מחראב

מִחְרַ֫אבּ (מערבית: محراب, רבים: محاريب; תעתיק מדויק מנוקד: מִחְרַ֫אבּ, רבים: מַחַארִ֫יבּ) הוא גומחה בקיר מסגד המצביעה על הקיבלה – כיוון הכעבה אליו צריכים מוסלמים לפנות בעת התפילה. המחראב יוצר את הרושם של דלת או מעבר למכה, או את המעבר (שער) בין העולם הזה לעולם השמיימי. המחראב בדרך כלל מקושט וגודלו אינו קבוע.

מחראבים הופיעו לראשונה בעת שלטון הח'ליפה מבית אומיה וליד הראשון (705–715)^[1], כפי שניתן לראות במסגד הגדול של דמשק, במסגד אל-אקצא, בח׳רבת אלמפג׳ר ובמסגד הנביא במדינה. הקיר בו מצוי המחראב נקרא "קיר הקיבלה". המחראבים הראשונים לא אופיינו בצורת גומחה, אלא היוו כינוי כללי למוקד קיר הקיבלה. רק בהמשך התפתח המחראב מוג׳אוואף (مجوف בערבית, "הגומחה החלולה" מילולית).

אטימולוגיה של המונח

האטימולוגיה של המונח לוטה בערפל. מקור המלה יכול להיות حرب, "ללחום" או "להוביל למלחמה". כשם עצם ייתכן שמקור המילה ב"מלחמה", حرب או במילה حربة, "רומח", "חנית". ה-م (המ׳) בתחילת המילה מייצגת תחילית של מקום. محراب מוגדר כשדה קרב, במובן של "ג'יהאד א-נפס" (כלומר, הקרב נגד נשמתך שלך).

יש טענה הגורסת כי מוחמד הציב את חניתו במרכז קיר הקיבלה כדי לרכז את התפילה, דבר שרומז עליו מטבע אומיי בו מוצג מחראב עם חנית לפניו. לפי סברה אחרת, הגומחה נקראת "מחראב" משום שכל מי שנכנס למסגד היה מניח את חרבו במקום זה וכך לא יכלו לבוא לידי שפיכות דמים. המסגד הוא "חרם", מקום האסור בשפיכות דמים. על כן, אם היה קם אדם לחרבו היו הנוכחים יכולים למנוע בעדו מלהגיע לחרב כיוון שכולם מתפללים לכיוון זה ויכולים לזהות מי שיתקרב לכלי הנשק בזמן התפילה.

מקור אחר למילה הוא מהמילה "מקראב", שפירושה מקדש, או "מיקארבה" כינוייה של מכה.

מקור הרבה יותר סביר הוא מפרסית מֵהְר-אָב. המילה mehr מהר זהו שמו של האל מיתרה אל המים, בפרסית מודרנית והמילה אב ab זה מים, בפרסית עתיקה התעתיק היה כך mitra-apa. איראניים קדומים נהגו לבנות לכבוד האל מיתרה מבנים קטנים מאבנים, ליד הנהרות, לאות תודה וקראו להם mitra-apa.

מאוחר יותר מנהג זה אומץ על ידי המוסלמים שפלשו לאיראן והוצב כאזור שמצביע על כיוון התפילה.

מקור צורת המחראב

צורת הגומחה עשויה להגיע מהמקום בו יושב השליט, כך שהופעתו במסגד לא קשורה לרעיון דתי אלא דווקא לרשות החילונית-פוליטית (ומכאן הקשר לחניתו של מוחמד, ששימש כראש הקהילה המוסלמית). סברה אחרת משייכת את מקור המחראב לאפסיס של כנסיות, גומחות של ארונות קודש בבתי כנסת ואף נישות פסלים במקדשים פגאניים.