מיסה פפה מרצ'לי
מיסה פפה מרצ'לי, או "המיסה של האפיפיור מרצ'לוס" היא מיסה בולטת ביצירותיו של ג'ובאני פלסטרינה. מיסות אפיפיוריות הושרו בעבר בטקסי הכתרת האפיפיור, ובפעם האחרונה בהכתרת פאולוס השישי בשנת 1963.
סגנון
עריכה"מיסה פפה מרצ'לי" בנויה, כרוב המיסות מתקופת הרנסאנס, מקיריה, גלוריה, קרדו, סנקטוס/בנדיקטוס ואגנוס דאי, אף כי פרק האגנוס דאי מורכב משני חלקים, בניגוד לשלושה המקובלים. המיסה חוברה בסגנון חופשי ולא התבססה על קנטוס פירמוס או פארודי. אולי משום כך היא איננה עקבית מבחינה תימאטית כמו מיסות אחרות של פלסטרינה, הבנויות על פי מתכונת קבועה.[1] ביסודה זו מיסה בשישה קולות (אף כי באגנוס דאי יש הכפלה, שבעטיה יש בפרק זה שמונה תפקידי שירה), אם כי השימוש במלוא הכוחות נשמר לקטעי שיר מסוימים בטקסט, וצירופי הקולות משתנים לכל אורך היצירה. המוזיקה כתובה בעיקר בסגנון הומופני, דקלומי, כמעט ללא חפיפת טקסט ותוך העדפה כללית לבלוק-קורדס, כך שהטקסט, שלא כמו במיסות פוליפוניות רבות במאה ה-16, נשמע בבירור בביצוע. כמו בחלק גדול מיצירתו הקונטרפונקטית של פלסטרינה, תנועת הקולות מתנהלת בעיקר צעד בצעד, והולכת הקולות דבקה ללא ערעור בחוקי המודוסים הדיאטוניים שקבע התאורטיקאי ג'וזפו צארלינו.[2]
היסטוריה
עריכההמיסה הולחנה לכבוד האפיפיור מרצ'לו השני, שכיהן במשך שלושה שבועות ב-1555. מלומדים שחקרו בנושא לאחרונה גורסים, שהמועד הסביר ביותר להלחנת המיסה היה ב-1562, אז הועתקה לכתב יד בבזיליקה די סנטה מריה מג'ורה שברומא. המושב השלישי ומושב הנעילה של ועידת טרנטו היו ב-1562-1563 ובהם דנו בשימוש במוזיקה פוליפונית בכנסייה הקתולית והועלו חששות בנוגע לשתי בעיות: ראשית, שימוש בשילובי מוזיקה מעוררי התנגדות, כמו שירים חילוניים לטקסטים דתיים (בלטינית: contrafacta) או מיסות, המבוססות על שירי יין או זימה. שנית, האימיטאציה במוזיקה פוליפונית מטשטשת את מילות המיסה ומפריעה לדבקות האמונה של המאזינים. ויכוחים סוערים התנהלו סביב השאלה, האם יש לאסור במפורש על הפוליפוניה בעבודת הקודש, ואי-אילו פרסומי משנה שהוציאו משתתפי הוועידה מזהירים משתי הבעיות שהוזכרו. עם זאת, שום הכרזה רשמית מטעם הוועידה איננה מזכירה מוזיקה פוליפונית, מלבד יוצא מהכלל אחד – צו נגד שימוש במוזיקה שהיא, בנוסח של המועצה, "תאוותנית או לא טהורה".[3]
החל בשלהי המאה ה-16 התהלכה סברה, לפיה השנייה בנקודות שהוזכרו, האיום באיסור השימוש בפוליפוניה מצד הוועידה בגלל הקושי בהבנת המילים, הייתה הסיבה שהניעה את פלסטרינה לכתוב את המיסה הזו. סברו, שהסגנון הפשוט והדקלומי של "מיסה פפה מרצ'לי" שכנע את החשמן קארלו בורומאו, כאשר שמע את המיסה, שמוזיקה רב-קולית יכולה להיות ברורה ומובנת, ושמוזיקה כשל פלסטרינה היא יפה מכדי שתיאסר להשמעה בכנסייה. ב-1607 כתב המלחין אגוסטינו אגזרי:
מוזיקה מן הסוג הישן כבר אינה בשימוש, הן בגלל הבלבול של המילים, הנובע מהאימיטאציות הארוכות והמסובכות, והן משום שאין בו חן, כיוון שעם כל הקולות השרים, אי אפשר לשמוע לא סגנון ולא הגיון, שהאימיטאציות קוטעות אותם מכסות עליהם [...] מטעם זה, הייתה המוזיקה קרובה מאוד להיאסר להשמעה בכנסייה הקדושה על ידי האפיפיור הריבון פיוס החמישי, אלמלא קם ג'ובאני פלסטרינה ומצא תקנה כשהוכיח, שהאשמה והשגגה אינן במוזיקה אלא במלחינים, ואת טענתו זו אישר בהלחנת המיסה המכונה "מיסה פפה מרצ'לי"
— "מוזיקה בעולם המערבי: היסטוריה מתועדת" של ריצ'רד טארוסקין ופיירו וייס, שירמר, 1984, עמ' 141
.svg){kind=logo}