מייקל לרנר (רב)
הרב מייקל לרנר (באנגלית: Michael Lerner; 7 בפברואר 1943 – 28 באוגוסט 2024) היה אקטיביסט יהודי-אמריקאי, רב ומחבר פורה. מייסד כתב העת "תיקון" (Tikkun) של התנועה להתחדשות יהודית שעליה הוא נמנה, ועורכו מאז הקמתו ב-1986 ועד פטירתו.
 | |
| לידה |
7 בפברואר 1943 ניוארק, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
28 באוגוסט 2024 (בגיל 81) |
| מדינה |
ארצות הברית |
| השכלה |
|
| תקופת הפעילות |
? – 28 באוגוסט 2024 |
| מעסיק |
Beyt Tikkun Synagogue, תיקון, Sonoma State University |
  | |
ביוגרפיה
עריכהמשפחה והשכלה
עריכהמייקל לרנר נולד וגדל בניוארק, ניו ג'רזי. הוא גדל במשפחה ציונית. אביו היה שופט, אמו יועצת לפוליטיקאים. בביתו עברו סנטורים וחברי קונגרס. על מכתב ההמלצה שלו למכללה חתם הנשיא ג'ון קנדי[1]. בצעירותו הוא למד בבית ספר פרטי שאותו אפיין כבעל "מחויבות לנצרות". הוא אמנם כתב שהוא מעריך את "היופי והחוכמה העצומים של הנצרות שאליה נחשף", אבל הוא גם חש מבודד מבחינה דתית, כילדם של ציונים נלהבים שלמד בבית הספר העברי שלוש פעמים בשבוע[2]. לפי בקשתו, בכיתה ז' עבר לבית ספר ציבורי בשכונת ויקואהיק בניוארק, שם מקרב בני גילו היו, להערכתו, כ-80% יהודים. הוא סיים את בית הספר התיכון בשנת 1960. לרנר קיבל תואר ראשון מאוניברסיטת קולומביה. בשנת 1972 הוא סיים דוקטורט בפילוסופיה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי[2]. ב-1977 קיבל תואר דוקטור בפסיכולוגיה קלינית/חברתית ממכון רייט בברקלי. לרנר היה נשוי לנאן פינק עד 1991, והתחתן עם דבורה קון ביולי 1998, התגרש ב-2014 ולאחר מכן נישא בשנית לקאט זאוויס ב-2015. בנו הבכור עלה לישראל ושירת בצה"ל[1].
פעיל חברתי
עריכהבהיותו בברקלי, לרנר הפך למנהיג בתנועת הסטודנטים של ברקלי ובתנועת חופש הביטוי, הוא היה יו"ר איגוד הסטודנטים החופשי ויו"ר מ-1966 עד 1968 של סניף ברקלי של ארגון הסטודנטים למען חברה דמוקרטית. לאחר לאחר שסיים את לימודיו הוא עבד כעוזר פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת וושינגטון ולימד אתיקה, פילוסופיה חברתית ופוליטית ופילוסופיה של ספרות ותרבות[2].
ב-17 בפברואר 1970 השתתף בהפגנה במחאה על פסקי הדין במשפט "השבעה משיקגו" שהפכה לאלימה, אף על פי שלרנר דגל באי-אלימות, לרנר ואחרים נעצרו והואשמו בהסתה להתפרעות. לרנר ושותפיו נודעו בשם "השבעה מסיאטל". במהלך משפטם, מנהל ה-FBI, ג'יי אדגר הובר, פרסם הצהרה פומבית (שחזרה על עצמה ברדיו ובטלוויזיה) שתיארה את לרנר כ"אחד הפושעים המסוכנים ביותר באמריקה", אף על פי שמעולם לא עסק בשום מעשה אלימות. סוכנים פדרליים שהעידו במשפט הודו מאוחר יותר כי מילאו תפקיד מרכזי בעידוד האלימות ובעקבותיה המהומות בהפגנה. המשפט הגיע לשיאו בקטטה באולם בית המשפט (שבמהלכה היה לרנר הנאשם היחיד שנותר בישיבה), והשופט שלח את הנאשמים לכלא בשל ביזיון בית המשפט. לרנר הועבר לכלא פדרלי, שם שהה מספר חודשים לפני שבית המשפט הפדרלי לערעורים ביטל את הרשעתו בשל בזיון בית המשפט והורה לשחררו. האישומים העיקריים הקשורים להתפרעות בוטלו לאחר מכן על ידי הממשלה הפדרלית לאחר שנחשפה פרשת ווטרגייט, וממשל ריצ'רד ניקסון החליט למנוע את חשיפת דרכי הטיפול שלו בפעילים דוגמת לרנר[1]. בינתיים, בית המחוקקים של מדינת וושינגטון העביר חוק, המכונה בדרך כלל "חוק לרנר", שאסר על אוניברסיטת וושינגטון להעסיק כל אדם "שעשוי לעסוק בפעילות פוליטית בלתי חוקית", והחוזה של לרנר לא חודש (החוק בוטל מאוחר יותר על ידי בית המשפט העליון בוושינגטון)[3].
בתקופה זו נפגש לרנר מספר פעמים עם המתאגרף מוחמד עלי, שהיה פעיל גם בתנועה נגד מלחמת וייטנאם, במפגשים נגד המלחמה שארגן לרנר. השניים מעולם לא נפגשו או דיברו שוב לאחר תקופה זו, אם כי בשנת 1995 קיבל לרנר מכתב מעלי המביע הערכה על הספר שכתב לרנר יחד עם קורנל ווסט, "יהודים ושחורים: תנו לריפוי להתחיל". ללרנר נודע גם מעורך דינו של עלי שעלי היה "מעריץ גדול" של עבודתו של הרב וכי עלי באמת מצטער על כך שלא יצר קשר נוסף עם לרנר במהלך שני העשורים האחרונים. עלי ואשתו התכוונו לעשות זאת פעמים רבות ופשוט לא פעלו[4].
קריירה אקדמית
עריכהלאחר שסיים את הדוקטורט שלו. לרנר עבר להרטפורד, קונטיקט, שם שימש כפרופסור לפילוסופיה בטריניטי קולג' עד 1975, אז חזר לברקלי, הצטרף לפקולטה באוניברסיטת קליפורניה ולימד משפטים וכלכלה עד 1976, כאשר קיבל תפקיד באוניברסיטת סונומה סטייט לשנה אחת. בינתיים הוא השלים דוקטורט שני. בשנת 1977, בפסיכולוגיה חברתית/קלינית במכון רייט בברקלי.
בשנת 1976 הקים לרנר את המכון לעבודה ולבריאות הנפש כדי לעשות מחקר על הפסיכודינמיקה של החברה האמריקאית. ב-1979 הוא קיבל מענק מהמכון הלאומי לבריאות הנפש כדי להכשיר פעילי איגודי עובדים לפעול למניעה של הפרעות נפשיות, ובמקביל הרחיב את מחקרו הקודם על הפסיכודינמיקה של החברה האמריקאית[1].
כתיבתו משקפת טרנספוזיציה של ניתוח פסיכולוגי גם לכלכלה, הוא הסביר: "ההתמקדות בכסף ובכוח עשויה לעשות פלאים בשוק, אבל היא יוצרת משבר אדיר בחברה שלנו. אנשים שבזבזו כל היום ללמוד איך למכור את עצמם ולעשות מניפולציות על אחרים, לא נמצאים בעמדה ליצור חברויות מתמשכות או מערכות יחסים אינטימיות... אמריקאים רבים רעבים לחברה מסוג אחר - כזו המבוססת על עקרונות של אכפתיות, רגישות אתית ורוחנית וסולידריות קהילתית. הצורך שלהם במשמעות עז בדיוק כמו הצורך שלהם בביטחון כלכלי".
כתב העת "תיקון"
עריכהלאחר שכיהן במשך חמש שנים כדיקן של בית הספר לתארים מתקדמים לפסיכולוגיה בניו קולג' של קליפורניה בסן פרנסיסקו, לרנר ורעייתו ייסדו ב-1986 כתב עת לביקורת פוליטית, תרבותית וחברתית בשם "תיקון". כתב העת הוקם מתוך כוונה לאתגר את השמאל על חוסר יכולתו להבין את מרכזיותם של דאגות דתיות ורוחניות בחייהם של אמריקאים רבים[2].
עם העורך, חברו פיטר גייבל, לרנר פיתח את האסכולה "פוליטיקה של משמעות": שהאמריקאים רעבים לא רק לביטחון חומרי אלא גם לחיים הקשורים למשמעות עליונה כלשהי, וכי הכישלון של התנועות הליברליות והפרוגרסיביות לזכות בתמיכת הרוב העקבית התבססה על חוסר יכולתם להבין את הרעב הזה ולטפל בו על ידי הצגת לאמריקאים ולעובדים בעלי הכנסה בינונית בחברות תעשייתיות מתקדמות אחרות שהערכים של השוק התחרותי והשורה התחתונה של כסף וכוח הם הכוח הבסיסי. בשנת 1993, הגברת הראשונה הילרי קלינטון כללה את "הפוליטיקה של המשמעות" בסינתזה של הפילוסופיה הפוליטית והחברתית שהיא יצרה.
בשנת 2002 ארגנה לרנר קבוצה בשם קהילת "תיקון" בקרב קוראי המגזין ושותפים לחזון שלו.
הכשרה לרבנות
עריכהלרנר קיבל הסמכה לרבנות בשנת 1995, באמצעות שלושה רבנים אורתודוקסים. הוא הקים את בית הכנסת 'בית תיקון' שהפך להתגלמות של מה שהוא תיאר כ"נאו-חסידות", כשהוא רודף בלהט אחר הממד הרוחני של התפילות במקום למהר ולסיים אותן. המטרה, הוא התעקש, היא להתחבר לאלוהים, לא פשוט לקרוא כל תפילה בסידור. בית הכנסת שלו גדל, לדברי החברים, לא רק בגלל נכונותו של לרנר להתייחס ברצינות למסר הצדק החברתי של הנביאים, אלא גם משום שהחוויה בפועל של מעורבות בתפילה, מדיטציה, שירה וריקודים בבית הכנסת הפכה לחוויה אקסטטית של התעלות עבור רבים מאלה שהשתתפו בה. ספרו של לרנר Jewish Renewal: A Path to Healing and Transformation משנת 1994 בהוצאת HarperCollins, הפך לרב מכר וקירב אלפי צעירים לתנועת ההתחדשות היהודית.
עמדותיו
עריכהיהדות חיובית
עריכהלרנר היה חבר ופעיל בתנועה להתחדשות יהודית, שאותה הוא מתאר כ"יהדות חיובית", ודוחה את מה שהוא מחשיב כפירושים אתנוצנטריים לתורה. פרסומיו מקדמים פלורליזם דתי וגישות פרוגרסיביות או ליברליות לבעיות פוליטיות. הוא, למשל, התבטא נגד התקפות על קהילות מהגרים בארצות הברית, וניסה לבנות גשרים עם מנהיגים נוצרים, בודהיסטים ומוסלמים סביב נושאים אלו.
קריאתו של לרנר לשינוי רוחני של החברה האמריקאית התבטאה לראשונה ב"תיקון" ולאחר מכן בספרו "הפוליטיקה של המשמעות". לרנר פיתח רעיונות אלה עוד יותר בספריו "Spirit Matters" ו-"The Left Hand of God".
בפברואר 2007 פרסם לרנר טור שכותרתו "אין אנטישמיות חדשה", ובו מתח ביקורת על כמה ארגונים יהודים אמריקאים על תיוג מבקרי ישראל כאנטישמים. במיוחד הוא מתח ביקורת על הליגה נגד השמצה ועל הוועדה האמריקאית לעניינים ציבוריים של ישראל, שאותן אפיין כ"ישראל-יכולה-לעשות-לא-קולות לא נכונים בפוליטיקה האמריקאית". לרנר כתב כי המנטליות הזו, שמובילה תדיר להאשמות כי יהודים שמתנגדים למדיניות ישראל כלפי הפלסטינים הם "יהודים שונאים את עצמם", מרחיקה צעירים יהודים ש"אומרים שהם לא יכולים יותר להזדהות עם יהדותם".
הכיבוש הישראלי
עריכהלרנר התנגד נחרצות לכיבוש הישראלי בגדה המערבית ועזה, אותו הגדיר "לא מוסרי וטיפשי" והוסיף "לא שרדנו מתאי־הגזים כדי להיעשות המדכאים בעזה"[5]. עם הקמת כתב העת "תיקון", הפך לפעיל שלום ולמען פתרון שתי המדינות[6].
בדצמבר 1988 ארגן כנס לתמיכה בתהליך השלום[7], ואחר כך פרסם "תיקון" מודעת תמיכה במשא ומתן בין ישראל והארגון לשחרור פלסטין להקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. בין החותמים על המודעה היו אנשי רוח מאונברסיטאות פרינסטון, קולומביה וברקלי, בהם קארל ברנשטיין, אלן גינזבורג, נורמן ליר, ארתור מילר ופיליפ רות'[8].
בישראל ביקר פעמים רבות והיה בין תומכי תנועת "נתיבות שלום"[9]. ביוני 1989 ערך עבור "תיקון" ריאיון עם נביל שעת', שהיה באותה עת יו״ר הוועדה הפוליטית של המועצה הלאומית הפלסטינית. לרנר הציג לשעת' את נוסחת "תיקון" למדינה פלסטינית נטולת צבא, ושעת' אמר שהוא מסכים עקרונית[9]. לרנר גם היה מיודד עם חוקר ומבקר ספרות הפלסטיני אדוארד סעיד[10].
בשנת 2001, לאחר שאמר שהוא תומך בזכות השיבה כחלק מהפתרון לסכסוך, פרסם אתר האינטרנט היהודי "מצדה 2000" דברים קשים נגד לרנר, בין השאר איומים ברצח נגדו על שהוא "תוקע סכין בגב האומה"[11].
ביקורת על אנטישמיות בשמאל
עריכהבמשך שנים רבות, לרנר היה מבקר גלוי של אנטישמיות מודרנית, שלדעתו עלתה בקרב חלק מהשמאל. ב-1992 כתב את הספר "הסוציאליזם של השוטים: אנטישמיות בשמאל", שבו תיאר את האופן שבו השמאל מכחיש לעיתים קרובות את קיומה של אנטישמיות; הוא הגן על הציונות והבחין בין ביקורת לגיטימית על מדינת ישראל לבין אנטי-ישראליות ואנטישמיות; והציעו דרכים שבהן פרוגרסיבים יכולים להילחם באנטישמיות בשמאל.
ב-2001 העביר ביקורת על ועידת האו"ם נגד הגזענות שנערכה בדרבן, דרום אפריקה, על "חוסר האחריות מצד אלה בעולם הערבי ששאפו להפוך את ישראל לנושא המרכזי של הכינוס. בתמיכתן בהתנהגות קצרת רואי זו סייעו מדינות ערב לפוליטיקאים הימנים בישראל ובארצות הברית, שהפגיעה בשמו של המאבק בגזענות משחקת לידיהם"[12].
ב-2003, מתח לרנר ביקורת על קואליציית המחאה ANSWER נגד מלחמת עיראק על האנטישמיות שלדעתו משתקפת ברטוריקה בהפגנות בחסות ANSWER[13].
ספריו
עריכה- Surplus Powerlessness: The Psychodynamics of Everyday Life and the Psychology of Individual and Social Transformation (1986)
- The Socialism of Fools: Anti-Semitism on the Left (1992)
- Jewish Renewal: A Path to Healing and Transformation (1994)
- Jews and Blacks: Let the Healing Begin (1995) – by Michael Lerner and Cornel West
- The Politics of Meaning: Restoring Hope and Possibility in an Age of Cynicism (1996)
- Spirit Matters: Global Healing and the Wisdom of the Soul (2000)
- Healing Israel/Palestine: A Path to Peace and Reconciliation (2003)
- The Geneva Accord: And Other Strategies for Healing the Israeli-Palestinian Conflict (2004)
- The Left Hand of God (book)|The Left Hand of God: Taking Back Our Country from the Religious Right (2006)
ספרים בעריכתו
עריכה- Tikkun: To Heal, Repair, and Transform the World (1992) – edited by Michael Lerner
- Best Contemporary Jewish Writing (2001) – edited by Michael Lerner
- Best Jewish Writing 2002 (2002) – edited by Michael Lerner
- Tikkun Reader: Twentieth Anniversary (2006) – edited by Michael Lerner
קישורים חיצוניים
עריכה
מייקל לרנר, ברשת החברתית Goodreads- על לרנר, בדף ה'אודות' של המגזין 'תיקון'
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 3 4 יעל גבירץ, בנדיט, חדשות, 7 ביולי 1989
- ^ 1 2 3 4 אבי כצמן, עונת האינטלקטואלים, כותרת ראשית, 2 ביולי 1986
- ^ Rick Anderson (4 במאי 2010). "'Seattle Seven' Vietnam Protester Michael Lerner's New War - in Israel and at Home". Seattle Weekly. אורכב מ-המקור ב-27 במרץ 2012. נבדק ב-4 בינואר 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Drummond, Tammerlin (8 ביוני 2016). "Muhammad Ali memorial: Berkeley rabbi will speak at service, per sports legend's wish".
{{cite news}}: (עזרה) - ^ אלי שי, תיקון לגיטימציה של התענוג, חדשות, 13 במאי 1988
- ^ רפאל מן, "הילד הרע" של יהודי אמריקה, מעריב, 19 באוגוסט 1988
- ^ רויטרס, כאלף אנשי רוח יהודים בארה״ב קוראים ל״שיחות עכשיו" עם אש"ף, חדשות, 20 בדצמבר 1988
- ^ יעקב אילון, ככל שהכרזות שמיר נעשו תוקפניות יותר גברו מחיאות הכפיים, חדשות, 6 באפריל 1989
- ^ 1 2 אלי שי, חלפני האינתיפאדה, חדשות, 30 ביוני 1989
- ^ בני אבני, גיא בכור, פנחס ענברי, הפלססטיני הטוב, חדשות, 1 באפריל 1988
- ^ יאיר שלג, איומים ברצח על רב אמריקאי, התומך בזכות השיבה, באתר הארץ, 22 במאי 2001
- ^ מייקל לרנר, הניו יורק טיימס, הימין ניצח בדרבן, באתר הארץ, 6 בספטמבר 2001
- ^ נתן גוטמן, האשמות בארה"ב: יהודים יזמו את המלחמה בעיראק לטובת ישראל, באתר הארץ, 4 במרץ 2003