מיזם מרכז אריזונה
מיזם מרכז אריזונה (באנגלית: Central Arizona Project; בראשי תיבות: CAP) הוא אמת מים באורך 541 קילומטרים במדינת אריזונה בארצות הברית. האמה מובילה מים מנהר הקולורדו משמורת חיות הבר ביל ויליאמס (Bill Williams Wildlife Refuge), בחלק הדרומי של אגם האווסו סמוך לפארקר למרכז ודרום אריזונה. המיזם הוא המערכת הגדולה והיקרה ביותר של הובלת מים שנבנתה אי פעם בארצות הברית. המיזם מנוהל ומופעל על ידי נפת שימור המים של מרכז אריזונה (Central Arizona Water Conservation District בראשי תיבות CAWCD).[1] את האישור למיזם הוביל קרל היידן (Carl Hayden; 1972-1877), הסנאטור הדמוקרטי מאריזונה.[2]
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
אמת מים  |
| מיקום |
אריזונה |
| מדינה |
ארצות הברית |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ?–1993 |
| תאריך פתיחה רשמי |
1993 |
| מידות | |
| אורך |
541 ק"מ |
| קואורדינטות | 34°17′10″N 114°06′13″W / 34.286111111111°N 114.10361111111°W |
  | |
תיאור
עריכה
המיזם מעביר מים מנהר הקולורדו למרכז אריזונה ודרומה. חזון המיזם היה לספק מים לקרוב ל-4,000 קילומטרים רבועים של קרקע חקלאית במחוזות מריקופה, פינאל ופימה, כמו גם מי שתייה לכמה מרכזים עירוניים, כולל האזור המטרופוליטני של פיניקס וטוסון. האישור למיזם כלל גם פיתוח מתקנים לספק מים למחוזות קאטרון, הידאלגו, וגרנט בניו מקסיקו, אבל מתקנים אלו לא נבנו בשל שיקולי עלות, חוסר ביקוש למים, חוסר יכולתם של הצרכנים הפוטנציאליים לשלם ומגבלות הקשורות לשימור הסביבה. בנוסף לתועלת הישירה מהמים המסופקים לצרכנים, המיזם מפיק תועלות נוספות: בקרת שיטפונות, פעילות נופש, שימור דגים וחיות הבר ובקרת סחף. המיזם חולק למטרות מנהל ובינוי למקטעים: גרניט ריף (Granite Reef), אורמה (Orme), סולט-חילה (Salt-Gila), נהר חילה, טוסון, חלוקה אינדיאנית (Indian Distribution) ונהר קולורדו. במהלך בניית המיזם, שונה שם המקטע אורמה למקטע אחסון מוסדר (Regulatory Storage Division). עם השלמת המיזם שונה שם מקטע גרניט ריף לאמת המים היידן-רודס (Hayden-Rhodes Aqueduct), ומקטע סולט-חילה לאמת המים פנין-מקפרלנד (Fannin-McFarland Aqueduct).
היסטוריה
עריכההמיזם קם על בסיס חוק מיזם אגן הנהר קולורדו ב-1968 שנחתם על ידי נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון ב-30 בספטמבר 1968.[3][4] הסנאטורים ארנסט מקפרלנד (Ernest McFarland; 1984-1894) וקרל היידן ניסו לשדל את הסנאט להסכים להקמת מיזם מרכז אריזונה שנועד לספק לאריזונה את חלקה במי הקולורדו על פי הסכם נהר הקולורדו. מאמציו של מקפרלנד כשלו, אבל הם הניחו את התשתית החיונית להעברת האישור בשלהי שנות ה-60 של המאה ה-20.
לדברי העיתון Arizona Republic נרתמו הסנאטורים בארי גולדווטר וקרל היידן, איש הקונגרס מוריס יודול (Morris Udall), מזכיר הפנים של ארצות הברית סטיוארט יודול (Stewart Udall) ומנהיגים נוספים מאריזונה למעבר בהצלחה של החקיקה שהייתה חזונו של מקפרלנד שהייתה הבסיס להקמת המיזם. "קרוב לוודאי ההישג הדו-מפלגתי המפורסם ביותר של המדינה במאה ה-20".[5] חוק זה אישר למזכיר הפנים של ארצות הברית לחתום על הסכם עם גופים שאינם ממשלתיים, על פיהם הממשל הפדרלי רכש את הזכות ל-24.3% מהחשמל שהופק מתחנת הכוח נאוואחו הפרטית. ההסכם גם כלל הובלה של החשמל באמצעות כבלים לנקודות חלוקה באזורי השירות של מיזם מרכז אריזונה.
בניית המיזם החלה ב-1973 עם קביעת הקבלן לבניית סכר כניסת המים למיזם וחפירת התשתית למתקן השאיבה האווסו (כיום תחנת השאיבה על שם מרק וילמר) על חופי אגם האווסו. אחר-כך נבנו המתקנים הנוספים במיזם, כדוגמת סכר ודל החדש (New Waddell Dam). עמוד השדרה של מערכת הובלת המים, האמה המשתרעת לאורך 541 קילומטרים מאגם האווסו עד נקודת הסיום, 22.5 קילומטרים דרומית-מערבית לטוסון, הוכרזה כגמורה מעשית ב-1993. הקטע האחרון של המיזם, עד לטוסון, חייב לחצוב מנהרה בהרים. הסכרים החדשים והמשופצים שנבנו כחלק מהמיזם הוכרזו גמורים מעשית ב-1994. כל מערכת הפצת המים, למעט הפצת המים לשבטי האינדיאנים, הוכרזו גמורות בשלהי שנות ה-80 של המאה ה-20, כמו גם מערכת חלוקת מי השתייה למרכזים העירוניים. עדיין נותר לבנות מערכות להפצת מים לשבטי האינדיאנים. ההערכה היא שנדרשים בין 10 ל-20 שנים נוספות להשלמת מערכות אלו.
מיזם מרכז אריזונה מימן חלקית את מיזם מאגר ברוק (Brock Reservoir), שנועד לאחסן מים עודפים מהתעלה הכול-אמריקנית בעלות של 28.6 מיליון דולרים. בתמורה לחלקה במיזם יכולה אריזונה להשתמש ב-120 מיליון מטרים מעוקבים נוספים של מי הקולורדו החל ב-2016.
מיזם מרכז אריזונה הביא את מי הנהר לטוסון בהצלחה, אבל השימוש בהם הוביל תחילה לאסון.[6] תערובת המינרלים ותבנית הזרימה של מי הנהר שהגיעו במיזם שונה מתערובת המינרלים במי האקוויפר ששימשו עד אז למי שתייה, וגרמו להיווצרות חלודה ולהתנתקותה מהדפנות של הצינורות הראשיים והצינורות בבתים. עד סוף 1993 שילמה עיריית טוסון כ-145,000 דולרים להתקנת מסננים ב-925 בתים, איבדה כ-200,000 דולרים בהכנסות בגלל ההתאמות בחשבונות המים, ושילמה כ-450,000 דולרים פיצויים לבעלי בתים בגין צינורות, דודים ומתקנים אחרים שנהרסו. העירייה חיברה מחדש חלק מהבתים למים שמקורם במי תהום, אבל הבעיות לא נפתרו. על מנת למנוע את התנתקות החלודה הוסיפה העירייה למי השתייה אבץ פוספט שציפה את דפנות הצינורות, אבל החזרה למי התהום גרמה לשטיפת האבץ פוספט. הפתרון היה מערכת מים משולבת במימון הסוכנות להגנת הסביבה, כולל ניטור ממחושב של איכות המים ברחבי העיר, ואתר אינטרנט שנועד לדווח על איכות המים לציבור בלא התערבות של מחלקת המים העירונית.[7]
לקריאה נוספת
עריכה- August, Jr., Jack L. "Water, Politics, and the Arizona Dream: Carl Hayden and the Modern Origins of the Central Arizona Project, 1922-1963," Journal of Arizona History (1999) 40#4 pp 391–414
- August, Jr., Jack L. Vision in the Desert: Carl Hayden and Hydropolitics in the American Southwest (1999)
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ "Central Arizona Project". Central Arizona Project.
- ^ Bringing Water to the Desert: The Central Arizona Project
- ^ "September (1968)". Lyndon B. Johnson Centennial Celebration. אורכב מ-המקור ב-2010-01-31.
- ^ "Morris Udall Papers - Central Arizona Project". University of Arizona Library - Special Collections. אורכב מ-המקור ב-2016-03-05. נבדק ב-2016-10-04.
- ^ Nowicki, Dan (2009-01-01), "What's happened to GOP since Goldwater", Arizona Republic
- ^ Vanderpool, Tim. "Hard Water Decision (October 2006)". Tucson Weekly.
- ^ Water Quality