ Ryan Minor, "Modernism", Harvard Dictionary of Music, fourth edition, edited by Don Michael Randel (Cambridge: Harvard University Press, 2003). ISBN 9780674011632.
^ Edward Lowinsky, "The Musical Avant-Garde of the Renaissance; or, the Peril and Profit of Foresight", in Music in the Culture of the Renaissance and Other Essays, edited and with an introduction by Bonie J. Blackburn with forewords by Howard Mayer Brown and Ellen T. Harris, 2 vols. (Chicago: The University of Chicago Press, 1989) 2:730–754, passim.
^ Richard Kostelanetz, Conversing with John Cage (New York: Routledge, 2003). ISBN 0-415-93792-2.
^ Wright, Craig M.; Simms, Bryan (2010). Music in Western Civilization: Media Update. Schirmer Cengage Learning. p. 781. ISBN 978-0495572732.
^ ¹ ² Larry Sitsky, Music of the Twentieth-Century Avant-Garde: A Biocritical Sourcebook (Westport, Connecticut: Greenwood Press, 2002): xiii–xiv. ISBN 0-313-29689-8.
^ Paul Hegarty, Noise/Music: A History, (London: Continuum International Publishing Group, 2007): 137. ISBN 87-988955-0-8.

[allmusic-1] ¹ ² "Avant-Garde Music". AllMusic.

[2] David Nicholls, American Experimental Music, 1890–1940 (Cambridge [England] and New York: Cambridge University Press, 1990): 318.

[Du_Noyer2-3] ¹ ² Paul Du Noyer (ed.), "Contemporary", in the Illustrated Encyclopedia of Music: From Rock, Pop, Jazz, Blues and Hip Hop to Classical, Folk, World and More (London: Flame Tree, 2003), p. 272. ISBN 1-904041-70-1

[4] Ryan Minor, "Modernism", Harvard Dictionary of Music, fourth edition, edited by Don Michael Randel (Cambridge: Harvard University Press, 2003). ISBN 9780674011632.

[5] Edward Lowinsky, "The Musical Avant-Garde of the Renaissance; or, the Peril and Profit of Foresight", in Music in the Culture of the Renaissance and Other Essays, edited and with an introduction by Bonie J. Blackburn with forewords by Howard Mayer Brown and Ellen T. Harris, 2 vols. (Chicago: The University of Chicago Press, 1989) 2:730–754, passim.

[6] Richard Kostelanetz, Conversing with John Cage (New York: Routledge, 2003). ISBN 0-415-93792-2.

[7] Wright, Craig M.; Simms, Bryan (2010). Music in Western Civilization: Media Update. Schirmer Cengage Learning. p. 781. ISBN 978-0495572732.

[Sitsky_xiii-8] ¹ ² Larry Sitsky, Music of the Twentieth-Century Avant-Garde: A Biocritical Sourcebook (Westport, Connecticut: Greenwood Press, 2002): xiii–xiv. ISBN 0-313-29689-8.

[9] Paul Hegarty, Noise/Music: A History, (London: Continuum International Publishing Group, 2007): 137. ISBN 87-988955-0-8.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]