מוזיקה אינדונזית

המוזיקה של אינדונזיה מדגימה את הגיוון תרבותי, היצירתיות המוזיקלית המקומית, כמו גם את ההשפעות המוזיקליות הזרות אשר עיצבו את המוזיקה העכשווית באינדונזיה. אלפי האיים של הארכיפלג האינדונזי בעלי תרבות ייחודית, כתוצאה מהיסטוריה אומנותית ותרבותית. כל אלו מובילים ליצירת סוגים שונים של מוזיקה, שלעיתים מלווים בריקוד ותיאטרון. סוגי המוזיקה הרבים ממחישים את הגוונים של הרבים של האיים ובאמצעות כמה מאפיינים מרכזיים ניתן לתאר את אופייה של המוזיקה האינדונזית. המוזיקה על סוגיה השונים, היא באופן מובהק מוזיקה הנקשרת עם מזרח אסיה. זאת, למרות השפעת התרבות ההודית בארכיפלג, שרישומיה ניכרים עד היום. השפעה חזקה של מוזיקה הודית ומלאית, ניתן לראות זאת דרך הז'אנר המוזיקלי הפופולרי של דנגדוט (מפורט בהמשך).

סוג המוזיקה וכלי נגינה

המוזיקה באינדונזיה, שסולמותיה פנטטוניים (חמישה צלילים באוקטבה) ומשקליותה לרוב זוגית, קרובה יותר למוזיקה ביפן או בסין. למעשה, גיבוש הזהות המוזיקלית של אינדונזיה החלה עם התרבות של תקופת הברונזה שהגיעה לארכיפלג האינדונזי במאה השנייה לספירה. סוגי מוזיקה מסורתיים של שבטים שונים לעיתים השתמשו בכלי נגינה כמו תופים וגונגים. חלק מהם פיתחו כלי נגינה משוכללים וייחודיים, כגון כלי מיתר הקרוי ססנדו (Sasando) של האי רוטה, כלי האנגקלונג (Angklung) של הסונדאנזים, ותזמורת גמלאן של ג'אווה (Java) ובאלי, המורכבת מכלים מתוחכמים ומורכבים.

גמלאן (Gamelan)

הסוג הפופולרי והמפורסם ביותר של מוזיקת אינדונזיה הוא הגמלאן, שהוא הרכב של כלי הקשה הכוללים תופים, מטלופון, וגונגים יחד עם חלילי במבוק. הרכבים דומים נפוצים לאורך אינדונזיה ומלזיה, אך מקורו של גמלאן באיים ג'אווה, באלי ולומבוק. המנגינה המרכזית מתנגנת על כלי בשם מטלופון במרכז התזמורת, כאשר מאחורה גונגים מלווים את המוזיקה. ישנן שתי מערכות כוונון. כל גמלאן מכוון את עצמו, ואת המרווחים בין התווים שעל הסולם עליו משתנים ההרכבים. המטלופונים מונים ארבע אוקטבות, בעלות שמות שונים היוצרים צלילים שונים. האמונה היא כי הנשמה של הגמלאן שוכנת בגונג גדול, בשמו השני: גונג אגנג (ageng). גונגים אחרים מכוונים לכל תו של הסקאלה וכוללים צלילים בשמות שונים (קטוק [ketuk], קנונג [kenong] וקמפול [kempul]). החלק הקדמי של התזמורת מגוון, כולל כלי נגינה שונים בעלי צלילים עמוקים כגון, בונאנג (boning), סיטר (siter) וריבאב (Rebab). עם בואם של ההולנדים, פותחה מערכת בשם קפאטיהאן (kepatihan) כדי להקליט את המוזיקה. מוזיקה וריקוד באותה עת חולקו למספר סגנונות המאפיינים אזורים שונים, כאשר כל אזור התאפיין במיומנויות נגינה וריקוד משלו. השום הכולל של מוזיקת הגמלאן הוא "כראויתאן" (karawitan). בסוראקארתה ישנו קונסרבטוריום ה"כראויתאן" האינדונזי, (Konservatori Karawitan Indonesia) הקים מאז שנת 1953. אין "נצוח" ותזמור במוזיקת הגמלאן, התאום בנגינה הוא עניין של אימונים. סגנון גמלאן במזרח ג'אווה פחות ידוע מאשר בחלקים המרכזיים או המערביים של האי. הכלי הייחודי ביותר של האזור הוא תוף גאמיאק (gamyak) גדול מאוד. ישנו מיעוט של בני הג'אווה מהמזרח הידועים ביצירת מוזיקה חברתית לחתונות וחגיגות אחרות הנקראות גנדרונג, כמו גם אנגקלונג, שמנגנים בהם צעירים הלומדים לנגן על כלי הנגינה כבר מגיל צעיר במסגרות החינוך.

אחד המקומות שמוזיקת גמלאן מנוגנת בהם הוא חצר ארמון סולטאן יוגיאקרטה.

גמלאן בישראל

בירושלים פעיל הרכב מוזיקלי אינדונזי בשם "הגמלאן הירושלמי".

קצ'אפי (Kecapi)

הקצ'אפי הוא סוג של מוזיקה אינסטרומנטלית, מאוד פופולרי בחלקים של ג'אווה המערבית. מוזיקה זו כוללת שני כלים: זיטר (zither) וסולינג (Suling) אשר אלו מזכירים חלילי צד עשויים מבמבוק ומשמיעים צליל המזכיר שריקה צורמת.

אנגקלונג (Angklung)

האנגקלונג הוא כלי מוזיקלי מבמבוק שהומצא על ידי הסונדאנזים של מערב ג'אווה. הכלי עשוי צינורות במבוק ומחובר במסגרת. הצינורות מגולפים, כך שיש להם צליל מהדהד ייחודי המבטא רטט. כל אנגקלונג משמיע צליל יחיד, והמנגינה מתקבלת משילוב הצלילים של הנגנים השונים.

קולינטנג (kulintang)

הקולינטנג הוא כלי הקשה מברונזה ומעץ אשר הומצאה על ידי ילידי מזרח אינדונזיה וגם הפיליפינים. באינדונזיה הוא נקשר במיוחד עם אנשי המינאהסה ((Minahasa של צפון סולאווסי, אבל הכלי גם פופולרי באזורים אחרים כגון, מאלוקו ((Maluku וטימור (Timur).

ססנדו (Sasando)

ססנדו הוא כלי מיתר שמקורו בילידי האי רוטה ((Rote של מזרח האי נוסה תנגארה ((Nusa Tenggara. החלקים המרכיבים את הססנדו הם גליל במבוק מוקף במספר חוטים שבהם המיתרים נמתחים, מוקפים במאוורר דמוי שקית של פפירוס (סוג קדום של נייר שיוצר מצמח הגומא) מיובש או עלים של עצי דקל, המשמשים ליצור את האלמנט המהדהד של הכלי.

ז'אנרים

העולם המגוון של הז'אנרים במוזיקה אינדונזית הוא תוצאה של היצירה המוזיקלית של העם האינדונזי, וגם תוצאה של המפגשים התרבותיים המביאים איתם גם השפעות מוזיקליות זרות לתוך הארכיפלג. לצד הצורה הייחודית של הפקת מוזיקה, ז'אנרים שונים יכולים לבטא את המקור להשפעות הזרות; כגון ז'אנר הגמבוס (Gambus) והקצידה (Qasidah) שהושפעו ממוזיקה אסלאמית מזרח תיכונית, ז'אנר הקרונצ'ונג שהושפע מהשפעות פורטוגליות. בנוסף, ניתן לראות את ההשפעה הניכרת של המוזיקה ההינדית.

מוזיקה עממית

מוזיקת פופ פולק אינדונזית אזורית, משקפת את המגוון של התרבות האתניות האינדונזית, בעיקר דרך השימוש בשפות מקומיות ובשילוב של מוזיקה בסגנון מערבי עם כלי נגינה מערביים. המוזיקה העממית האינדונזית די מגוונת, והיום כוללת פופ, רוק, האוס, היפ הופ וז'אנרים אחרים, בהתאם לסוגי תרבויות אינדונזיות שונות. ישנם כמה סוגים של מוזיקת פופ "אתנית", שבדרך כלל מקובצים יחד כמו ה-Pop-Daerah (פופ אזורי). אלה כוללים לפחות שבעה תתי סוגי מוזיקה תחת הקטגוריה "פופ". פרט לשימוש במורשת של Lagu Daerah (שירים מסורתיים אזוריים) של כל תרבויות אזוריות, המוזיקאים עשויים גם ליצור כמה יצירות חדשות בשפת האם שלהם. מוזיקה בשפה הסונדנזית נפוצה ביותר. אחת האמניות המפורסמות בתחום זה היא נינינג מאידא. שיר מסורתי מפורסם Es Lilin שמשמעות שמו במאלאית "קרח שעוה", ומקורו סונדנזי, זכה לבצועים מאוחרים, גם של נינינג מאידא, בסונדנזית, וסיתי נורהאליזא חברה גרסה במאלאית, לשיר זה. בין השירים בסונדנזית ישנם גם שירי מחאה, 3 מהם נכתבו בזמן המחאות על מיזם מאגר המים שהציף את ג'אתיגדה באי ג'אווה.

טמבנג צ'יאנג'וראן סונדה (Tembang Cianjuran Sunda)

טמבנג סונדה (Tembang sunda) המכונה גם צ'יאנג'ורן (Cianjuran) היא צורה של שירה שהחלה בעידן הקולוניאלי של אינדונזיה. היא נודעה לראשונה כאומנות אריסטוקרטית גבוהה. אחד המלחינים הידועים בה היה R.A.A, שליט Cianjur בשנים 1834–1862. הכלים של מוזיקת הצ'יאנג'ורן הם הקצ'אפי וחליל במבוק. המילים בדרך כלל נאמרות באופן חופשי ללא הכנה מוקדמת, אבל גרסה מודרנית יותר ששמה פנמבין (Panambin), מתבססת בעיקר על תופים.

טפנולי אוגונג Tapanuli ogong

מדובר בסוג מסוים של ביצועים מוזיקליים מאזור טפאנולי של בטאק בצפון סומטרה. הטפנולי אוגונג הוא סוג של מוזיקה שמנגנים אותה באמצעות כלים שונים, ביניהם סוג של לאוטה (lute), חצוצרה וחליל.

ג'איפונגאן (Jaipongan)

ג'יפונגאן הוא סוג של מוזיקת ריקודים מורכבת מאוד, שמקורו בעם הסונדאנסי שבמערב ג'אווה. הקצב של מוזיקה זו עשוי להשתנות באופן אקראי, מה שהופך הריקוד קשה עבור רוב המאזינים. הכלים במוזיקה זו הם סונדאנזים בלבד, ללא כלים נוספים ממקומות אחרים. מוזיקה זו הומצאה על ידי אמנים כמו Gugum Gumbria לאחר שנאסרה ההאזנה של מוזיקת רוקנרול וז'אנרים מערביים אחרים בשנת 1960 בטענה כי הם הורסים את תמימות הילדים ואת החינוך המקומי.

גמבוס (Gambus)

הגמבוס, שהוא למעשה כלי שנקרא "עוד", מבטא סוג של גיטרה בצורת אגס. הגמבוס מבטא את המוזיקה של המזרח התיכון הנגזרת מהמוזיקה האסלאמית הווקאלית והאינסטרומנטלית. מוזיקה זו החלה להיות משולבת באזורים רבים של אינדונזיה במאה ה-16.

קסידה מודרנית (Qasidah modern)

קצידה قصيدة היא מילה ערבית עתיקה שפירושה שירה דתית המתבצעת על ידי זמרים וכלי הקשה. הקסידה המודרנית כוללת אלמנטים אלו עבור מאזיני הפופ. הקסידה משמשת לציון סוג של מוזיקה מסוימת המיוצגת על ידי מתנחלים מוסלמים מתימן. היא נגזרת מהפופ האסלאמי, תוך כדי הוספה של דיאלקטים ומילים מקומיות העוסקות בסוגיות עכשוויות באינדונזיה. למרות הפופולריות של מוזיקה זו בקרב האוכלוסייה המוסלמית באינדונזיה, היא זכתה לפופולריות מועטה במקומות אחרים.

קרונצ'ונג (Keroncong)

הקרונצ'ונג החל להתפתח מאז הגעתם של הפורטוגזים, שהביאו עמם כלי נגינה אירופאים. בשנות ה-1900 לערך, מוזיקה זו נחשבה למוזיקה עירונית אך ברמה נמוכה, כיוון שהפורטוגזים המזוהים עימה נתפסו כבני מעמד נמוך. מצב זה השתנה בשנות 1930, כאשר תעשיית הקולנוע האינדונזי המתפתחת החלה לשלב בתוכה את מוזיקת הקרונצ'ונג. יתרה מכך, באמצע שנות 1940, נקשרה המוזיקה למאבק על עצמאותה של אינדונזיה, מה ששדרג את מעמדה. השיר המפורסם ביותר בסגנון קרונצ'ונג הוא Bengawan solo שנכתב בשנת 1940 על ידי Gesang Martohartono. השיר נכתב בשנה שקדמה לראשית הכיבוש היפני הקיסרי של הארכיפלג במלחמת העולם השנייה. השיר מדבר על נהר הסולו, הנהר הארוך ביותר של ג'אווה, וגם החשוב ביותר. השיר הפך לפופולרי מאוד בקרב אנשי הג'אווה, ולאחר מכן הפך לפופולרי מבחינה ארצית, כאשר שודר בתחנות הרדיו המקומיות. השיר גם הפך לפופולרי מאוד בקרב החיילים היפנים, וכשאלו חזרו ליפן בסוף המלחמה, ההקלטות החוזרות של השיר על ידי אמנים יפנים הפכו אותו לרב-מכר. במהלך השנים השיר בוצע מחדש פעמים רבות על ידי אומנים בולטים, בעיקר בתוך אסיה אבל גם מעבר לה. Gesang עצמו נשאר המעריץ הידוע ביותר של הסגנון, שעדיין נשאר פופולרי בקרב חלקים גדולים של האוכלוסייה, בעיקר בקרב הדור המבוגר. לאחר מלחמת העולם השנייה ובמהלך המהפכה הלאומית של אינדונזיה (1945–1949) וגם לאחר מכן, הקרונצ'ונג היה קשור לפטריוטיזם, שכן משוררים אינדונזים רבים ומשוררים פטריוטים השתמשו בקרונצ'ונג כז'אנר מרכזי של יצירותיהם. מי שהזכירה את הקרונצ'ונג באחד משיריה היא סיתי נורהליזא, זמרת מלזית מפורסמת.

דנגדוט (Dangdut)

דנגדוט הוא ז'אנר של מוזיקה פופולרית מסורתית של אינדונזיה, אשר נגזר ממוזיקה הודית, ערבית ומלאית. הוא מורכב ממוזיקה מלודית והרמונית עם קצב עיקרי, בדומה לקצב של גרסאות הדנגדוט הקלאסיות. ז'אנר זה היה במקור מוזיקת ריקודים אינדונזית, שהתפשטה ברחבי דרום מזרח אסיה, והפך לסגנון הפופ הדומיננטי ביותר באמצע שנות ה-1970. הדנגדוט מפורסם בזכות הקצב הפועם שלו, והמילים המוסריות הפונות לנוער. כך החלו כוכבי הדנגדוט להשתלט על סצנת הפופ המודרנית. הדנגדוט מבוצע במיוחד על ידי נשים, שלעיתים קרובות מבצעות גם ריקוד סמלי ומילים שובבות כדי לסחוף קהל גדול יותר. הדנגדוט מבוסס על הזמרים שמבצעים אותו, והכוכבים שביניהם מונים בין היתר את Rhoma Irama ואת Elvy Sukaesih, שהם למעשה המלך והמלכה של ז'אנר הדנגדוט.

צ'אמפורסארי (Campursari)

הצ'אמפורסארי, שמקור שמו במאלאית: Campur : "תערובת", Sari : "גלעין", סגנון פיוז'ן מוזיקלי המבוסס על מוזיקת ג'אווה מסורתית ועל ז'אנר הדנגדוט, שנפוץ בתרבות ג'אווה (בעיקר במרכז ומזרח ג'אווה). בנוסף, קיימת גם גרסה סונדנזית של צ'אמפורסארי, הנפוצה באזור Bandung שבמערב ג'אווה. האמן הגדול ביותר שלה הוא דידי קמפוט (Didi Kempot).

מוזיקה עכשווית

המוזיקה העכשווית של אינדונזיה מגוונת ותוססת על כל סוגיה. המוזיקאים האינדונזים היו פתוחים להשפעות זרות של ז'אנרים שונים לעולם, וניתן לראות זאת בשילובי המוזיקה השונים. הג'אז האמריקאי היה פופולרי מאוד באסיה. בנוסף, סגנונות כמו טנגו, רומבאס, בלוז וסגנונות של מוזיקת גיטרה מהוואי, הם סגנונות אותם חיקו האינדונזים. כתוצאה מכך, ז'אנרים שונים פותחו במסגרת המוזיקה האינדונזית: פופ אינדונזי, רוק, ג'אז, היפ-הופ. כיום תעשיית המוזיקה האינדונזית ניחנת בפופולריות הארצית שלה. בזכות תרבות משותפת ושפות מובנות בין אינדונזית למלאית, המוזיקה האינדונזית הפכה לפופולרית גם במדינות שכנות כמו מלזיה, סינגפור וברוניי. עם זאת, הפופולריות הרבה של מוזיקה אינדונזית במלזיה, איימה על תעשיית המוזיקה המלזית. כתוצאה מכך, בשנת 2008 תעשיית המוזיקה המלזית דרשה את ההגבלה של שירים באינדונזית בלבד על ידי הרדיו המלזי, זאת על מנת ליצור הטמעה חזקה יותר של המוזיקה המקומית וניתוק של המוזיקה האמריקאית. ההשפעות הן הדדיות. זמרת מלזית ידועה בשם סיתי נורהאליזא זכתה לפופולריות עצומה באינדונזיה לפחות מאז שהופיעה בה לראשונה בשנת 1997, והדבר נכון גם מאז ועד היום.

מוזיקה קלאסית – תזמורת

המוזיקה הקלאסית המערבית הגיעה לאינדונזיה בעידן של הודו המזרחית ההולנדית כבר במאה ה-18, אך היא בוצעה רק בקרב קומץ אנשים, ביניהם בעלי מטעים הולנדים עשירים, וקצינים במועדונים חברתיים. רק במאה ה-19, תוכנן ונבנה אולם De Vchowwbury Van Batavia כאולם קונצרטים בעיר המרכזית ג'קרטה. המוזיקה הקלאסית הוגבלה לאזרחים מהמעמד הגבוה, העשיר והמשכיל, ומעולם לא חדרה לשאר האוכלוסייה בעידן הקולוניאלי של הודו המזרחית. סוג המוזיקה המערבית שחצתה את המכשול החברתי באותה תקופה הייתה מוזיקת הקרונצ'ונג, שהייתה מזוהה עם הפורטוגזים כמוזיקה ברמה נמוכה. קבוצת חובבים שנקראה "תזמורת הפילהרמונית של בטאביאשה" הוקמה בתקופה הקולוניאלית ההולנדית. היא הפכה לתזמורת ידועה כאשר תחנת שידור הרדיו "Nederlandsch" הוקמה בשנת 1912. כיום, התזמורת ידועה בתור התזמורת הסימפונית של ג'קרטה, אשר קיימת בעולם המוזיקלי של המדינה במשך יותר מ-100 שנים, באמצעות הפורמטים המשתנים שלה, המתאימים את עצמם לצרכים ולטרנדים העכשוויים. בשנות ה-1960 עד 1980 המוזיקה הקלאסית באינדונזיה שודרה בעיקר על ידי שירות הרדיו הלאומי של אינדונזיה (RRI) ועל ידי תחנת הטלוויזיה הלאומית של אינדונזיה TVRI דרך התוכניות שלהם. בעשור זה, התזמורת הקלאסית התפתחה בעיקר באוניברסיטאות כפעילות חוץ עבור סטודנטים, הכללה גם את המקהלה. בשנות ה-90 החלה התזמורת הסימפונית המקצועית להיבנות, בעיקר תזמורת טווילייט (Twilite) בהובלתו של אדי מ.ס. התזמורת נוסדה בשנת 1991, תחילה כהרכב שמנה 20 נגנים. ההרכב התפתח מאז עד לתזמורת סימפונית מלאה עם 70 נגנים ורפרטואר שנע בין בטהובן לביטלס. התזמורת מילאה תפקיד בקידום המוזיקה האינדונזית, במיוחד בשימור שירים לאומיים של מלחינים אינדונזים ושירים מסורתיים. התזמורת הפילהרמונית הוויקטוריאנית בשילוב עם התזמורת הפילהרמונית של טוויילייט, הקליטו את ההמנון הלאומי האינדונזי, Indonesia Raya, על ידי WR Supratman בהרכב התזמורת המקורית שלו על ידי ג'וס קלבר, בנוסף לשירים אינדים פופולריים אחרים באלבום. המלחינה האינדונזית הנחשבת לבולטת ומוכרת ביותר ברחבי העולם בז'אנר של המוזיקה הקלאסית העכשווית, היא אננדה סוקרלאן, ילידת 1968, עם יצירות תזמורתיות רבות קאמריות ואינסטרומנטליות. היצירות המפורסמות ביותר שלה הן סדרה של קטעים לפסנתר סולו, עם מוטיבים מוזיקליים המבוססים על מוזיקה עממית אינדונזית. בנוסף, אננדה כתבה יצירות עבור מוזיקאים רבים, בין היתר עבור מוזיקאים מהתזמורת הסימפונית של בוסטון, ועבודותיה מבוצעות היום ברחבי העולם. כיום, מוזיקה תזמורתית כבר אינה זרה לערים גדולות כמו ג'קרטה, בנדונג, יוגיאקרטה, סורבאיה, ומדאן, ואף יש להן קבוצות סימפוניה משלהן. בג'קרטה, למשל, יש תזמורת ששמה Nusantara, תזמורת טווילייט ותזמורת קאמרית.

פופ

מוזיקת הפופ האינדונזית כיום, הידועה בשם "פופ אינדונזיה", מושפעת במידה רבה ממגמות וסוגי מוזיקה מאמריקה, בריטניה, יפן וקוריאה. למרות השפעות הרבות, החל מפופ אמריקאי, פופ בריטי, וגם פופ אסיאתי, תופעת הפופ האינדונזי אינו נגזר מהם לחלוטין; ניתן לראות שהוא בנוסף לאלו, גם מבטא את הרגשות וסגנונות החיים האינדונזיים העכשוויים. להקה בשם Koes Bersaudara שהוקמה בשלב מאוחר יותר, נחשבה לחלוצה של הפופ והרוקנרול האינדונזי בשנות ה-1960 וה-1970. השפעות המוזיקה האמריקנית והבריטית היו בולטות במוזיקה של Koes Bersaudara, כאשר הביטלס היו ידועים כבעלי ההשפעה העיקרית על הלהקה. בנוסף, ניתן למנות זמרי פופ ובלדה אינדונזית שונים ששרדו במשך עשרות שנים והפכו לאגדות מוזיקליות אינדונזיות, כמו איוואן פאלס וכריסי. אחד הזמרים האינדונזים המשפיעים ביותר בסצנת המוזיקה פופ, במיוחד במהלך תחילת 2000, היא אגנס מוניקה, אשר מאוחר יותר הפכה לידועה בשמה: Agnez Mo. כיום, להקות הפופ הפופולריות כוללות את פטרפאן, ראדג'ה, ג'יג'י, פאדי, דיווה 19, שילה ב-7, ד'אסיב ונידג'י, שכולן מטיילות בקביעות באינדונזיה, סינגפור ומלזיה ומופיעות ב-MTV Asia. ההשפעות הזרות האחרונות על מוזיקת הפופ האינדונזית הן הסגנון והז'אנר של J-Pop ו-K-pop. ישנן כמה להקות כמו J-Rocks אשר מחקות את סגנות ותרבות הפופ של יפן וקוריאה. דמות נוספת בין הזמרות ששרו "פופ אינדונזיה" היא ליליס סוריאני, שפעלה בשנים 1963 עד 2003. לפחות 500 שירים שלה נפוצו מאז 1982.

רוק

בדיוק כמו מוזיקת הפופ, גם סצנת הרוק האינדונזית הושפעה רבות מהפיתוח של מוזיקת רוק באמריקה. להקות הרוק האינדונזי המשפיעות ביותר היו בשיאן בשנות ה-70 וה-80. בסוף שנות ה-80 ועד אמצע שנות ה-90, זמרות רוק רומנטיות ידועות בשם "ליידי רוקרס" הפכו מפורסמות מאוד באינדונזיה. ביניהן היו ניקי אסטריה ואנגון שהתחילו את הקריירה שלהן כזמרות פופ-רוק באינדונזיה ואז עברו לצרפת ורדפו אחרי קריירה בינלאומית.

פיוז'ן ג'אז

חלק נכבד מהמוזיקאים והלהקות האינדונזיות חקרו את מוזיקת הג'אז. בין מוזיקאי הג'אז האינדונזים בולטים מאלייק וד'אסנטיאלס. קבוצות שונות באינדונזיה משלבות מוזיקה עכשווית בשילוב עם ג'אז פיוז'ן המבטא את מסורת המוזיקה האתנית המסורתית של עיר הולדתם. ניתן לראות כיצד הג'אז מתבטא גם במקרה של קרקטו ו-SambaSunda, להקות ממערב ג'אווה. הנגינה שלהן מתבצעת על ידי כלים שונים כמו הקצ'אפי המסורתי, ותזמורת גמלאן המבוצעת עם כלים כמו תוף, מקלדת וגיטרות. בנוסף, בג'קארטה ישנו פסטיבל ג'אז בינלאומי המתקיים מדי שנה.

מוזיקאים מודרניים בולטים

• Gesang
• Krisdayanti
• Titiek Puspa
• Guruh Gipsy
• Gombloh
• Bing Slamet
• Benyamin Sueb
• Chrisye
• (Harry Roesli (1950s–1970s
• Ebiet G. Ade
• Fariz RM
• Iwan Fals
• Nining Meida
• Lilis Suryani

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מוזיקה אינדונזית בוויקישיתוף

• מוזיקה אינדונזית, ברשת החברתית פייסבוק