ויקיפדיה

אשרה (אלה)

אם האלים הכנענית, אלת הטבע והפריון
(הופנה מהדף מוטיב העץ והיעלים)

אֲשֵׁרָה (באמורית (משוחזר): ʾaṯeratum‏,[3] באוגריתית: 𐎀𐎘𐎗𐎚 – אַתֿרת) היא אלה מרכזית במיתולוגיה הכנענית. היא אלת הבית של ארץ כנען, אשתו של אל אבי האלים, אלת האדמה והפריון שאחראית לגידול ולצמחיה – "אמא אדמה". בתקופת בית ראשון היה פולחנה נפוץ בממלכת ישראל ובממלכת יהודה, הן לפי המקרא והן לפי עדויות ארכאולוגיות (חומריות וכתובות). סמלה הוא עץ, ובתקופה ההלניסטית והרומית גם יונה ודג.[4]

אֲשֵׁרָה
צלמית אלת פריון כנענית לפני לידת תאומים, עם תבליטי עצים קדושים ויעלים (מוטיב העץ והיעלים) על רגליה.[1]
צלמית אלת פריון כנענית לפני לידת תאומים, עם תבליטי עצים קדושים ויעלים (מוטיב העץ והיעלים) על רגליה.[1]
תפקיד אלת האדמה, הנישואין והפריון שאחראית לגידול ולצמחיה – "אמא אדמה"
כינוי רבת אשרת ים, קונת האלים, אלת (האלה)
תרבות הכנענים
אלים מקבילים בלת אילי
בן או בת זוג אֵל, אֶלְקוּנִירְסָה[2]
צאצאים בעל (בן)
ענת (בת)
ים (בן)
מות (בן)
עשתרת (בת)

עדויות אמוריות קדומות

עריכה

במיתולוגיה המסופוטמית זוהתה עם Aširtu (אנ'), הנקראת גם Ašratu, בת־זוגו של אל השמים אנו או האל המייצג את האמורים השמיים המערביים, אמורו (אנ').[5] בחתית נזכרת אשרה כ־𒀀𒊺𒅕𒌈 (כלומר a-še-ir-tu4),[6] באכדית: 𒀀𒅆𒋥 (כלומר a-ši-RAT),[7] ובקתבאנית 𐩱𐩻𐩧𐩩 (כלומר אתֿרת).[דרוש מקור]

במילון אמורי–אכדי המתוארך לימי עמורפיא (חמורבי) או רים-סין הראשון, מובאת אשרה (a-še-ra-tum) בטור המלים האמוריות כמקבילה לבלת אילי, האלה האם האכדית, בטור המלים האכדיות.[3]

על חותם גליל מסביבות המאה ה־17 לפנה"ס שנוצר, ככל הנראה, בגבל, מופיע הכיתוב האכדי "חַֿסִיַמיַפַחַֿת, אהוב/אהובת אשרה" (המלה הראשונה היא שם פרטי, ככל הנראה נשי, של בעלי החותם), ואחת הדמויות המופיעות על החותם מעוצבת כחתחור ערומה, עם קרני פרה וביניהן גלגל השמש מעל ראשה ואוחזת במטה; בהקשר זה מתפרשת דמות חתחור כייצוג של אשרה בדמות חתחור המזוהה עִמה.[8]

במכתבי אל־עמארנה ממחצית המאה ה־14 לפנה"ס, כלומר מתקופה סמוכה לכתבי אוגרית, נזכר מספר פעמים מלך אמורי ששמו ʻabdi-aširti או ʻabdi-ašrati, שם תאופורי שמשמעותו "עבד אשרה".[3][9][5]

בכתבי אוגרית

עריכה

שמה המלא של אשרה באוגריתית הוא: רבת אַתֿרת ים, שפירושו כנראה: "הגבירה הצועדת[א] על הים"[ב] בכתבים האכדיים מאוגרית נכתב שמה daš-ra-tu4.[3] בדרך־כלל הוצגה כאשת ראש הפנתיאון אל, ואם 70 בניהם האלים. בהקשר זה היא נקראת קנית אלם (מילולית: קונית האלים) כלומר אם האלים, ובניה מכונים "שבעים בני אשרה". המילה "רבת" (הגברת) משמשת כקידומת לשמה, לפעמים היא נקראת סתם אלת (האלה),[12] האלה הראשית. לעיתים הוצגה כזוגתו של בעל, בשם בעלת.

אשרה מוזכרת כאלוהי צור (אַתֿרת צרם – אשרת הצורים) וצידון (אִלת צדינם – אלת הצידונים). בלוחות המיתולוגיים נזכר משרתה קדש־ואַמרר,[ג] המכונה גם דגי אַתֿרת[14] (דיַג אשרה[15]). לגבירה אשרה כוח השפעה רב. בעלילות בעל וענת, היצירה המרכזית בשירה האוגריתית, היא מוצגת כמי שמשפיעה על אל בעלה להרשות בניית היכל לבעל, כדי לבסס את מלכותו,[16] וכמי שמסרבת לבקשת אל ראש הפנתיאון להמליך אחד מבניה תחת בעל שמת, והיא למעשה הממליכה את עשתר כשליט העולם.[17] בניה מוזמנים לשמחה בהיכל בעל, אבל לאחר מכן הם נלחמים בבעל כאשר הוא רוצה לחזור למלכותו והוא הורגם.

במחזה הולדת שחר ושלם, הכולל בתחילתו דברי פתיחה ארוכים, וביניהם קריאה ל"לאלים נעימים, גוזרי ים, בני ים, יונקי שדי אשרה" (אלים אלה הם שחר ושלם), מוצגים אל ונשותיו, בשְׂדה אשרה ורחמי (היא כנראה ענת), על שפת הים. אל עוסק בגחלים, ומנסה לקיים יחסי מין עם נשותיו; לאחר טקס הכולל ירי בציפור וצלייתה על הגחלים, החוזר על עצמו כמה פעמים, "ידו" (איבר מינו) מתוארת כארוכה כים, הוא משגל את הנשים והן הרות. לאחר חודשי ההריון נולדו שחר ושלם.[18] לאחר מכן האלים מתוארים פעמיים כ"אלים נעימים, גוזרי ים, בני ים, יונקי שדי שׂרה[ד]" (כנראה כינוי לאשרה), וייתכן שהדבר חשוב לאור היותן של האמהות בנות אדם, שבניגוד ל"שרה" שהיניקה אותן (כנראה אשרה) לא היו ראויות להניק את בני אל.[20]

כמו עשתרת וענת, גם אשרה נחשבה לאלת פריון נשית.[5] אך מאפייני אשרה מדגישים בדרך־כלל את הבטי הנשיות האמהיים, בעוד שמאפייני עשתרת מדגישים את הבטיה המיניים, ומאפייני ענת את הבתוליות. בפולחן אשרה עסקו קרוב לוודאי בעיקר נשים שביקשו עזרה בבעיות פוריות, לידה ואמהות.[דרוש מקור] בתקופות מאוחרות הייתה נטייה לאחד את היבטי שלוש האלות הללו לתוך אלת פריון אחת.[דרוש מקור]

במקרא

עריכה

בספרות ההיסטורית

עריכה

אשרה ופולחנה מוזכרים במפורש בהקשרים שליליים במקרא: ”לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה, כָּל עֵץ, אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ” (דברים, ט"ז, כ"א).[21] עם זאת, התנ"ך מספר כי לאורך תקופת השופטים והמלכים, התמידו הישראלים והיהודאים בעבודת אשרה.[22]

ספר שופטים

עריכה

פולחן אשרה התקיים בישראל עוד בראשית תקופת השופטים: ”וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָאֲשֵׁרוֹת.” (שופטים, ג', ז')

בתקופת השופט גדעון בן יואש, פולחן האשרה הייתה מציאות שכיחה, לצד פולחן הבעל:

וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ ה': קַח אֶת פַּר הַשּׁוֹר אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וּפַר הַשֵּׁנִי שֶׁבַע שָׁנִים, וְהָרַסְתָּ אֶת מִזְבַּח הַבַּעַל אֲשֶׁר לְאָבִיךָ, וְאֶת הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָלָיו תִּכְרֹת. וּבָנִיתָ מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹוהֶיךָ עַל רֹאשׁ הַמָּעוֹז הַזֶּה בַּמַּעֲרָכָה, וְלָקַחְתָּ אֶת הַפָּר הַשֵּׁנִי וְהַעֲלִיתָ עוֹלָה בַּעֲצֵי הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר תִּכְרֹת.

ספר מלכים

עריכה

בספר מלכים מסופר שבימי רחבעם נעבדה אשרה ביהודה,[23] ושאסא כרת את אשרה שעשתה אמו[24] – אולם מסופר כי גם בנו נלחם בפולחן אשרה, מה שמעיד על המשכיות הפולחן.[25] בימי אחאב נעבדה אשרה בישראל, ואף היו לה ארבע מאות נביאים.[26] התנ"ך מעיד כי אשרה נעבדה בימי יואחז.[27]

בימי יהואש מלך יהודה, לאחר מות יהוידע הכהן, נעבדה האשרה ביהודה גם על ידי שרי יהודה.[28] עד ימי חזקיהו נעבדה האשרה בממלכת יהודה,[29] ולמרות ניסיונו של חזקיהו לעקור את פולחנה, מנשה שמלך אחריו הציב פסל של אשרה בבית המקדש: ”וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָשָׂה בַּבַּיִת אֲשֶׁר אָמַר ה' אֶל דָּוִד וְאֶל שְׁלֹמֹה בְנוֹ: בַּבַּיִת הַזֶּה וּבִירוּשָׁלַ‍ִם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָשִׂים אֶת שְׁמִי לְעוֹלָם.” (מלכים ב', כ"א, ז').[30] פולחן האשרה בבית המקדש המשיך עד ימי יאשיהו,[31] שבמסגרת ריכוז הפולחן נלחם נגד עבודת אלי כנען המקומיים בישראל, ועד ימיו נעבדה האשרה גם בבמות מסביב לירושלים.[32]

וַיֹּצֵא אֶת הָאֲשֵׁרָה מִבֵּית ה' מִחוּץ לִירוּשָׁלַ‍ִם אֶל נַחַל קִדְרוֹן וַיִּשְׂרֹף אֹתָהּ בְּנַחַל קִדְרוֹן וַיָּדֶק לְעָפָר וַיַּשְׁלֵךְ אֶת עֲפָרָהּ עַל קֶבֶר בְּנֵי הָעָם. וַיִּתֹּץ אֶת בָּתֵּי הַקְּדֵשִׁים אֲשֶׁר בְּבֵית ה' אֲשֶׁר הַנָּשִׁים אֹרְגוֹת שָׁם בָּתִּים לָאֲשֵׁרָה.

לאורך התנ"ך,[33] מוזכר פולחן פוליתאיסטי תחת עצים ולכבודם. פולחן זה מזוהה עם עבודת אשרה ופולחני פריון כנעניים.[34] עצים נחשבו גם כסמלי פריון חיוביים במקרא,[35] ואלוהים אף מדומה בעצמו לעץ רענן.[36] חוקר המקרא יוליוס ולהאוזן,[37] ובעקבותיו גם גאורג פוהרר (גר'),[38] אדמונד ז'קוב,[39] וג'ון דיי (אנ'),[40] סברו כי הפסוק ”אֶפְרַיִם, מַה לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים? אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּו, אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן, מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא” (הושע, י"ד, ט') מתייחס לשמות האלות ענת ואשרה.

לפי ההיסטריון והאנתרופולוג רפאל פטאי בספרו "האלה העבריה", לאשרה היה חלק מרכזי בפולחן הפריון והאמהות שהיה נפוץ בכנען גם בקרב היהודים. הוא חישב שפסל אשרה היה נוכח בבית המקדש הראשון כשני שלישים מזמן קיומו (236 מתוך כ־370 שנים), לפי האזכורים הרבים בתנ"ך להכנסתה למקדש בידי מלכים שונים.[41][42][43]

העיר בית אל, היא לוז, שהייתה אתר פולחני חשוב בישראל, הייתה גם מרכז לפולחן אשרה. לפי הממצאים, בתקופה הכנענית התמקד הפולחן במקום גבוה בצפון־מערב האתר, בצמוד למקדש מתקופת הברונזה התיכונה; במקום נמצאו "לוחות עשתרת" (לוחות מתכת עם ייצוגי אלה) רבות, כנראה ייצוגים של אשרה ולא עשתרת במקרה זה, וכן "עמוד חתחור" קטן, וסביר להניח שהיה זה אתר פולחן עם עץ לאשרה.[44] ייתכן שהסיפור על בניית המזבח על־ידי יעקב בבית אל הוא דרכו של הסופר לתת לגיטימציה דתית לפולחן באתר כנעני קדום;[45] ייתכן גם שבאותו סיפור נכתב במקור, שהצבת המצבה של יעקב לוותה גם בנטיעת אשרה, כי כוחה הזכרי של המצבה כרוך בכוחה הנקבי של האשרה, ולא בכדי המקרא כורך את איסור נטיעת אשרה והצבת מצבה לצד מזבח ה' (דברים, ט"ז, כ"א–כ"ב).[46] לפי עדות מלכים ב', כ"ג, ט"ו, גם באתר בית אל המאוחר יותר עמדה אשרה (ייתכן שאי אזכור אשרה בין חטאות ירבעם במקום נובע מתפיסת אשרה כלגיטימית בפולחן עד רפורמת יאשיהו[47]).[44] קיום עץ אשרה, אלה נקבית, במקום, מתחבר להצבת המצבה על־ידי יעקב בבית אל, מאחר שמצבה – סמל הזכרות – לרוב לא עמדה לבדה.[47] סביר להניח, לפי השם "לוז" (שמשמעו שקד), שעץ אשרה שעמד בעיר היה שקד.[47] שילוב השמות "לוז" ו"בית אל" מהווה שני ביטויים לפולחן במקום, פולחן אל הזכרי ופולחן אשרה הנקבית.[47]

בספר יהושע נכתב:

וַיִּכְרֹת יְהוֹשֻׁעַ בְּרִית לָעָם בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּשֶׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט בִּשְׁכֶם. וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים וַיִּקַּח אֶבֶן גְּדוֹלָה וַיְקִימֶהָ שָּׁם תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ ה'.

נוסח המסורה המנקד "הָאַלָּה", ניקוד שלא מופיע בשום מקום אחר, נועד לטשטש את הקשר עם האֵלָה (השוו במיוחד בראשית, ל"ה, ד'), היא אשרה; לפי ברוך מרגלית, הסיפור מבטא קשר קדום בין יהוה ואשרה, ובין סמל המצבה הזכרי לסמל העץ הפורה הנקבי.[46]

בספרות הנבואית

עריכה
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. חסרים הרבה אזכורים כרגע, לא רק של אשרה ואשרים אלא גם של "עץ/ברוש/זית רענן" וכו'.

הן בספר עמוס והן בספר הושע אין הוקעה של האשרה שעמדה בבית־אל בזמן שעמדה שם (הוקעתה מצויה רק בכתובים המתארים בפרספקטיבה את אותה תקופה), מה שמצביע ככל הנראה על תפיסתה כחלק לגיטימי מפולחן ה' עד רפורמת יאשיהו לריכוז הפולחן ביהודה.[47]

בספר ירמיה נכתב ”אֹמְרִים לָעֵץ 'אָבִי אַתָּה' וְלָאֶבֶן 'אַתְּ יְלִדְתָּנוּ'” (ירמיהו, ב', כ"ז) – פסוק זה ככל הנראה ממחיש את הסמליות האבהית של המצבה והאמהית של עץ האשרה.[48]

אזכורים ספרותיים

עריכה

בנוסף לאזכורים המפורשים של אשרה בספרות המקראית ההיסטורית, חוקרים מצאו מספר קטעים ספרותיים במקרא הרומזים לאשרה ולמאפייניה.

בפסוק הפותח את ברכת משה: ”ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ, הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ, מִימִינוֹ אשדת לָמוֹ” (דברים, ל"ג, ב'), יש המשערים, כי המילה היחידאית הסתומה "אשדת" נכתבה במקורה "אשרת" (האות ר' הוחלפה באות ד' הדומה לה[ה]), ומתייחסת לאשרה.[49] חוקרים אחרים מפרשים את המילה אשדת כמכוונת לשם מקום (בדומה ל”אַשְׁדֹּת הַפִּסְגָּה” שבדברים, ג', י"ז).

 
תבליט מתל חלף, המתאר אדם מטפס (בעזרת סולם) על עץ בגדיד התמרים;[50] העץ מעוצב עם פלמטות, הקשורות לאיקונוגרפיית האלה אשרה[51]
 
קטע מתבליט הכתרת זמרי-לים, בו נראים (בין השאר) אנשים מטפסים על עץ תמר במקדש האלה

בשיר השירים מופיע קטע, בו משולה האהובה לעץ תמר:

מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים, זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת. אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו וְיִהְיוּ נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים. וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב, הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים, דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים.

 
תבליט מאזתודי (קרטפה), המתאר אישה מיניקה ילד ולצדה עץ תמר[50]

הדימוי בקטע זה נוגע לאידיאל היופי באותה תקופה (כפי שמתבטא, למשל, בציורי רקדניות מצריים), ומדמה את גוף האהובה לעץ התמר הגבוה, כאשר אשכולות התמרים או הענבים הם כשדיים הגדולים יחסית לגוף. הממצאים אומנותיים רבים מאוד מהמזרח הקדום, החל מהאלף השלישי לפנה"ס, מייצגים את עץ התמר כעץ קדוש, ומקשרים בין אלות נקביות לבין עצי תמר ועבודה הקשורה בהם (למשל, ציור הכתרת זמרי־לים, בו מתבצע בתחומי מקדש האלה גדיד תמרים).[52] קטע משיר שומרי קדום, המתייחס כנראה לאיננה, מתאר: אִמי היא עץ תמר, עם ריח מתוק מאוד; במצרים, אלת העצים – המזינה את המתים – מופיעה בצורת תמר, לעיתים אף כעץ בעל איברים אנושיים כידיים ושדיים; בקרתחדשת נמצאו מצבות בהן דמות אלה ניצבת בין עצי תמר, לעיתים עם אנשים מטפסים עליהם.[53] אין ספק, לאור התפוצה הרחבה של קדושת עץ התמר והטיפוס עליו בזמן ובמרחב, שדימוי זה היה ידוע היטב גם בירושלים, והדבר אף מתקשר לשם הפרטי "תמר" לנשים מושכות במקרא (תמר מספר בראשית ותמר מספר שמואל).[53] הקשר בין השיר לתמונות הוא מקרה של ביטוי של דפוס מיתי־פולחני בן מאות שנים בספרות.[53] לאור הממצאים והספרות, נראה שטיפוס על העץ ואחיזה באשכולות התמר הם בעלי מאפיינים של פעולה קדושה.[54] הבלטת השדיים בדימויים ובאומנות החזותית מזכירה, ככל הנראה, את "צלמיות העמודים" שהיו נפוצות מאוד בישראל בתקופה המקראית, בהם האישה הייתה מעוצבת כעמוד בעל ראש וידיים, כאשר מהעמוד בלטו שדיים שהידיים אחזו בהם.[54]

מקור שמות העצים אלון ואלה במילה "אל", בהקשר של עץ מקודש לאלים; המילה "אלה" (או "אלת" בסיומת ת' נקבית) שימשה באוגרית כשם נרדף לאשרה.[55]

ארכאולוגיה וממצאים אפיגרפיים מתקופת הברזל

עריכה
 
צלמיות עמוד מיהודה, המאות השמינית עד השישית לפנה"ס – צלמיות מסוג זה היו, ככל הנראה, הצלמיות הנקביות בעלות התפוצה הרחבה ביותר ביהודה במאות אלה[56]
 
פיטס א' מחורבת תימן, עליו נכתב ”ליהוה שמרן ולאשרתה” מעל זוג דמויות

צלמיות חרס קטנות של נשים התומכות את שדיהן בידיהן נפוצות באתרים ארכאולוגים ביהודה בתקופת הברזל. הן מכונות במחקר "צלמיות עמוד", שכן בסיסן עוצב כך שניתן להעמיד אותן. שברי צלמיות כאלה נמצאו אפילו בעפר מהר הבית.[57][58] החוקרים חלוקים בשאלה מה נועדו לייצג, אך דעה נפוצה היא שאלה פסלי אשרה או עשתרת, ששימשו בפולחן פריון של אלות אלו, בדומה לפולחן אלות פריון שהיה מקובל בשאר המזרח הקרוב והמרחב האגאי.[59]

ממצא אפיגרפי חשוב בנוגע לאשרה התגלה באמצע שנות ה־70 על גבעה במזרח סיני, באתר חורבת תימן. האתר נחפר במשך שלוש עונות בשנים 1974–1976, ואותרו בו ממצאים רבים בעלי חשיבות להבנת הספרות והדת של ממלכת ישראל בתקופת בית ראשון. מבין הממצאים השונים שנמצאו באתר, הכתובות שנמצאו בו מכילות ברכות "ליהוה ולאשרתה":[60]

  • ”...ב]רכת אתכם ליהוה שמרן ולאשרתה”
  • ”...] ליהוה התמן ולאשרתה [...”
  • ”...] ברכתך ליהוה תמן ולאשרתה יברך וישמרך ויהי עם אדני [...”
  • ”...י]תנו ליהוה התימן ולאשרת[ה...”

על אותו פיטס מצוירות גם מספר דמויות, שתיים מהן נראות כזוג ובסמוך לאחת הכתובות.

בנוסף, כתובת דומה בנוסח שלה התגלתה באתר הארכאולוגי חורבת אל כום שבהר חברון:

ברך אריהו ליהוה נצרי ולאשרתו הושע לה לדניהו
ולאשרתה

— הכתובת מחורבת אל כום; אחיטוב, שם

פרשנות הכתובות

עריכה

אזכור "אשרתה" מקובל במחקר כציון האלה אשרה.[61] ה"אשרים" מתפרשים כחפצי פולחן מעץ שייצגו את האלוהות אשרה ונשאו את שמה, ככל הנראה עצים נטועים וגזומים.[62] אשרה נחשבה בישראל וביהודה כבת הזוג של יהוה, אלה נושאת ברכה ואולי אף מתווכת בין האדם לבין בן זוגה, כפי שמעידה כתובת מחורבת אל כום: ברֻך אריהו ליהוה ולאשרתה ומצריה הושע לה וכן היותה של אשרה בשירת אוגרית כאלה מתווכת בפני בן זוגה אל.[63] המקרא מתעד את פולחנה, והיא נותרה במקדש בית אל אף לאחר הטיהור שביצעו בו הקנאים היהויסטים (אנ') מבית יהוא, בשל היותה כה מוטמעת במסורות העממיות והממלכתיות ומעמדה כחלק יסודי מהאורתודוקסיה של הדת הישראלית באותה עת.[64] היעדרה של אשרה מהמקרא נובע מעריכתו בירושלים בתקופה שלאחר חורבן בית ראשון, שהוציאה כל אזכור לה במקרא שהחל לעבור קאנוניזציה בימיהם.[65] הצורה "אשרתה" היא, ככל הנראה, השם "אשרה"/"אשרת"[ו] עם כינוי שייכות;[61] אף שהדבר יוצא דופן בעברית, אין בצירוף השייכות לשם פרטי עדות לאי־היותו שם פרטי (כינוי שייכות המצורף לשם אלוהות נמצא, למשל, בשירת אוגרית).[66]

הבלשן מרדכי גילולה היה הראשון לפרסם מאמר בנוגע לכתובת.[67] לשיטתו, יש לקרוא "ליהוה שומרון ולאשרתו". כלומר, שם האל הוא "יהוה שומרון". הדבר עשוי להיות מוסבר או על ידי ביטויים כמו "ה' נסי" ו"ה' יראה" – צימוד שם מקום לשם האל; או על ידי הבחנה כי באותה העת המאמינים הבדילו בין "יהוה שומרון" לאחרים, למשל, "יהוה צבאות", כשם אלוהות נפרדת. לדעת גילולה לא מסתבר ש"אשרתה" הוא מקום קדוש, שכן אשרה במקרא היא חלק מן הפנתאון הפוליתאיסטי, או עצם המייצג את האלה, והמילה "אשר" או "אשרה" למקום קדוש (הקיימת בפיניקית) לא קיימת במקרא. לדעתו: תהיה האשרה אשר תהיה... אפשר ... לפרשה כעצם הקדוש ליהוה וקשור אליו... אך אין לזהותה בשום פנים כעצם המסמל את יהוה. פירוש זה מחדד את ההבנה שפולחן אשרה רווח במשך דורות, הן בממלכת יהודה, שם, על פי המקרא, נעבדה אשרה בימי מספר מלכים,[68] והן בממלכת ישראל, שם ניצבה אשרה בשומרון מימי אחאב[69] ועד חורבן העיר, ולאחר מכן אצל המזבח בבית אל, עד ששרפה המלך יאשיהו.[70] עורכי המקרא המאוחרים הם אלה ששיוו לעבודת אשרה אופי בלתי־לגיטימי שלא היה קיים בתקופה קדומה יותר. גילולה מסכם – נראה כי אין מנוס מן המסקנה שהיא [אשרה] נחשבה לבת זוגו של יהוה, או שלפחות בתקופה מסוימת שייכו אותה אליו כבת זוג.

אחת הכתובות, "ליהוה שמרן ולאשרתה" שעל פיטס א', מופיעה מעל ציור של זוג דמויות. חלק מהחוקרים הציעו קשר ישיר בין שתי הדמויות שעל פיטס א' ל"יהוה ואשרתו" המוזכרים בכתובות, כולל בכתובת שמעליהם.[71] חוקרים אחרים סוברים שאין קשר ישיר בין הציורים לכתובות, מלבד העובדה ששניהם מייצגים אמונות של מאמיני יהוה (בשומרון ובארץ "תימן" הדרומית); לדבריהם, הציורים מדגימים בעיקר את הזיקה האיקונוגרפית החזקה בין האמנות הישראלית לאמנות של שאר תרבויות הלבנט.[72] חוקרים רבים רואים קשר בין עיצובן של זוג הדמויות לעיצוב המקובל של האל המצרי השולי בס, ננס גרוטסקי, הידוע מאוד גם מהאיקונוגרפיה הפיניקית.[73] דחייתן של הדמויות כמייצגות את יהוה ואשרתו לא נובעת מהנחה מוקדמת שאלוהי ישראל לא יכול להיות מיוצג, אלא משום הסבירות הנמוכה שדמות זוטרה כמו בס תייצג את האלים הראשיים, וכן כי מיזוג חייתיות ואנושיות לא היה נפוץ בתיאור אלים ראשיים בתקופה זאת בלבנט ובנהריים.[74] מחקר מאוחר מצא כי הכתובת והציור לא נכתבו על ידי אותו אדם, מה שמחזק את ההשערה שאין ביניהם קשר.

תיתכן גם אפשרות לא לייחס לכל הופעות המונח "אשרה" או "אשרים" משמעות זהה בכל הופעותיהם, בהתייחס למונחים הסמוכים להם (לבנות, להציב, להעמיד...), כאשר חלקם מציינים עצים (תוך הבדלה בין עצים גדולים לבין עצים קטנים הניתנים לעיצוב ולגיזום), חלקם חפצים ניצבים מעץ וחלקם מצבות ממש (כפי שעולה למשל מאחד הפסוקים בירמיהו, בו הסמיכות של אשרים ו"עץ רענן" מקשה על ההנחה שגם האשרים, לפחות בהקשר זה, היו עצים בעצמם).[75] מיעוט חוקרים מציעים לראות בשם "אשרה", שציין אלוהות בתקופת הברונזה, מונח שמהותו האלוהית נשכחה בתקופת הברזל וציין רק עץ מקודש לאלוהות מסוימת, במקרה זה יהוה.[76] הארכאולוג נדב נאמן[77] התנגד לפירוש זה במילים: השערה זו [לראות ב"אשרת" חפץ פולחני ולא שם של אלה], נסמכת על הופעת האשרה במקרא כחפץ פולחני מקודש. אבל פירוש זה משקף אי־הבנה של הזיקה בין האלוהות לבין החפץ המייצג אותה, ששניהם נושאים אותו שם. לשיטת נאמן מופיעה אשרה במקרא כאלה (מלכים א', ט"ו, י"ג, י"ח, י"ט, מלכים ב', כ"ג, ד'), הן כעץ רענן המזוהה עמה (דברים, ט"ז, כ"א, שופטים, ו', כ"ה–ל'), והן כפסל, שאולי עוצב בצורת עץ והוצב במקדש (מלכים א', ט"ו, י"ג, ט"ז, ל"ג, מלכים ב', י"ח, ד', כ"א, ג', כ"ג, ו'); אלוהות יכולה להיות מיוצגת על ידי פסלה, החיה או הצמח המקודשים לה, או על ידי הסמל המיוחד לה, והעדות המקראית לא חורגת מכך.[61] לאור זאת, גם הוא מסכם כי אשרה/אשרת נחשבה בישראל וביהודה כבת זוגו של יהוה, והייתה מיוצגת באתרי הפולחן באמצעות פסלה או באמצעות העץ המקודש לה. למסקנות אלו הגיעו גם חופר חורבת אל־כום, הארכאולוג המקראי האמריקאי ויליאם דיוור, בספרו המוקדש לנושא,[78] וחוקר המקרא יגאל בן נון.[79] טלי אורנן, ארכאולוגית וחוקרת אמנות המזרח הקדום, הוסיפה שכל הופעות אשרה במקרא מתייחסות לאלה, לעץ המקודש לה או לחפצים המקודשים לה, ואין חריגה מכך; גם במסופוטמיה נמצאה מורכבות איקונוגרפית־תאולוגית דומה.[80]

קאסוטו הציע שברבים, אשרים או אשרות מורה על שם האלות בכלל או אף האלים והאלות יחד.[81]

איקונוגרפיה

עריכה

עץ החיים

עריכה
 
לוחית שנהב מתוצרת פיניקית מכלח, המתארת עץ חיים עם "פלמטות" (אנ'), המייצג את אלת העץ אשרה[82]

אשרה, כמו אלות נקביות אחרות באזור, יוצגה בסמל עץ החיים.[83] בכנען ובמסופוטמיה היה סמל זה היה מיוצג במיוחד בעצי תמר וארז.[84]

התמר

עריכה
 
מזבח חרס מתל רחוב, עם תבליטי נשים ועץ תמר המסמל את עץ החיים, האלה אשרה[85][86]

עץ התמר, המקודש בכל מרחב הסהר הפורה ונפוץ באיקונוגרפיה, היה מסמלי אשרה;[87][51][88] הממצא האומנותי הארכאולוגי מקשר במיוחד בין אשרה לעץ התמר, ואף לכפות תמרים טריות.[89]

התמר כעץ קדוש או עץ חיים קשור לייצוגים מגוונים של פלמטות (אנ') (תימורה) ועצים בעלי וולוטות,[90] כולל כותרות פרוטו־איוליות.[51][91]

מוטיב העץ והיעלים

עריכה

במזרח הקדום כולו, ובכנען בפרט, מוטיב העץ המקודש שמצדדיו חיות, לרוב מקורננות או ציפורים, היה נפוץ מאוד, ומקובל לראותו כמקושר לאשרה.[92] המוטיב נקרא לעיתים "מוטיב העזים והעץ (הקדוש)"[93] או "היעלים והעץ",[94] "דגם היעל והדקל"[95] או "דגם האיילות והתומר"[96]; הוא כולל לעיתים (כמו בחותמי גליל ממיתני) עזים (או יותר נכון, עזי בר) כחיות המקורננות לצדי העץ.[97][98] היותם של העצים המיוצגים חיים, לא רק כחלק ממוטיב העץ והיעלים, בולטת תמיד, והדבר מקושר להיותה של אלת הפריון אלת חיים, וגם איסיס, חתחור ואשתר מיוצגות בעצים חיים.[99] בולט במיוחד חותם גליל ממרי, בו אל יושב על כיסא על גבעה, ומשני צדדיו אלות נקביות מהן יוצאים ענפים חיים, והן נראות כצומחות ממים שיוצאים מנחשים שעל בסיס הגבעה עליה יושב אל.[100] היותו של העץ סמל לפריון מודגם יפה על ציור על כד בו במקום עץ הוצבה בין החיות ערוה המסמלת את האלה.[92][101] ממצאים בהם, למשל, האלה מחליפה את עץ החיים כניצבת בין החיות המקורננות, או אף ניצבת בין חיות מקורננות כשבסמוך לה נמצא גם עץ הניצב בין חיות מקורננות, מעידים על היחס האיקונוגרפי בין האלה והעץ המייצג אותה.[102]

 
 
 
חרפושיות עם דגם החיה המקורננת והענף

דגם החיה המקורננת ומסביב לה ענף או ענפים (בצורת כפות תמר) היה אופייני כמוטיב ("היעלים והענף"[103]) כנעני על חותמים מתקופת הברונזה הקדומה, ונעשה נפוץ יותר על חותמים בתקופת הברונזה התיכונה, אם כי היה נפוץ אף יותר על קדרות.[102] בתקופת הברונזה שימשו האלה הערומה, הענפים והיעלים בשילובים שונים על חותמים, אולם בתקופת הברזל נעלמה דמות האלה ומופיעים רק היעלים, הענפים ועץ החיים.[104]

הן בתקופת הברונזה הקדומה[101] והן בתקופת הברונזה המאוחרת[105] היה דגם העץ והיעלים הדגם המרכזי והאפייני ביותר בציורים על קרמיקה, וישנם מקרים בהם האמנים טרחו לציירו אף על משטחים בלתי־נוחים לציור.[105] חשיבותו של המוטיב מתבטאת בין היתר בהימצאותו על מגוון רחב של חפצים.[106] אותו מוטיב מצא את דרכו בקדרות (אמנם בצורה מעט מנוונת אמנותית, כאשר ההתנוונות התחילה עוד בסוף תקופת הרונזה המאוחרת[107]) לתקופת הברזל, ומתבטא בצורה מסוגננת מאוד בקירמיקה ישראלית.[97] בתענך, למשל, נמצאו שני כני קטורת מהתקופה הישראלית המוקדמת, שעליהם מעוצב (בין השאר) עץ עם יעלים משני צדיו.[108] על אחד גב פיטס א' מחורבת תימן נמצא ציור עץ מסוגנן עם יעלים לצדדיו מעל אריה, ובצד השני הקדשה (שלא קשורה ישירות לציור) ליהוה שומרון ולאשרתו, והוא מבטא מסורות כנעניות־פיניקיות־לבנטיניות קדומות שהיו נפוצות גם באלף הראשון לפנה"ס.[109][110]

ייתכן שיש קשר בין הופעתם של היעלים ועזי הבר (חיות המטפסות על הרים) במוטיב לטבעה של האלה המיוצגת כאלת הרים, בייחוד בהקשר של ממצאים מהתרבות המיקנית הקשורים לכנען או שנמצאו בה (כמו לוחית השנהב האיגאית המיובאת שנמצאה בקבר באוגרית, בה האלה מוצגת לצד יעלים על הרים).[111]

מוטיב זה מתועד גם באימפריית קרתחדשת, בייצוגים המקושרים לתנת.[112]

  •  
    אחד הכנים שנמצא בתענך (סמל העץ והיעלים על בסיסו)
  •  
    אחד הכנים שנמצאו בתענך (סמל העץ – עם וולוטות – והיעלים בקומה השלישית)[113]
  •  
    כד מתל ינעם ועליו עצי תמר ויעלים, תקופת הברונזה המאוחרת[95]
  •  
    שבר כד מבית שאן ועליו עץ תמר ויעל, תקופת הברזל א'
  •  
    שבר כד ממגידו ועליו עץ תמר ויעל או חיה מקורננת אחרת, תקופת הרונזה המאוחרת
  •  
    לוחית שנהב מאוגרית, בה הוחלף העץ ממוטיב העץ והיעלים בדמות האלה אשרה[109]
  •  
    לוחית של כנעני מארמון רעמסס השלישי בנאי־תה־חות (אנ'). על כתף בגדו נראים עץ החיים וצבאים, המופיע פה כסמל לאומי לכנענים[114][115][106]

אשרה ומנורת המקדש

עריכה
 
הכד מלכיש – כד חרס שנמצא בלכיש (אחת הערים החשובות ביהודה), המאה ה-13 לפנה"ס (שלהי התקופה הכנענית), מעוטר באיורי חיות מקורננות מצדי עץ (וציורים נוספים), ומעליהם כיתב "מתן שי ל[רב]תי אלת", כיתוב המתייחס לאשרה[106]

מקור מנורת המקדש הוא בעץ המקודש לאשרה.[116][117][118] במספר ממצאים חשובים מארץ־ישראל הכוללים את מוטיב העץ והיעלים, העץ המסוגנן כולל שלושה ענפים היוצאים מכל צד, בדומה למנורה.[119] ממצאים אמנותיים רבים המתארים עץ המייצג את אשרה (ולעיתים אף אלות נקביות שמיות אחרות) כוללים מוטיב של שלושה ענפים (לעיתים כוולוטות), זה כנגד זה, היוצאים מצדי הגזע הראשי, ולעיתים הגזע הראשי יוצא ב'צמרת' כענף שביעי – בדומה למנורה.[84] בלכיש נמצא כד, שלפי כתובתו הוא מוקדש ל"אלת" (אל בנקבה, שם אחר לאשרה, המופיע גם באוגרית[106]), הכולל ציור של יעלים משני צדי עץ מקודש, המעוצב בצורה דומה לייצוגי מנורת המקדש המוכרים לנו; כד זה מהווה מעין "חוליה חסרה" לקשר בין העץ המקודש המוכר במזרח הקדום לבין צורת מנורת המקדש,[92] וכן מהווה עדות יוצאת דופן לקשר בין אשרה למוטיב העץ והיעלים.[106] ייתכן מאוד שמנורת שבעת הקנים המוכרת מקורה רק בימי שיבת ציון, ואם כך, אפשר שעיצוב המנורה בימי בית שני כעץ אשרה נועדה להוות אלטרנטיבה לעצי אשרה במסגרת המאבק נגדם.[120] ייתכן שהמנורה הייתה קיימת בצורה זאת גם בתקופה מוקדמת יותר, וגם במקרה זה מדובר ככל הנראה בתחליף לעץ אשרה.[84]

השם Prunus amygdalus מקורו בצירוף השמי "אם גדולה" או השומרי ama.gal (באותה משמעות), ומתייחס ככל הנראה להיותו של השקד ייצוג לאלה האם; אשרה, הידועה בכתבי אוגרית כ"אם האלים" או "קונת האלים", מתאימה לתיאור זה, וכנראה מקבילה בכך גם לתנת (המוכרת בפיניקית כ"אם").[121] בשילוב עם העדות מבית אל על אשרת שקד, חיבת יהוה לעץ השקד המתבטאת בסיפור מטה אהרן והופעת אשרת שקד עם שלושה ענפים מכל צד בציורי חורבת תימן, מצביעים על היתכנות קשרים מיוחדים בין המנורה לעץ השקד בפרט.[122][123]

אריות

עריכה

הן בשני הכנים מתענך – האחד מעוטר באריות רבים מצדדיו ובשני האריות מופיעים לצדי העץ והיעלים (וכך מצדי אלה ערומה בקומה אחרת), הן בהופעת האריה תחת עץ מקודש עם יעלים גב פיטס א' מחורבת תימן, הן בהופעת אריה על הכד מלכיש, והן בממצאים רבים נוספים,[124][110] עולה קרבה בין אשרה לאריה.[125][113][126][110] הקשר בין אריות ואלות נשיות באזור, שקיים עוד מהתקופה הנאוליתית, מציג היבטים תוקפניים של האלה.[124] האריה היה מקושר בצורה דומה לאשתר.[110]

לאחר תקופת הברזל

עריכה

בתקופה ההלניסטית והרומית מוזגה אשרה עם עשתרת[121] וענת,[דרוש מקור: לעניין המיזוג עם ענת] לעיתים תחת השם הארמי "עתרעתה", וביוונית עַטַרְגַתִיס (Atargatis). בדרך־כלל נחשבה לבת זוגו של הדד, ולעיתים תוארה כבעלת גוף דג בדומה לסירנה, או כרכובה על אריות בדומה לקיבלי. בתקופה זאת היה פולחנה נפוץ באזור דרום־סוריה, והרומים כינו אותה "האלה הסורית" (לטינית: Dea Syria או במילה אחת Deasura; ראו לוקיאנוס מסאמוסאטה). היא זוהתה עם מספר אלות אמהיות ואלות אדמה במיתולוגיה היוונית, בעיקר דמטר, ריאה, קיבלי והרה, ובמיתולוגיה הרומית עם יונו.

החל מהתקופה ההלניסטית היטשטשה ההבחנה בין עצים מקודשים ומכובדים, בין לבדם ובין בחורשת קודש, לבין עצי אשרה.[112] המשנה (ראו בהרחבה ב#בספרות חז"ל), כמו העדויות האמנותיות הארכאולוגיות, תומכת בדעה שאשרה הייתה עץ חי, ואף בהבחנה בין עץ גדול מקודש לבין עץ גזום מקודש, ככל הנראה בהתבסס על פולחנים פוליתאיסטיים שהיו נהוגים בארץ ישראל בתקופתם.[112] המשנה מעידה שאשרים יכולים להיות גפנים, רימונים, עצי אגוז, עצי תמר, ערבות, הדס ואתרוג.[127] בתקופת התלמוד כבר נשכחה אשרה ה"קלאסית" (כלומר, דמותה כאלה), ואשרה מופיעה בתלמוד רק כעץ מקודש וכל עץ ששימש לפולחן פוליתאיסטי.[112]

בתרגום השבעים תורגם השם "אשרה" לרוב כ"אלסוס", פעמיים בישעיהו כ"דנדרה" (עץ) ופעמיים בדברי הימים כ"אסטרטה" (עשתרת); תרגום בצורה זאת מקשר את אשרה, לפחות בתקופה מאוחרת, עם חורשות מקודשות בעולם ההלניסטי (כגון לאדוניס[ז] או לדיאנה), כנראה כדי לאפשר לקורא היהודי בתפוצה ההלניסטית להבין את המושג.[128]

בספרות חז"ל

עריכה

על פי הציווי המקראי, כחלק ממצוות השמדת עבודה זרה, הצטוו ”וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ”,[129] ”וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן”.[130] התנאים נחלקו אם האשרה האמורה בתורה היא דווקא כשהפולחן נעשה לעץ עצמו, או גם עץ שהפולחן נעשה לעצם שמונח תחתיו.[131] הם התחבטו במצווה זאת, כיצד היא מתיישבת עם העיקרון ההלכתי הרגיל, לפיו מצוות השמדת עבודה זרה נוגעת רק לפסלים ולמבנים מלאכותיים, ולא לדברים טבעיים המחוברים לקרקע, גם אם הם שימשו לפולחן. רבי יוסי הגלילי מסביר את הדבר במשנה: "מפני מה אשירה אסורה? מפני שיש בה תפיסת ידי אדם",[132] כלומר עצי אשרה אסורים משום שהחיבור שלהם לקרקע נעשה באופן מלאכותי, על ידי נטיעתם בידי אדם.[דרוש מקור][מפני ש...] התלמוד מציג מחלוקת האם על פי זה מצוות ההשמדה היא רק בעצים שניטעו מראש כאשרות, או גם בעצים שהוכרזו כאשרות רק לאחר שניטעו.[133] על פי המשנה[131] והתלמוד,[134] יכולים להיות מצבי ביניים שבהם מצוות ההשמדה נוגעת רק לענפים ולפירות שצמחו מהעץ לאחר שהקדישו אותו כאשרה. על פי ההלכה, בנוסף למצוות השמדת האשרות, יש בהן גם כן איסור הנאה.[135]

בימי חז"ל נשארו 3 אשרות כאלה בארץ ישראל, כמבואר בתוספתא (עבודה זרה ז, ד).[ח]

על פי המסופר בספר מלכים (א' ט"ו, יג), מעכה בת אבישלום, אם המלך אסא שנלחם נגד הפוליתאיזם, עשתה לה "מפלצת אשרה", ובגלל זאת בנה המלך הוריד אותה ממעמדה הרם, והרס את הפסל. לא ברור מה הייתה המפלצת הזאת, ובגמרא, במסכת עבודה זרה דף מד עמוד א, מוסבר כי המדובר בפסל שיש לו איבר זכרות, שהייתה מקיימת איתו יחסי מין (דעת רב יוסף). הרד"ק הסביר שמדובר בבניין שהוקדש לעבודתה.

התמורה בתפיסת חפצי הפולחן הפוליתאיסטי

עריכה

האשרה, יחד עם שאר עצמי עבודה זרה, עוברת תמורה בספרות חז"ל.[136] מעצמים בעלי תכונות אליליות סגוליות, הם עוברים לעצמים אשר מיוחסות להם תכונות כאלה על ידי המאמינים. ההכרה הסובייקטית של המאמינים באלילותו של העצם ובכלל זה האשרה הם אלה שהופכים אותו לנעבד ולאסור. דבריו אלה בולטים בשיטת ר' שמעון במשנה – "איזו היא אשרה?... רבי שמעון אומר, כל שעובדין אותה". אולם ההבדל הבולט עוד יותר בין האשרה שבמקרא לבין האשרה בספרות חז"ל נוגעת לביטול ולאיבוד שלה. במקרא, איבוד וביטול האשרה (בתוך שאר העבודה הזרה) הוא מצווה בעלת מאפיינים קנאיים וברוטליים[137] ואילו במשנה ובתלמוד חובת השמדת האשרה מצטמצמת לאיסור הנאה ממנה ולדינים הנוגעים לביטולה ולהפקעת קדושתה. גם כאן ההבדל איננו ייחודי לאשרה בלבד, אלא מאפיין את היחס החז"לי לחובת הכרתת עבודה זרה באופן כללי.

רבים עמדו על תופעה זאת וניתנו לה הסברים שונים.[138] חלקם מתבססים על הסיטואציה הגיאו­־פוליטית במרחב הארץ־ישראלי באותה תקופה, על המצב הדתי ותחושת הביטחון היהודית באותו זמן או על שיקולים כלכליים. אחרים מתייחסים לשינוי אידאולוגי שנועד לקיים חיים משותפים עם האויב. לעומת ההסברים המבוססים על הריאליה הפוליטית, זהר תופס את השינויים בדיני ביטול האשרה כנלווים לשינוי בייצוג עצמי העבודה הזרה – כיוון שזיהוים תלוי בתודעת הגוי, כך גם ביטולם תלוי בתודעת הגוי. יאיר פורסטנברג, בניגוד לזהר, תולה את השינוי בדיני הביטול בהבנת התאולוגיה הפגאנית־רומית. לשיטתו,[139] מודל הקדשת הקיסר וביטולו הם העומדים ברקע לשינויים בדיני הביטול. אולם, התייחסותו של פורסטנברג מוגבלת אך ורק לפסלים (שאכן מדמים את פסלי הקיסר במובנים מסוימים), ייתכן שבמקרה של עצים ואשרות הוא יטען שחז"ל התאימו את הדין גם למקרה הזה.

ישי רוזן־צבי טוען[140] שההבדל התהומי בין הדין המקראי לחז"לי איננו שולט בספרות חכמים באופן מובהק אלא מייצג רק אסכולה אחת, ואילו הגישה המקראית להשמדת עבודה זרה משתמרת בטקסטים דברי ר' ישמעאל. את פרקי המשנה הנוגעים לביטול העבודה הזרה יש לקרוא כמתפלמסים עם השיטה שקוראת להשמיד את העבודה הזרה.

בתרבות

עריכה

האסטרואיד 214 Aschera (אנ') שהתגלה על ידי יוהאן פאליזה, קרוי על שמה.

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה
  • משה דוד קאסוטו, "אשרה", אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות על המקרא ותקופתו, א, ירושלים: מוסד ביאליק, תש"י, טורים 786–788

קישורים חיצוניים

עריכה
מיזמי קרן ויקימדיה
  ערך מילוני בוויקימילון: אשרה
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אשרה

ביאורים

עריכה
  1. ^ מהשורש אתֿר, שמשמעותו לצעוד: ”בְּאֹרַח רְשָׁעִים אַל תָּבֹא וְאַל תְּאַשֵּׁר (כלומר אל תלך) בְּדֶרֶךְ רָעִים” (משלי, ד', י"ד), ”עִזְבוּ פְתָאיִם וִחְיוּ וְאִשְׁרוּ (כלומר תצעדו) בְּדֶרֶךְ בִּינָה” (משלי, ט', ו'), ואף בבן סירא ד' י"ח: "ועד עת ימלא לבו בי אשוב אאשרנו וגליתי לו מסתרי".[10]
  2. ^ נגה איילי-דרשן ציינה שהתואר "ים" לאשרה מופיע רק בעלילות בעל וענת, וסברה שהוא מייצג שם את תמיכתה באל ים, יותר מאשר מאפיין כללי שלה.[11]
  3. ^ על-פי קאסוטו, קדש שמוקדש לעבודת אשרה, ואמרר "משורש אמר בהוראת רום, בהכפלת האות האחרונה של השורש, ופירושו מעין נעלה ונשגב".[13]
  4. ^ במקור: "שת", וזאת במקום "אַתֿרת" (אשרה) בפעם הקודמת שרצף הכינויים הזה הופיע בלוח. המלה "שת" באוגריתית היא, כנראה, "גבירה".[19]
  5. ^ שתי אותיות אלה דומות גם בכתב העברי העתיק (ר=𐤓, ד=𐤃; ברוב צורות הכתיבה, הדמיון בין שתי האותיות היה רב מהדמיון ביניהן ביוניקוד), אם כי שתיהן שונות מצורתן בכתב העברי המודרני
  6. ^ סיומת ת' היא צורה ארכאית בשפות כנעניות (כולל עברית) לסיומת הנקבה ה'.
  7. ^ כמו החורשה המקודת לתמוז, הוא אדוניס, שהתקיימה בבית לחם עד ימי קונסטנטינוס
  8. ^ "איזהו אשרה כל שהעובדי כוכבים עובדין ומשמרין אותה ואין טועמין מפירותיה ר"ש בן אלעזר אומר ג' אשרות בארץ ישראל חרוש שבכפר פטם ושבכפר פגשה שקמה שבראני ושבכרמל":
    האחת, חרוב בכפר קסם, ונשמר באל חרובה שלמזרח כפר קסם כיום; השנייה, חרוב בכפר פגשה, היא פג'ה שבפתח תקווה כיום ונשמר באל קוצבת שלצפונה ושמו הסורי של החרוב הוא גשובא; השלישית, שקמה בראני בכרמל, ונשמרה בואדי אל ראהין שליד חורבת קדם. וכיום נשארה רק האחרונה וגם היא כבר נפלה.[דרוש מקור]

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ ראו פרסום הצלמית באתר מוזיאון ישראל, תמונה של הצלמית המקורית ושבר של צלמית בסגנון
  2. ^ Hoffner, Harry (1965). "The Elkunirsa Myth Reconsidered". Revue Hittite et Asianique. 23 (76): 5–16. doi:10.3406/rhita.1965.1194.
  3. ^ 1 2 3 4 Andrew George, Manfred Krebernik, Two Remarkable Vocabularies: Amorite-Akkadian Bilinguals!, Revue d'assyriologie et d'archéologie orientale 116, 2022, עמ' 115, 118 doi: 10.3917/assy.116.0113
  4. ^ לוקיאנוס מסאמוסאטה, אודות האלה הסורית.
  5. ^ 1 2 3 מ. ד. קאסוטו, האלה ענת, מוסד ביאליק, תשכ"ה, עמ' 45
  6. ^ 'Asertu, tablet concordance KUB XXXVI 35 - CTH 342', Hittite Collection, Hatice Gonnet-Bağana; Koç University.
  7. ^ Day, John. "Asherah in the Hebrew Bible and Northwest Semitic Literature." Journal of Biblical Literature, vol. 105, no. 3, 1986, pp. 385–408. JSTOR, www.jstor.org/stable/3260509. Accessed 5 Aug. 2021.
  8. ^ Schroer, Silvia (2008). Die Ikonographie Palastinas/Israels und der Alte Orient: eine Religionsgeschichte in Bildern, Band 2: Die Mittelbronzezeit (בגרמנית). Academic Press Fribourg. p. 96.
  9. ^ "אשרה", אנציקלופדיה מקראית, הוצאת מוסד ביאליק בירושלים, 1950, כרך א', עמ' 785-788
  10. ^ צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 151
  11. ^ נגה איילי־דרשן (2016). ודורך על במתי ים: מלחמת אל הסער בים בספרות המזרח הקדום. ספריית האנציקלופדיה המקראית, מוסד ביאליק - ירושלים, עמ' 107-108
  12. ^ צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 152
  13. ^ משה דוד קאסוטו, ספרות מקראית וספרות כנענית (מחקרים במקרא ובמזרח הקדמון) – כרך א, תשל"ב, הוצאת מאגנס.
  14. ^ UT ʻnt VI vi שו' 10-11.
  15. ^ צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 163
  16. ^ KTU.1.4.I
  17. ^ KTU.1.6.I
  18. ^ צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 401–422
  19. ^ צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 115, 420, וראו גם Stephanie Lynn Budin, "Phallic Fertility in the Ancient Near East and Egypt", in: Nick Hopwood, Rebecca Flemming, Lauren Kassell (eds.), Reproduction: Antiquity to the Present Day, Cambridge University Press, 2018, pp. 35–36, doi:10.1017/9781107705647.006
  20. ^ צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 407, 410
  21. ^ ראו גם ספר דברים, פרק י"ב, פסוק ג'.
  22. ^ אזכורים כלליים לעבודת האשרה המתמשכת בממלכת ישראל נמצאים בספר מלכים ב', פרק י"ז, פסוק י', ספר ישעיהו, פרק י"ז, פסוק ח'; וכן בממלכת יהודה ספר ירמיהו, פרק י"ז, פסוק ב'.
  23. ^ ספר מלכים א', פרק י"ד, פסוק כ"ג
  24. ^ ספר מלכים א', פרק ט"ו, פסוק י"ג; ספר דברי הימים ב', פרק י"ד, פסוק ב', פרק ט"ו, פסוק ט"ז
  25. ^ ספר דברי הימים ב', פרק י"ז, פסוק ו'
  26. ^ ספר מלכים א', פרק ט"ז, פסוק ל"ג, פרק י"ח, פסוק י"ט
  27. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ג, פסוק ו'
  28. ^ ספר דברי הימים ב', פרק כ"ד, פסוק י"ח
  29. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק ד'
  30. ^ ראו גם ספר דברי הימים ב', פרק ל"ג, פסוק ג', פסוק י"ט.
  31. ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ג, פסוקים ד'–ז', ספר דברי הימים ב', פרק ל"ד, פסוקים ג'–ז'
  32. ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ג, פסוקים י"ד–ט"ו
  33. ^ ספר דברים, פרק י"ב, פסוקים ב'–ג'; ספר מלכים א', פרק י"ד, פסוק כ"ג; ספר מלכים ב', פרק ט"ז, פסוק ד', פרק י"ז, פסוק י'; ספר ירמיהו, פרק ב', פסוק כ', פרק ג', פסוק ו', פרק י"ז, פסוק ב'; ספר יחזקאל, פרק ו', פסוק י"ג; ספר הושע, פרק ד', פסוקים י"ב–י"ג; ספר דברי הימים ב', פרק כ"ח, פסוק ד'.
  34. ^ אליה שמואל הרטום, תורה נביאים כתובים - מפורשים פרוש חדש בצירוף מבואות על פי שיטת מ. ד. קאסוטו, כרך מלכים - מפֹרש על-ידי א. ש. הרטום, הוצאת יבנה, 1974. פירוש למלכים א' פרק י' פס' כ"ג, עמ' 66.
  35. ^ ספר במדבר, פרק כ"ד, פסוק ו'; ספר ירמיהו, פרק י"ז, פסוקים ז'–ח', פרק י"א, פסוק ט"ז; ספר יחזקאל, פרק ל"א, פסוק ג', פרק י"ט, פסוק י'; ספר הושע, פרק י"ד, פסוקים ו'–ח'; ספר תהילים, פרק א', פסוק ג', פרק נ"ב, פסוק י', פרק צ"ב, פסוקים י"ג–ט"ו.
  36. ^ ספר הושע, פרק י"ד, פסוק ט'.
  37. ^ Julius Wellhausen, Die kleinen Propheten, מהדורה 3, Reimer, 1898, עמ' 134
  38. ^ Georg Fohrer, Umkehr und Erlösung beim Propheten Hosea, Theologische Zeitschrift 11, 1955, עמ' 171; נדפס מחדש בGeorg Fohrer, studien zur alttestamentlichen prophetie, De Gruyter, 1967, עמ' 230
  39. ^ Edmond Jacob, Carl-A. Keller, Samuel Amsler, Osée, Joël, Abdias, Jonas, Amos, Delachaux & Niestlé, 1965, עמ' 95, 97
  40. ^ John Day, Asherah in the Hebrew Bible and Northwest Semitic Literature, Journal of Biblical Literature 105, 1986, עמ' 404–407 doi: 10.2307/3260509
  41. ^ Patai, Raphael (1967). The Hebrew Goddess. ISBN 0-8143-2271-9.
  42. ^ מוזכר גם ביעקב מלכין, יהדות ללא אל? יהדות כתרבות, תנ"ך כספרות, הוצאת כתר, 2003, עמוד 110
  43. ^ Joan E. Taylor, The Asherah, the Menorah and the Sacred Tree, Journal for the Study of the Old Testament 20, 1995, עמ' 46
  44. ^ 1 2 Joan E. Taylor, The Asherah, the Menorah and the Sacred Tree, Journal for the Study of the Old Testament 20, 1995, עמ' 49
  45. ^ Joan E. Taylor, The Asherah, the Menorah and the Sacred Tree, Journal for the Study of the Old Testament 20, 1995, עמ' 49 doi: 10.1177/030908929502006602
  46. ^ 1 2 ברוך מרגלית, לסוגית "יהוה ואשרתו", בית מקרא מ, 1995, עמ' 387
  47. ^ 1 2 3 4 5 Joan E. Taylor, The Asherah, the Menorah and the Sacred Tree, Journal for the Study of the Old Testament 20, 1995, עמ' 50
  48. ^ Joan E. Taylor, The Asherah, the Menorah and the Sacred Tree, Journal for the Study of the Old Testament 20, 1995, עמ' 39
  49. ^ הראשון להציע זאת היה המלומד השוודי Henrik Samuel Nyberg בשנת 1938, עוד לפני גילוי כתובות חורבת תימןוחורבת אל-כום:
    Joseph Blenkinsopp, The Midianite-Kenite Hypothesis Revisited and the Origins of Judah, Journal for the Study of the Old Testament 33, 2008-12, עמ' 138 doi: 10.1177/0309089208099253
  50. ^ 1 2 Othmar Keel, תרגום: Frederick J. Gaiser, The Song of Songs: A Continental Commentary, Fortress Press, 1994, עמ' 242
  51. ^ 1 2 3 Yigal Shiloh, The Proto-Aeolic Capital and Israelite Ashlar Masonry, Qedem 11, 1979, עמ' 26–28
  52. ^ Othmar Keel, תרגום: Frederick J. Gaiser, The Song of Songs: A Continental Commentary, Fortress Press, 1994, עמ' 241–242
  53. ^ 1 2 3 Othmar Keel, תרגום: Frederick J. Gaiser, The Song of Songs: A Continental Commentary, Fortress Press, 1994, עמ' 242
  54. ^ 1 2 Othmar Keel, תרגום: Frederick J. Gaiser, The Song of Songs: A Continental Commentary, Fortress Press, 1994, עמ' 246
  55. ^ Joan E. Taylor, The Asherah, the Menorah and the Sacred Tree, Journal for the Study of the Old Testament 20, 1995, עמ' 40
  56. ^ Othmar Keel, תרגום: Frederick J. Gaiser, The Song of Songs: A Continental Commentary, Fortress Press, 1994, עמ' 240
  57. ^ Aaron Greener, The Characteristics of the Terracotta Figurines from the Temple Mount Soil
  58. ^ אהרן גרינר, גבריאל ברקאי ויצחק שמעון דבירה, ‏שברי צלמיות חרס מתקופת הברזל ב' מעפר הר הבית, 'חידושים בחקר ירושלים' 22 (2017), עמ' 123-146, באתר Academia.edu
  59. ^ Byrne, R. (2004). Lie back and think of Judah: the reproductive politics of pillar figurines. Near Eastern Archaeology, 67(3), 137-151.
  60. ^ הכתובת מכונתילת עג'רוד; ש' אחיטוב, אסופת כתובות עבריות: מימי בית-ראשון וראשית בית-שני, מוסד ביאליק, ירושלים, 1992
  61. ^ 1 2 3 נדב נאמן, ספרים ודברי ביקורת: לה' תימן ולאשרתו, ציון פא, 2016, עמ' 513
  62. ^ Joan E. Taylor, The Asherah, the Menorah and the Sacred Tree, Journal for the Study of the Old Testament 20, 1995, עמ' 34
  63. ^ נדב נאמן, ספרים ודברי ביקורת: לה' תימן ולאשרתו, ציון פא, 2016, עמ' 514
  64. ^ ברוך מרגלית, לסוגית "יהוה ואשרתו", בית מקרא מ, 1995, עמ' 386
  65. ^ ברוך מרגלית, לסוגית "יהוה ואשרתו", בית מקרא מ, 1995, עמ' 387
  66. ^ שמואל אחיטוב, אסתר אשל, לה' תימן ולאשרתו, יד יצחק בן־צבי והחברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה, 2015, עמ' 137
  67. ^ מרדכי גילולה, ליהוה שמרנ ולאשרתה, שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום ג, 1978, עמ' 129–137
  68. ^ ראו #ספר מלכים
  69. ^ מל"א טז, לג
  70. ^ מל"ב כג, טו
  71. ^ ראו למשל מרדכי גילולה, ליהוה שמרנ ולאשרתה, שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום ג, 1978, עמ' 129–137; Brian Schmidt, The Iron Age Pithoi Drawings from Horvat Teman or Kuntillet ʿAjrud: Some New Proposals, Journal of Ancient Near Eastern Religions 2, 200ש2, עמ' 91–125 doi: 10.1163/156921202762733905
  72. ^ Christoph Uehlinger, "Visual Culture and Religion in Ancient Israel and Judah", in: Kyle H. Keimer, The Ancient Israelite World, Taylor & Francis, 2022, p. 454
  73. ^ שמואל אחיטוב, אסתר אשל, לה' תימן ולאשרתו, יד יצחק בן־צבי והחברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה, 2015, עמ' 132
  74. ^ טלי אורנן, שמואל אחיטוב, אסתר אשל (ע), לה' תימן ולאשרתו, יד יצחק בן־צבי והחברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה, 2015, עמ' 60
  75. ^ Joan E. Taylor, The Asherah, the Menorah and the Sacred Tree, Journal for the Study of the Old Testament 20, 1995, עמ' 35–36
  76. ^ שמואל אחיטוב, אסתר אשל, לה' תימן ולאשרתו, יד יצחק בן־צבי והחברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה, 2015, עמ' 135–137
  77. ^ נ' נאמן, "עיון מחודש בכתובות מכונתילת עג'רוד", איגרת 35 (2013), עמ' 39–46
  78. ^ Dever, William G. "Did God have a wife?: archaeology and folk religion in ancient Israel." (2005).
  79. ^ יגאל בן־נון, קיצור תולדות יהוה, רסלינג, 2017 (ראו להרחבה:   ביקורת המקרא - מוצא האל יהוה ואשרתו - ד"ר יגאל בן נון, סרטון בערוץ "ביקורת המקרא - חקר התנ"ך Biblical Criticism", באתר יוטיוב (אורך: 02:04:48))
  80. ^ טלי אורנן, שמואל אחיטוב, אסתר אשל (ע), לה' תימן ולאשרתו, יד יצחק בן־צבי והחברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה, 2015, עמ' 65
  81. ^ מ. ד. קאסוטו, האלה ענת, מוסד ביאליק, תשכ"ה, עמ' 46
  82. ^ M. E. L. Mallowan, The Excavations at Nimrud (Kalḫu), 1949-1950. Ivories from the N. W. Palace, Iraq 13, 1951, עמ' 8 doi: 10.2307/4199535
  83. ^ ראו למשל Hélène Danthine, Le palmier-dattier et les arbres sacrés dans l'iconographie de l'Asie occidentale ancienne, Librairie orientaliste Paul Geuthner, 1937, עמ' 139–142, על אף הפרשנות המיושנת (המבוססת על תרגומי המקרא המאוחרים) של אשרה כעמוד עץ ולא עץ חי (על פרשנות זאת ראו Joan E. Taylor, The Asherah, the Menorah and the Sacred Tree, Journal for the Study of the Old Testament 20, 1995, עמ' 38)
  84. ^ 1 2 3 שמר אריאלי, "פרי עץ הדר" – פרי "עץ החיים", בית מקרא נט, 2014, עמ' 21
  85. ^ עמיחי מזר, נאוה פניץ-כהן, על מספר חפצי פולחן ואמנות מתקופת הברזל בתל רחוב, קדמוניות מ, 2007, עמ' 99
  86. ^ עמיחי מזר, חפירות תל רחוב ומשמעותן לחקר תקופת־הברזל בישראל, ארץ־ישראל כז, 2003, עמ' 151
  87. ^ שמר אריאלי, "פרי עץ הדר" – פרי "עץ החיים", בית מקרא נט, 2014, עמ' 19
  88. ^ ברוך מרגלית, לסוגית "יהוה ואשרתו", בית מקרא מ, 1995, עמ' 383
  89. ^ Joan E. Taylor, The Asherah, the Menorah and the Sacred Tree, Journal for the Study of the Old Testament 20, 1995, עמ' 42
  90. ^ טלי אורנן, שמואל אחיטוב, אסתר אשל (ע), לה' תימן ולאשרתו, יד יצחק בן־צבי והחברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה, 2015, עמ' 63–64
  91. ^ S. Gsell, Histoire ancienne de l'Afrique du Nord IV, Librairie Hachette, 1920, עמ' 369
  92. ^ 1 2 3 Joan E. Taylor, The Asherah, the Menorah and the Sacred Tree, Journal for the Study of the Old Testament 20, 1995, עמ' 30
  93. ^ Schroer, Silvia (2011). Die Ikonographie Palastinas/Israels und der Alte Orient: eine Religionsgeschichte in Bildern, Band 3: Die Spätbronzezeit (בגרמנית). Academic Press Fribourg. p. 296. – Das Motiv der Ziegen am heiligen Baum (מוטיב העזים [הנשענות] על העץ הקדוש)
  94. ^ Schroer, Silvia (2011). Die Ikonographie Palastinas/Israels und der Alte Orient: eine Religionsgeschichte in Bildern, Band 3: Die Spätbronzezeit (בגרמנית). Academic Press Fribourg. p. 298. – "Capriden am Baum"; Henrike Frey-Anthes, Ziege / Ziegenbock, WiBiLex, 2010 – "Capriden am Baum"/"Capriden am Lebensbaum"
  95. ^ 1 2 פך דו-גוני (ב"ת ב - ב"מ), דגם יעל ודקל, באתר אוצרות המדינה (של רשות העתיקות)
  96. ^ רות עמירן, הקיראמיקה הקדומה של ארץ־ישראל, מוסד ביאליק והחברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, 1971, עמ' 194–199
  97. ^ 1 2 רות עמירן, הקיראמיקה הקדומה של ארץ־ישראל, מוסד ביאליק והחברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, 1971, עמ' 199
  98. ^ Schroer, Silvia (2011). Die Ikonographie Palastinas/Israels und der Alte Orient: eine Religionsgeschichte in Bildern, Band 3: Die Spätbronzezeit (בגרמנית). Academic Press Fribourg. p. 290.
  99. ^ Joan E. Taylor, The Asherah, the Menorah and the Sacred Tree, Journal for the Study of the Old Testament 20, 1995, עמ' 42–43
  100. ^ Joan E. Taylor, The Asherah, the Menorah and the Sacred Tree, Journal for the Study of the Old Testament 20, 1995, עמ' 43
  101. ^ 1 2 Schroer, Silvia (2011). Die Ikonographie Palastinas/Israels und der Alte Orient: eine Religionsgeschichte in Bildern, Band 3: Die Spätbronzezeit (בגרמנית). Academic Press Fribourg. p. 296.
  102. ^ 1 2 Schroer, Silvia (2011). Die Ikonographie Palastinas/Israels und der Alte Orient: eine Religionsgeschichte in Bildern, Band 3: Die Spätbronzezeit (בגרמנית). Academic Press Fribourg. p. 292.
  103. ^ Henrike Frey-Anthes, Ziege / Ziegenbock, WiBiLex, 2010 – "Capriden am Zweig"
  104. ^ Henrike Frey-Anthes, Ziege / Ziegenbock, WiBiLex, 2010
  105. ^ 1 2 רות עמירן, הקיראמיקה הקדומה של ארץ־ישראל, מוסד ביאליק והחברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, 1971, עמ' 194
  106. ^ 1 2 3 4 5 Schroer, Silvia (2011). Die Ikonographie Palastinas/Israels und der Alte Orient: eine Religionsgeschichte in Bildern, Band 3: Die Spätbronzezeit (בגרמנית). Academic Press Fribourg. p. 298.
  107. ^ רות עמירן, הקיראמיקה הקדומה של ארץ־ישראל, מוסד ביאליק והחברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, 1971, עמ' 196
  108. ^ Joan E. Taylor, The Asherah, the Menorah and the Sacred Tree, Journal for the Study of the Old Testament 20, 1995, עמ' 31
  109. ^ 1 2 Joan E. Taylor, The Asherah, the Menorah and the Sacred Tree, Journal for the Study of the Old Testament 20, 1995, עמ' 32
  110. ^ 1 2 3 4 טלי אורנן, שמואל אחיטוב, אסתר אשל (ע), לה' תימן ולאשרתו, יד יצחק בן־צבי והחברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה, 2015, עמ' 64
  111. ^ Schroer, Silvia (2011). Die Ikonographie Palastinas/Israels und der Alte Orient: eine Religionsgeschichte in Bildern, Band 3: Die Spätbronzezeit (בגרמנית). Academic Press Fribourg. pp. 292–294.
  112. ^ 1 2 3 4 Joan E. Taylor, The Asherah, the Menorah and the Sacred Tree, Journal for the Study of the Old Testament 20, 1995, עמ' 44
  113. ^ 1 2 שמר אריאלי, "פרי עץ הדר" – פרי "עץ החיים", בית מקרא נט, 2014, עמ' 33
  114. ^ Tallay Ornan, “Let Baʿal Be Enthroned”: The Date, Identification, and Function of a Bronze Statue from Hazor, Journal of Near Eastern Studies 70, 2011, עמ' 268 doi: 10.1086/661261‏, JSTOR 10.1086/661261
  115. ^ Othmar Keel, תרגום: Frederick J. Gaiser, The Song of Songs: A Continental Commentary, Fortress Press, 1994, עמ' 148
  116. ^ L. Yarden, The Tree of Light: A Study of the Menorah – the Seven-branched Lampstand, East and West Library, 1971, עמ' 35–40
  117. ^ Joan E. Taylor, The Asherah, the Menorah and the Sacred Tree, Journal for the Study of the Old Testament 20, 1995, עמ' 29
  118. ^ שמר אריאלי, "פרי עץ הדר" – פרי "עץ החיים", בית מקרא נט, 2014, עמ' 18
  119. ^ Joan E. Taylor, The Asherah, the Menorah and the Sacred Tree, Journal for the Study of the Old Testament 20, 1995, עמ' 29–54
  120. ^ Joan E. Taylor, The Asherah, the Menorah and the Sacred Tree, Journal for the Study of the Old Testament 20, 1995, עמ' 45–46
  121. ^ 1 2 Joan E. Taylor, The Asherah, the Menorah and the Sacred Tree, Journal for the Study of the Old Testament 20, 1995, עמ' 47
  122. ^ L. Yarden, The Tree of Light: A Study of the Menorah – the Seven-branched Lampstand, East and West Library, 1971
  123. ^ Joan E. Taylor, The Asherah, the Menorah and the Sacred Tree, Journal for the Study of the Old Testament 20, 1995, עמ' 51
  124. ^ 1 2 Schroer, Silvia (2011). Die Ikonographie Palastinas/Israels und der Alte Orient: eine Religionsgeschichte in Bildern, Band 3: Die Spätbronzezeit (בגרמנית). Academic Press Fribourg. p. 300.
  125. ^ Joan E. Taylor, The Asherah, the Menorah and the Sacred Tree, Journal for the Study of the Old Testament 20, 1995, עמ' 31–32
  126. ^ Schroer, Silvia (2018). Die Ikonographie Palastinas/Israels und der Alte Orient: eine Religionsgeschichte in Bildern, Band 4: Die Eisenzeit bis zum Beginn der achämenidischen Herrschaft (בגרמנית). Schwabe Verlag. p. 562. (ניתן להוריד גם בקישור הבא: [1])
  127. ^ Joan E. Taylor, The Asherah, the Menorah and the Sacred Tree, Journal for the Study of the Old Testament 20, 1995, עמ' 45
  128. ^ Joan E. Taylor, The Asherah, the Menorah and the Sacred Tree, Journal for the Study of the Old Testament 20, 1995, עמ' 35
  129. ^ ספר דברים, פרק ז', פסוק ה'
  130. ^ ספר דברים, פרק י"ב, פסוק ג'
  131. ^ 1 2 משנה, מסכת עבודה זרה, פרק ג', משנה ז'
  132. ^ משנה, מסכת עבודה זרה, פרק ג', משנה ה'
  133. ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף מ"ה, עמוד ב'
  134. ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף מ"ח, עמוד א'
  135. ^ אסור לשבת בצל עץ אשרה, או לזרוע או לעבור מתחתיו, והעובר תחתיו נטמא; אסור להשתמש בעצי אשרה להסקה או לשימושים אחרים, ולחם שנאפה בעצים כאלה או בגד שנארג באמצעות מוט שנעשה מהם – נאסרים אף הם בהנאה (משנה, מסכת עבודה זרה, פרק ג', משניות ח'–ט')
  136. ^ נ' זהר, "עבודה זרה וביטולה", סידרא, יז (תשס"א-תשס"ב), עמ' 63–77
  137. ^ שמות, ל"ד, י"ג, דברים, ז', ה', דברים, י"ב, ג', שופטים, ו', כ"ה
  138. ^ מראי מקום עבור שיטות לטיפול בבעיה זו ניתן למצוא בהערה 3 אצל זהר והערות 42–46 אצל רוזן־צבי.
  139. ^ י' פורסטנברג, "ביטול עבודה זרה: הדיאלוג של החכמים עם האלילות תחת הקיסרות הרומית", ראשית 1 (2009), עמ' 117–144
  140. ^ י' רוזן־צבי, "אבד תאבדון את כל המקומות", ראשית 1 (2009), עמ' 91–115
אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=אשרה_(אלה)&oldid=39999090#מוטיב_העץ_והיעלים"