טומאת זיבה
בהלכות טומאה וטהרה, טומאת זיבה היא שם כולל לטומאה של מספר אנשים שטומאה יוצאת מגופם וטומאתם שוה: טומאת זב – (בזכר) וטומאת זבה (בנקבה) טומאת נידה וטומאת יולדת, שהן טומאות מהתורה, וטומאת גויים שעליהם גזרו חכמים טומאה כזבים.
| מקרא | ספר ויקרא, פרק י"ב ופרק ט"ו |
|---|---|
| משנה | זבים |
| משנה תורה | ספר טהרה, הלכות מטמאי משכב ומושב |
| ספרי מניין המצוות |
ספר החינוך, מצווה קע"ח, מצווה קפ"א, מצווה קפ"ב, מצווה קס"ו ספר המצוות, עשה ק"ד, עשה ק"ו, עשה צ"ט, עשה ק' |
  | |
למרות שדיני הטומאה של הזב הזבה הנידה והיולדת שווים לכל דבר ועניין, אופן חלות הטומאה בהם שונה. הזב נטמא רק על ידי הפרשה שנחשבת "זיבה" הנגרמת על ידי מחלה שפוגעת בכלי הזרע ושונה במהותה מנוזל הזרע וכן בסימניה, הזבה והנידה היא אישה שיצאה ממנה דם מצוואר הרחם, ההבדל בין דם נידה לדם זיבות נעוץ בזמן בו הוא יוצא מהגוף, כאשר הוא בא בתחילת המחזור החודשי ועד שבעה ימים (זמן הווסת), הוא נחשב דם נידה (כיוון שהוא טבעי), ולאחר שבעת ימי הנידה, ישנם אחד עשר ימי זיבה ובימים אלו אם ראתה האישה דם (שזו צורה פחות טבעית), היא נחשבת לזבה.[1] טומאת יולדת לעומת זאת נגרמת מכל סוג של לידה אף ללא דם, וכן גם מהפלה בכל צורה שהנפל או הוולד יוצא מבית הרחם חוץ מבניתוח קיסרי.
דיני הטומאה והטהרה
עריכההתורה קבעה על הזב והזבה הנידה, והיולדת סדרת חומרות מיוחדות. חומרות אלו אינן קיימות אפילו ב:טומאת מת[2]
א. משכב ומושב או מדרס: כאשר הזב יושב או נשען על כלי המיועד לכך, כדוגמת מיטה או כיסא, הכלי נעשה "אב הטומאה", ומטמא אדם וכלים הנוגעים בו, וכן אדם היושב עליו, גם אם לא נגע בו (כגון שפרס סדין חדש על מיטתו של הזב).[3] טומאה זו נקראת "משכב ומושב",[4] או "מדרס".[5] דין מיוחד זה אינו קיים בחפצים שלא מיועדים להישען עליהם. גם אם הזב ישב או שכב עליהם – הם "ראשון לטומאה" בלבד.[6]
ב. מרכב: זהו דין דומה לדין "משכב ומושב", וקיים בחפץ המשמש לישיבה בשעת רכיבה בלבד, כדוגמת אוכף, או אופניים.[7] טומאתו קלה בפרטים מסוימים מ"משכב ומושב": מי שנוגע או נושא משכב או מושב – נטמא ומטמא גם כל בגד או כלי שהוא נוגע בו באותה שעה שהוא נוגע או נושא את המשכב והמושב (זהו דין "טומאה בחיבורין"). לעומת זאת במרכב רק הנושא אותו מטמא את הכלים שהוא נוגע בהם באותה שעה, ואילו הנוגע במרכב נטמא בעצמו אבל אינו מטמא כלים ובגדים.[8]
ג. מעיינות הזב: נוזלי גוף מסוימים היוצאים מן הזב נחשבים אף הם כ"אב הטומאה", ומטמאים אדם או כלים שיגעו בהם. מדובר על הזוב, נוזל הזרע וכן רוק או שתן שלו.[9] המקור לכך הוא במה שנאמר בתורה "וכי ירוק הזב בטהור – וכיבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב".[10] טומאה זו נקראת "מעיינות הזב".[11]
ד. טומאת היסט: אדם או כלי שהזב הזיז אותו, גם אם לא נגע בו, נטמא ונעשה "ראשון לטומאה". לדוגמה: כאשר זב מזיז כלי חרס ובתוכו מזון – המזון נטמא. טומאה זו נקראת "היסט".[12] קיים דין נוסף דומה הנקרא "עליונו של זב".[13]
לאחר מיתה
עריכההמשנה קובעת[14] ש”הזב והזבה והנדה והיולדת והמצורע שמתו 'מטמאין במשא' עד שימוק הבשר”, ובגמרא פורש שאין הכוונה לטומאת משא שקיימת בכל מת ולא דווקא בנידה או זב וזבה שמתו, אלא הכוונה לאבן מסמא שהיא כבדה ומתוארת בשם "משא", כאמור בספר דניאל ”וְהֵיתָיִת אֶבֶן חֲדָה וְשֻׂמַת עַל פֻּם גֻּבָּא” – כלומר – הובאה אבן והושמה על פי הבור, ולמרות שנידה או זבה שמתה אינה נחשבת עוד כטמאה בטומאות אלו, גזרו חז"ל עליהן טומאה גם במותם מכיוון שחששו שמא הם יתעלפו ויחשבו שמתו ולא ישגיחו מלהניחם בצורה שיטמאו את מה שמתחתיהם בטומאת אבן מסמא, ולכן גזרו עליה טומאה "עד שימוק הבשר", ולפי שיטת רבי אליעזר – "עד שתבקע כריסו".[15]
זבים מדרבנן
עריכהטומאת גויים
עריכהמן התורה גוי אינו מקבל טומאה ואינו מטמא כלל בחייו. הדבר נלמד מכך שבפסוקי המקרא על הטומאה נאמר שמצווה זו מופנית ל"בני ישראל".[16] עם זאת, חכמים גזרו שגויים יחשבו כזבים לכל דבר ועניין.[17] גזירה זו נועד למנוע מגורים משותפים של ישראל וגויים, בגלל נוהגים מיניים שרווחו בקרב גויים יותר מאשר בקרב היהודים (לדוגמה איסור משכב זכר).[18]
כמו כן גזרו חז"ל טומאה על נקבות הגויים מגיל שלוש. חז"ל אסרו על ביאת גויה, לא רק בפרהסיא (דבר שעונשו כרת) אלא גם בצנעא (נאסר על ידי בית הדין של החשמונאים). בזמן בית שמאי ובית הלל, כחלק משמונה עשרה הגזירות ההלכתיות שנאסרו בהסכמת רוב חכמי ישראל, נאסר גם ייחוד עם גויה, כדי להרחיק עוד יותר את הגויים מלבוא לידי קיום יחסים אסורים ונישואין עם גויים, ובאותו מעמד גם קבעו שדין גויה מגיל שלוש שבה היא ראויה לביאה כזבה.[19]
עם זאת, מכיוון שטומאת זו היא רק מדרבנן, בכמה דינים יש לנהוג לקולא בטומאת הזיבה בגויים, ואסור לשרוף תרומה וקדשים שנאסרו על ידי טומאת גוי או גויה, וכדי שידעו העם שטומאה זו היא רק מדרבנן חילקו חז"ל הן בזב והן בזבה בכמה פרטים כדי שידעו שמדובר בטומאה מדרבנן:
- בזכר – טימאו את נוזל הזיבה שלו וטיהרו את זרעו כהיכר שמדובר רק בטומאה מדרבנן.[20]
- בנקבה – גזרו שבשונה מזבה ש"מעיינותיה" מטמאים כשהם לחים וכשהם יבשים כנלמד מהפסוק "וכי ירוק הזב בטהור" – מה רוק מתעגל ויוצא אף כל מעיין שמתעגל ויוצא, רוקה ומי רגליה של הזבה מטמאים רק כשהם לחים ולא כשהם יבשים.[21]
- לדעת בית שמאי, למרות שדם זבה מטמא את הנוגע בו, דם של גויה אינו מטמא את הנוגע בו כלל, לא כשהוא לח ולא כשהוא יבש, מפני שחז"ל רצו להשאיר היכר שטומאת זיבה בגויה אינו מהתורה (כדי שלא יחשבו שהחילוק בין לח ליבש הוא חילוק מהתורה ויבואו לטעות גם בטומאת זיבה אמיתית).[22]
הערות שוליים
עריכה- ^ כאשר אין הבדל לעניין טומאה בין לזבה קטנה – לאחר שיצא ממנה דם ביום אחד בימי הזיבה או בשני ימים לבין זבה גדולה – לאחר שלוש ראיות בשלושה ימים (ספר טהרה, הלכות מטמאי משכב ומושב, פרק א', הלכה ב')
- ^ (משכב והיסט – משנה מסכת זבים פרק ד משנה ו. מעיינות – תלמוד בבלי מסכת חולין דף פח עמוד א)
- ^ ספר ויקרא, פרק ט"ו, פסוק ד', ספר ויקרא, פרק ט"ו, פסוק ה'
- ^ משנה מסכת עדויות פרק ו משנה ב.
- ^ משנה מסכת חגיגה פרק ב משנה ז. כינוי זה מציין את העובדה שהזב "דרס" ונשען על הכלי.
- ^ משנה מסכת כלים פרק כ משנה ג ופירוש הרמב"ם שם
- ^ ויקרא טו, ט
- ^ משנה מסכת כלים פרק כג משניות ב–ג
- ^ משנה מסכת כלים פרק א משנה ג
- ^ ויקרא טו, ח
- ^ תלמוד בבלי מסכת נדה דף לד עמוד ב
- ^ תלמוד בבלי מסכת שבת דף פג עמוד ב
- ^ להגדרת ההבדל בין "עליונו של זב" לבין "היסט" ראו תוספות בנידה דף לא עמוד ב ד"ה תחתון כעליון.
- ^ משנה, מסכת נידה, פרק י', משנה ד'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף ס"ט, עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף פ"ג, עמוד ב'
- ^ שם ובתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י"ז, עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י"ז, עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ל"ז, עמוד א' משנה תורה לרמב"ם, ספר טהרה, הלכות מטמאי משכב ומושב, פרק ב', הלכה י'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף ל"ד, עמוד א'
- ^ משנה, מסכת נידה, פרק ד', משנה ג'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף ל"ד, עמוד א'.