מור (בושם)

מוֹר הוא בושם המופק משרף עץ המור (אנ') (Commiphora Myrrha) אשר מקורו באתיופיה ותימן.

זיהוי

ב-1976 הציע חוקר הצמחים נגה הראובני שהצמח מרוות יהודה הוא המור ושזוהי המוריה שעל שמה ההר. אך מספר גורמים מורים שאין הדבר כך: ממצאים ארכאולוגיים נוספים, השתמרות של השמות המקוריים, השימוש בבושם בתרבויות וקיומו בשפה היוונית והאיטלקית עד ימינו, וכן השימוש הרב שעושה בו הכנסייה האורתודוקסית.

חוקר הצומח המקראי י. פליקס, סבר שהמור מופק מהמורינגה הרותמית, עץ המצוי בסביבות עין-גדי^[^{דרוש מקור]}. מסורת אחרת, שרס"ג והרמב"ם מחזיקים בה, מזהה את המור כמוצר בלוטה של אייל המושק, אך הראב"ד פוסל רעיון זה בהנחה שלא סביר שדם בע"ח, ובעיקר חיה טמאה, ישמש בהקרבת קרבנות. ^[1]

השם והשימוש בתרבות

במקורות היהודיים

המור מוזכר רבות בתנ"ך. בתורה מופיע המור כבושם הראשון מבין הבשמים להכנת "שמן המשחה" - שמן הקודש, שבו קידשו את כל כלי המקדש - "וְאַתָּה קַח-לְךָ, בְּשָׂמִים רֹאשׁ, מָר-דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת..." שמות (ל', כ"ג). המור בפסוק מאוית "מָר" (בקמץ קטן^[2]) ומוקף למילה "דְּרוֹר".

המור נמנה עם אחד מסממני הקטורת ("... מור וקציעה שיבולת-נרד וכרכום...") שהקטירו בבית המקדש בשחרית ובין הערביים. יתרה מכך, בית המקדש נבנה על הר המוריה ועל פי המסורת היהודית: "נקרא שמו מוריה על שם המור" (מדרש בראשית רבה נ"ה ז').

מספר דוגמאות נוספות בהן מוזכר המור בתנ"ך הן:

"מֹר ואהלות" בספר תהילים, מופיע בסימן הניקוד חולם.
"וידי נטפו מור" - אחת מעשרות הפעמים שמוזכר בספר שיר השירים,
במגילת אסתר נאמר שהבתולות (בהן אסתר) הבאות לתחרות בחירת המלכה לאחשוורוש, טבלו "שישה חודשים בשמן המור...".

בתלמוד מכוּנה המור בעקבות הפסוק בספר שמות בכינוי "ראש לכל הבשמים", ובהקשר לשמו של מרדכי היהודי שקיבל אף הוא את הפירוש "מר דכי - מירא דכיא" (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף י', עמוד ב'). מכאן המשיכו הפירושים אל הקבלה וכתבי האר"י, לעיתים כאשר מר משמעותו חשוב (המשמעות הארמית של המילה), ולעיתים מר במשמעות הטעם המר - טעמו של המור כמו בשמים רבים אחרים - ובכך ממשיל את הקושי בהישרדות היהודית בגלות, שבזכותו מגיע הדרור והגאולה לבסוף.

במקורות רבים המור מופיע כ"שמן המור", הצורה העיקרית בה הוא משמש. לפי פירוש הרמב"ן על התורה, השימוש הנפוץ בשם "שמן המור" נובע מאופן הכנתו, על ידי המסת אבקת המור, או משחת המור, בשמן.

לדעת הרמב"ם, המור מופק מן החי, מאייל המושק.

בנצרות

בנוסף, המור מוזכר בברית החדשה בין המתנות שחילקו שלושת האמגושים (חכמי המזרח) לישו "וַיָּבֹאוּ הַבַּיְתָה וַיִּרְאוּ אֶת־הַיֶּלֶד עִם־מִרְיָם אִמּוֹ וַיִּפְּלוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ־לוֹ וַיִּפְתְּחוּ אֶת־אֹצְרֹתֵיהֶם וַיַּקְרִיבוּ לוֹ מִנְחָה זָהָב וּלְבוֹנָה וָמֹר".

בדתות ובתרבויות אחרות

במקדשים רבים במזרח השתמשו במור, כך גם ביוון וברומא העתיקה, שם שימשה המילה "מור" במשמעות הכללית של בושם. המור עצמו היה בושם יקר ונדיר, ולפי מקורות רומיים, "שווה את משקלו ויותר בזהב". את הריח הפיקו משריפת השמן. השמן מתעבה תחילה בעת שריפתו, ולאחר מכן מפיק עשן כבד בעל ריח חריף, שיש לו דמיון מסוים לקינמון, והוא בעל תכונות משכרות.^[^{דרוש מקור]}