חילול שבת

הפרת אחד מאיסורי השבת
(הופנה מהדף מחלל שבת)

בהלכות שבת, חילול שבת הוא מושג שפירושו אי-שמירה על איסורי שבת – ל"ט אבות מלאכה ותולדותיהן, וכן איסורי שבות. העונש המפורט בתורה על חילול שבת במזיד, אם חילל שבת בפני עדים שהתרו בו הוא סקילה, ואם חילל שבת שלא בפני עדים חייב כרת שנאמר: ”וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ”[1]. העונש מדאורייתא על חילול שבת בשוגג הוא הבאת קורבן חטאת[2].

היתרים לחילול שבת

עריכה

פיקוח נפש

עריכה

על פי ההלכה פיקוח נפש דוחה שבת. במקרים של פיקוח נפש, מותר ואף חובה לחלל שבת[3]. חז"ל משבחים את העובר על המצוות כדי להציל נפשות:

מפקחין פיקוח נפש בשבת, והזריז הרי זה משובח. ואין צריך ליטול רשות מבית דין.

מותר לחלל שבת גם כדי למנוע פיקוח נפש עתידי, ואפילו ספק פיקוח נפש.

לצורך קידוש החודש

עריכה

חכמים התירו לחלל שבת לצורך קידוש החודש (כלומר העדים רשאים לצאת מתחום שבת לצורך עדות). ישנו דיון בגמרא[4] האם אפשר לחלל את השבת גם במקרה שרואים בבירור את הירח וניתן להניח שעדים נוספים הגרים בסמוך למקום הסנהדרין ראו את המולד.

חילול שבת בפרהסיה

עריכה

בתלמוד[5] נכתב ”מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה חוץ מן המומר ומנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא”. מסקנת הגמרא בסוגיה היא שלמרות שיש מחלוקת האם משומד לדבר אחד נקרא מומר לכל התורה, המחלל שבת בפרהסיא, לכל הדעות נקרא מומר לכל התורה.

הגדרתו

עריכה

הרשב"א כותב (בשו"ת הרשב"א) שצריך לחלל שבת שלוש פעמים, ובפני עשרה.

דינו

עריכה

הבית יוסף, ובעקבותיו הקיצור שולחן ערוך נוקטים להלכה את דברי הרשב"א שהוא כגוי ומין לכל דבר ושיינו אסור. החזון איש[6] לעומת זאת, סובר שיינו מותר, משום שלא שייך לגזור בו לא משום בנותיהם ולא משום יין נסך. אם כי בפתחי תשובה[7] כתוב שחוששים שמא יאכילנו דברים אסורים, ולכן יש סיבה נוספת לאסור.

פתרונות לחילול שבת

עריכה

כיוון שרבים ממקרי החילול שבת הם נפוצים וצריכים פתרונות, נמצאו פתרונות שונים כדי לא לעבור על איסורי מלאכות מסוימות.

הפתרון הראשון הוא עירוב. העירוב נועד לפתור את הבעיה של מלאכת הוצאה מרשות לרשות, מלאכה נפוצה ביותר.

בימינו, הומצאו אביזרים אשר נועדו לפתור בעיות של שימוש במכשירים חשמליים בשבת, כגון: שעון שבת, פלטת שבת, מעלית שבת ועוד, היתרים שחלקם שנויים במחלוקת.

בישראל

עריכה

בעיית השבת ואופן שמירתה העסיקה את החברה הלאומית המתגבשת עוד בזמן המנדט הבריטי. בתקופה זו התפתחו מספר הסדרים ששימשו כבסיס לעקרון הסטטוס קוו. במסגרת ההסדר הוסכם שהשבת תישמר בכל המוסדות הלאומיים, התחבורה הציבורית תושבת בכל היישובים וכן הותקנו תקנות שהבטיחו את השבתת המסחר והמלאכה בשבת. בפקודת סדרי השלטון והמשפט, החוק הראשון שהתקבל מיד עם הקמת מדינת ישראל נקבע כי השבת וחגי ישראל הם ימי המנוחה הרשמיים במדינת ישראל. בשנת 1951 נחקק "חוק שעות עבודה ומנוחה", האוסר על העסקת עובדים בחגים ובשבתות[8].

סוגיית השבת השנויה במחלוקת מבטאת את הניגודים העמוקים בין הדתיים לחילוניים, על פי התפיסה החילונית יש לאפשר פתיחת מקומות בילוי וכן להפעיל תחבורה ציבורית בשבת. אולם, חילול שבת בכלל, בפרהסיה בפרט, עומד בסתירה לתפישה הדתית שעומדת מנגד. המחנה הדתי תבע את חקיקתו של "חוק השבת הארצי". ניסוחו הכללי והמעורפל של החוק מאפשר מרחב גדול של פרשנויות שעשויות לגרור התפתחויות בכיוונים שונים בהתאם לתנאים ולנסיבות.

בתחום השבת קבע מכתב הסטטוס קוו כי "ברור שיום המנוחה החוקי במדינה היהודית יהיה יום השבת "תוך מתן רשות לנוצרים ובעלי דתות אחרות לשבות ביום השבתון הנקבע על-פי דתם. כמו כן, נקבע כי השבת תישמר גם בתחבורה הציבורית בכל רחבי הארץ[9].

בסוגיות פתיחת מקומות בילוי והפעלת תחבורה ציבורית נקטה המערכת הפוליטית דפוסים מובהקים של דמוקרטיה הסדרית. ביטוי לכך ניתן למצוא בכך ששאלת פתיחתם של מקומות בילוי לא הוסדרה בחקיקה ראשית. באופן עקרוני חנויות אינן פתוחות בשבת. בעשור הראשון לשנות האלפיים, חל כירסום בסטטוס קוו בנושא זה, כאשר יותר ויותר אזורי קניות אינם שומרים על החוק ופותחים בשבת.

בתחום התחבורה הציבורית התבססו ההסדרים על הסטטוס קוו שהיה קיים ערב הקמת המדינה. ההבנות הפוליטיות בנושא לא נשענו על חוק כתוב כי אם על הסכמים בלתי רשמיים. בשכונות דתיות נאסרה כל תנועה של כלי רכב ומגוון רחב של תחומים נותרו בשטח האפור[10]. בהתאם לקביעה במסמך, התחבורה הציבורית אינה פועלת בשבת מאז ועד היום, למעט מקרים היסטוריים יוצאים מן הכלל. בחיפה, אשר נחשבה במשך שנים ל"עיר הפועלים" פועלת תחבורה ציבורית בשבת. אף באילת, הנחשבת לעיר תיירות, פועלת תחבורה ציבורית בשבת. מוניות מורשות לנסוע בשבת, וכך ניתן פתרון מסוים לציבור החילוני הזקוק לתחבורה ציבורית בשבת.

כשהתחילו שידורי הטלוויזיה בישראל, היה ויכוח אם מדובר בדבר חדש או שהטלוויזיה נכללת ברדיו ששודר בשבת במסגרת הסטטוס קוו.

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ ספר שמות, פרק ל"א, פסוק י"ד
  2. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק א', הלכה א'
  3. ^ הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים, סימן שכ"ח
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ס"ד, עמוד א'
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ה', עמוד א'
  6. ^ הלכות שחיטה סימן ב' אות כ"ג
  7. ^ יו"ד סימן קי"ג ס"ק א'
  8. ^ כהן, א. (1997).העשור הראשון : תש"ח - תשי"ח. ירושלים:יד יצחק בן-צבי. המחלקה לחינוך והדרכה.
  9. ^ ברייטמן, א. (14.1.2008). הסכם הסטטוס קוו
  10. ^ כהן, א. וזיסר, ב. (2003). מהשלמה להסלמה: השסע הדתי-החילוני בפתח המאה העשרים ואחת. ירושלים ותל אביב : שוקן


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.