מחתה

מַחְתָּה היא כלי המשמש להעברת גחלים או קטורת. בעבר שימשו מחתות בטקסי פולחן ברחבי העולם העתיק. המחתה נזכרת גם כאחד הכלים ששימשו במשכן ובבית המקדש לצורך הקרבת הקורבנות. צורת המחתה היא כעין כף בעלת שלוש דפנות המחוברת לידית ארוכה, בדומה ליעה.

מחתה (באמצע), יחד עם כלים נוספים לטיפול בגחלים

בממצא הארכאולוגי

מחתות עשויות ברונזה, ברזל וחרס נמצאו במספר רב של אתרים ארכאולוגיים ברחבי העולם הרומי, בין השאר בהרקולנאום ובפומפיי. בישראל נמצאו מחתות רבות באתרים כמערת האיגרות ועוד, כולן מתוארכות לתקופת בית שני. מחתות שנמצאו כללו ידיות בצורת צינור חלול, ולדעת החוקרים מולאו וצופו צינורות אלו בטין או בחומר מבודד אחר על מנת להקטין את הולכת החום של הידית.

השימוש במחתות

יגאל ידין טען כי על אף שנמצאו איורי מחתות רבים באתרים יהודיים, הרי שמקור המחתות הוא בפולחן היווני-רומי. בנימין מזר טען כי למחתות היו גם שימושים תפקודיים שאינם קשורים לפולחן כגון ליקוט עצמות.

בעבודת המקדש והמשכן

המחתה מוזכרת בספר שמות פרק כ"ז: (פסוקים א' - ג')

וְעָשִׂיתָ אֶת-הַמִּזְבֵּחַ... וְעָשִׂיתָ סִּירֹתָיו, לְדַשְּׁנוֹ, וְיָעָיו וּמִזְרְקֹתָיו, וּמִזְלְגֹתָיו וּמַחְתֹּתָיו; לְכָל-כֵּלָיו, תַּעֲשֶׂה נְחֹשֶׁת.

תפקידה העיקרי של המחתה היה העברת גחלים ממקום למקום, והשם "מחתה" נובע מפעולת החתייה בגחלים. הובלת הגחלים נעשתה למטרות שונות: קיום מצוות תרומת הדשן, בה הונחו בכל בוקר בבית הדשן שליד המזבח מעט מן הגחלים והאפר שהצטברו מקורבנות יום אתמול. פינוי שאריות הקורבנות ממערכת העצים שבראש המזבח אל ה"תפוח" שבמרכזו. הובלת גחלים מן המזבח החיצון, שעמד בחצר המקדש, אל המזבח הפנימי, שעמד בהיכל, לצורך הקטרת הקטורת. הובלת גחלים ביום הכיפורים אל קדש הקדשים, לצורך הקטרת קטורת על המחתה עצמה, ועוד.

במקרא הוזכרו מחתות מנחושת. במשנה מסופר גם על קיומן של מחתות מזהב וכסף בבית המקדש השני.

המחתה נחשבת ל"כלי שרת" שיש בו קדושה, כמו שאר הכלים המשמשים לעבודת המקדש.

לקריאה נוספת

• הרב ישראל דנדרוביץ, בכל יום היה זהבה ירוק והיום אדום (על הזהב ששימש לייצור המחתות), בתוך: ספר הנחמדים מזהב, ערד תש"ע, פרק יח, עמודים: 261-282.