מזכיר המדינה (ממלכת אנגליה)
התואר מזכיר המדינה של ממלכת אנגליה התהווה לקראת סוף שלטונה של המלכה אליזבת הראשונה (1558-1603). לפני כן, התפקיד נקרא פקיד המלך או מזכיר המלך או המזכיר הראשי.
 | |
| ג'ורג' דיגבי, מזכיר המדינה האחרון של ממלכת אנגליה | |
| ייסוד המשרה | 1253 |
|---|---|
| איוש ראשון | ג'ון מאונסל |
| איוש אחרון | ג'ורג' דיגבי |
| תאריך ביטול המשרה | 1645 |
  | |
החל מימיו של הנרי השמיני, היו 2 מזכירים שכיהנו במקביל. לאחר הרסטורציה של 1660, שתי העמדות הוגדרו והופרדו למזכיר המדינה למחלקה הצפונית ולמזכיר המדינה למחלקה הדרומית. שני נושאי המשרה עסקו בענייני פנים וחילקו את ענייני החוץ ביניהם.
היסטוריה
עריכהמתחילת המאה ה-14, הפך מזכיר המדינה לתפקיד השלישי בחשיבותו בממלכה. רוב העניינים הניהוליים עברו דרך משק בית המלוכה (אנ') (המקבילה בימי הביניים לממשלת בריטניה), במיוחד דרך שר המלתחה (אנ'). בסוף ימי הביניים, צווי החותם גדלו בקצב מהיר הן בכמות והן בתדירות. צווים אלו, הוצאו על ידי שר המלתחה (אנ') אשר סמכותו הייתה להחתים מסמכים בשם המלך.[1] בעת מלחמה לקח עמו את החותם בכל אשר הלך. הממונה עליו היה מזכיר המדינה שהיה אחראי על כל המשימות הצבאיות והדיפלומטיות.[2]
לשליטי אנגליה הראשונים היה פקיד, אשר שימש כמזכיר שלהם. החובה העיקרית של משרד זה הייתה על התכתובת הרשמית של המונרך, אך בתקופות שונות שימש גם כיועץ הכתר. עד תקופת שלטונו של המלך הנרי השמיני (1509-1547), היה בדרך כלל רק מזכיר אחד בכל קדנציה, אך מאז תקופתו היו 2 מזכירים שכיהנו במקביל. בסוף שלטונה של בתו של הנרי, אליזבת הראשונה (1558-1603), המזכירים החלו להיקרא בתואר "מזכיר המדינה".
לאחר הרסטורציה של 1660, התפקיד פוצל למזכיר המדינה למחלקה הצפונית ולמזכיר המדינה למחלקה הדרומית. שני נושאי המשרה עסקו בענייני פנים וחילקו את ענייני החוץ ביניהם. האחד היה אחראי על צפון אירופה (מדינות פרוטסטנטיות) והשני על דרום אירופה. בעקבות המהפכה המהוללת של 1688, הקבינט השתלט על עניינים שהיו בעבר באחריות המועצה המלכותית, וכוחם ותחום אחריותם של שני מזכירי המדינה גדל.
רשימת נושאי המשרה
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- רנטון, אלכסנדר ווד, אנציקלופדיית החוקים של אנגליה עם נוהגים ותקדימים, הוצאת סווית ומקסוול,
הערות שוליים
עריכה- ^ M.H. Keen, England in the Later Middle Ages, Routledge, 2003, עמ' 3
- ^ M.H. Keen, England in the Later Middle Ages, Routledge, 2003, עמ' 32